כרוניקה של חרפה ידועה מראש- ד''ר דרור אידר  

--------------------

1. זה הפך לריטואל קבוע. כל אמירת כפירה של איש ציבור מרכזי כלפי דת השלום, מזכה אותו במטר גינויים וחרפות מרוב התקשורת והשמאל הישראלי, ולא נחה דעתם עד שישמעו גינוי גם מהאמריקנים. עמדותיו של משה בוגי יעלון הכעיסו את האמריקנים והוא שוחח עם שר ההגנה האמריקני צ'אק הייגל. בעיתונים דיברו על "התנצלות", ואילו יעלון עמד על כך שלא התנצל אלא הבהיר. מכל מקום, זה חלק מהעניין: גם כאן בשמאל וגם שם בארה"ב מסרבים להכיר במציאות. יעלון אמר בראיון לרינה מצליח דברי אמת נכוחים.

אבל אני מבקש להתעכב דווקא על שאלות המראיינת. השמאל העיתונאי אינו חורג משורת המקהלה, והדבר נכון במיוחד ביחס לעיתונאים שאינם קובעי טון. הטקסט של מצליח הוא סיכום הקיבעון של השמאל הישראלי. בראיון נוצר עימות סמלי בין שני אנשי שמאל: האחד לשעבר והשנייה בהווה. שר הביטחון, דינמי בהשקפת עולמו, לא היסס לבחון את דעותיו מול המציאות שטפחה עליהן ואז שינה כיוון וחצה קווים. לעומתו מצליח, נציגת הממסד התקשורתי הוותיק, מסרבת להתאים השקפותיה למציאות המשתנה ומאשימה את השליח.

2. מצליח תהתה מדוע ממשלות ישראל אינן מצליחות "לפתור את בעיית עזה", ויעלון ענה שלמד מניסיונו "שמי שמחפש פתרון בנוסח 'זבנג וגמרנו', טועה ומטעה". מצליח: "מה זה 'אין פתרון'? ככה נחיה על חרבנו עד סוף ימינו פה באזור" (לא, בעתיד נחלק שוקולדים לאויבינו, כפי שאמי נוהגת לומר). לא לכל בעיה יש פתרון, אמר יעלון, שלאורך הראיון נע בין העכשווי להיסטורי. "אנחנו חיים כך כבר 120 שנה, משחר הציונות". האם פתרנו את כל בעיות הרפואה או הזוגיות? מדוע בנושא כה קיומי אצה לנו הדרך?

מצליח: הדרישה להכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי נועדה לטרפד כל מו"מ. יעלון סיפר על התפכחותו מהסכם אוסלו שתמך בו, משום שסבר שהסכסוך טריטוריאלי. הוא גילה שהסכסוך אינו על אדמה, אלא על כל ארץ ישראל. "זה משתקף באי הנכונות שלהם להכיר בזכותנו להתקיים כמדינת הלאום של העם היהודי בגבולות כלשהם".

מצליח: "ואם לא יקבלו את דרישת ישראל" (אמא'לה, הם יברחו)? יעלון: "אז לא יהיה הסכם". מצליח: "ערפאת כן הכיר". יעלון: "הוא לא הכיר, הוא דיבר על 'קבלה' ולא 'הכרה'". מצליח הוסיפה להתעקש: "אבל הוא מכיר בישראל!" הנה מה שנותר מהשמאל הישראלי - פרקליטם של הפלשתינים. יעלון הסביר כי "זה הטריק: מכירים בישראל אבל מתנגדים לה". תורת השלבים האש"פית: ניקח כל שטח שייתנו ומשם נמשיך להתנגד.

"אתה מחפש באיזה תירוץ להיתלות כדי לא להתקדם". ישראל אשמה כמושכל ראשון. נדגיש מילה ידועה בשיחדש האורווליאני: "להתקדם". אוסלו או ההינתקות היו "התקדמות". כך שולטים בתודעה הציבורית.

מצליח: "על מה אתה מוכן לוותר?" ומייד השיעור: "בשביל שלום צריך לוותר..." כמה עיוורון ואורתודוקסיה קנאית המסרבת להסתכל במציאות. יעלון חוזר על הבסיס: "נסתכל מאוסלו ועד היום. בעוונותיי תמכתי ב'שטחים תמורת שלום'. מה קיבלנו? שטחים תמורת טרור ורקטות ולמעלה מאלף הרוגים? על מה הפלשתינים ויתרו? שום דבר. אפילו לא על ההכרה ולא על סוף התביעות וקץ הסכסוך".

