''מה אוכל את גדעון לוי?'' - רון גילרן, הארץ.  

יש משהו בדבריו: גם אני, שאינני נחשד כמי שרואה עין בעין עם הכותב הרדיקלי (בעיני), זעתי באי נוחות נוכח הפטפטת המתמשכת בערוצי הטלוויזיה. אך ככל שהתעמקתי במאמרו של לוי, וככל שהדברים שנשמעו מפיו היו צפויים - הלכו פני הדברים והתבהרו: זו אינה השמחה הלאומית שאוכלת את גדעון לוי, וגם לא חוסר המידתיות בסיקורה. זהו החשש, האימה, החרדה - שמא תוצא דיבתם של הפלסטינים, בני טיפוחיו; שמא מישהו יזכיר לנו, שרצועת עזה נטולת המתנחלים וההתנחלויות, היתה אמורה להיות מקור לשלום וליציבות, ולא ליבוא טילים לטווח של 160 ק״מ.

שהרי מה מספרת לנו, בפעם המי-יודע-כמה, תפיסת האונייה? לפי ראש הממשלה, בנימין נתניהו, היא חושפת פעם נוספת את דו פרצופיותה של טהראן, המוסיפה לחמש את ארגוני הטרור בזמן שהיא חותמת על הסמים פייסניים עם המערב. לפי לוי, האונייה חושפת בפנינו סיפור אחר: על חולייה של החברה והתקשורת הישראלית, וכמובן, על דו פרצופיותה של ממשלת ישראל: תופסת אניות נשק ביד אחת, ו"מוכרת נשק כמעט לכל משטר אפל ומצורע".

אם כן, זוהי תמונת המצב: ביבי מדבר על השולחים, גדעון לוי על התופסים, ואיש לא טורח להזכיר את הנמענים: ארגוני הטרור הפלסטינים. אצל ביבי זה כנראה עניין של סדר עדיפויות: כדרכו הוא מתמקד בכוונותיה הזדוניות של איראן, שהיא לתפישתו האיום הגדול לביטחונה של המדינה. ואצל לוי? ובכן, אצלו, הרשו לי להניח, הסיבות שונות: הוא פשוט לא אוהב להיזכר בזה שגם בצד השני של הגדר יש "בחורים רעים". אצלו ואצל חבר מרעיו יש לעולם רק סוג אחד של Bad Guy - המדינה היהודית. ישראל היא הרעה, והפלסטינים – שיות תמימים שרק רוצים לפרוק מעליהם את עול הכיבוש ולחיות חיי רווחה ושגשוג. שהרי מן המפורסמות הוא שהדרך הטובה ביותר להאכיל מיליון וחצי פיות בעזה היא לרכוש רקטות לטווחים ארוכים.

טמינת הראש בחול היא אחת הרעות החולות של השמאל הרדיקלי שלנו, והיא מאפיינת אותו במיוחד מאז נחתמו הסכמי אוסלו עם אש"ף. כל סממן או אינדיקטור לכך שהפלסטינים אינם מעוניינים אך ורק בסיום הכיבוש – אלא גם בעימות מזויין עם ישראל - מיד מושתק ומהוסה, בכל פעם באמתלה אינפנטילית אחרת. אני כשלעצמי משוכנע שקרב היום שבו יהיה עלינו לעזוב את רוב שטחי יהודה ושומרון; אך אינני נותן לעמדה זו לבלבל אותי באשר לכוונותיהם של שכנינו שם ובעזה.

לוי, מצדו לא נותן לעובדות לבלבל אותו. מעורבות ערפאת בטרור? "קטנוניות ישראלית"; אמירות פת"חויות על תקפותה של תורת השלבים? "התבטאויות לצרכים פנימיים"; טילים שהחמאס מייבא לעזה כדי "לגרש" ממנה את ישראל (שבינתיים כבר עזבה)? "אורגיה לאומית מיליטריסטית של התקשורת הישראלית".

חשיפת המשלוח מהווה פרק נוסף בדיסוננס הקוגניטיבי המכה פעם אחר פעם באמונתו החבוטה של לוי וחבורתו, כי כל מה שמפריד בינינו לבין שלום בארץ הזו הוא הסתלקות מהשטחים ופירוק ההתנחלויות. וכשהמציאות הזאת מקבלת שטח פרסום גדול מדי, זה מעצבן את גדעון לוי; אתם בטעות עוד עלולים לשמוע עליה.

הכותב הוא סטודנט לתואר שני במסלול מחקרי במדע המדינה עם התמחות במחשבה מדינית באוניברסיטת בר-אילן.