מצליח: "אבו מאזן אמר שלא יחזור לבית שלו בצפת, אל תשכח: הם שנמצאים תחת כיבוש". הכיבוש, בוודאי. "איזה כיבוש?" תהה יעלון. "יש להם עצמאות פוליטית, יש להם כבר שתי ממשלות: בעזה וביו"ש. שינהלו את חייהם".

ומייד הטענה הנפוצה: לא יהיה פרטנר נוח ומתון כאבו מאזן, ולכן כדאי לחתום איתו לפני שתקום הנהגה קיצונית. יעלון: "ואם תהיה הנהגה גרועה יותר, אדרבה, מה אצה לנו הדרך? היום אבו מאזן חי על כידוננו; אם לא נהיה ביו"ש, חמאס ישתלט ואבו מאזן יהיה לא רלוונטי".

3. עכשיו טיעון ההפחדה: אם לא נגיע להסכם, נהיה מבודדים, מוחרמים. הזמן לא פועל לרעתנו? יעלון: "הזמן פועל לטובת מי שמנצל אותו". שוב, המבט ההיסטורי. "זה סוד הציונות". מצליח: "דמוגרפיה!" יעלון: אבל נפרדנו מהם פוליטית. מדוע סופרים את העזתים והרשות? הם מצביעים לפרלמנטים שלהם.

מצליח: "מדינה דו-לאומית!" יעלון: "כבר אמרתי שאנחנו לא שם. צריך להתמודד עם הדה-לגיטימציה ולהילחם על צדקת הדרך שלנו, לא באמצעות כניעה. יש לנו תחמושת ויש על מה להילחם". ושוב מצליח: "צדקת דרכנו שכבשנו את הפלשתינים ואנחנו לא רוצים לתת להם עצמאות?" לא ייאמן שזה הקו הדומיננטי של ערוץ הטלוויזיה הנצפה בישראל.

יעלון: "לא כבשנו אף אחד. אין לי ייסורי מצפון שסבי הגיע הנה בתחילת המאה ה-20 מטעמים ציוניים וניסה לחיות בשלום עם הערבים. הם פתחו במלחמה וטבחו בנו". "במה אבו מאזן זז בתשעת החודשים האחרונים?"

הפרקליטה מצליח: "למה? הם התפשרו. מי שלא התפשר זה אנחנו". יעלון: "זה לא נכון". מצליח עם טיעון הפחדה נוסף: "אבל הוא ילך לאו"ם". אז מה, עונה יעלון. "מדינה לא מקימים בהכרזות. האם אפשר לדבר על ישות פלשתינית בת קיימא, שיכולה להחזיק את עצמה?" ומצליח חושדת: "אין דבר כזה 'עם פלשתיני'?" לא אמרתי, ענה יעלון, אבל הם תלויים בנו לשנים רבות, ולכן הדיבורים על הכרזה אינם מפחידים, שיכריזו.

ומייד מצליח: מה פתאום, זה מכיוון שאין להם מדינה. יעלון מחזיר למציאות: ברצועת עזה יש להם רציפות טריטוריאלית. הם יכלו להחליט שלא מייצאים טילים אלא תותים.

מצליח, שנגמר מלאי טיעוניה: "אין תקווה?" יעלון חשב לתומו שדיברה על תקווה עבורנו, ולכן ענה שיש תקווה גדולה: הציונות. לא הבנת, אומרת מצליח, תקווה לפלשתינים. יעלון: "צריך לנהל את זה". אבל הילדים בשדרות נכנסים למקלט כל מספר חודשים, מקשה מצליח (מה את אומרת, הרי את וחברייך תמכתם בהינתקות והשתקתם את הביקורת שכל תחזיותיה התגשמו אחת לאחת). יעלון מפוכח: "המאבק מלווה אותנו ב-120 שנות ציונות. היו תקופות גרועות הרבה יותר. הדרך הנכונה היא לא להשלות את עצמנו ולא לחשוב על קיצורי דרך. לכן תקווה כן, אשליות - לא". עד כאן מעט מן הפארסה.

כדי כך התרגלנו לחרפה הזאת מאז הקמת הטלוויזיה בישראל: אין אפילו מנחה אחד בזמן שיא המחזיק בהשקפת עולם שמרנית או ימנית - בשום ערוץ! ואחרי זה ידברו על קריסת העיתונות בישראל. מהן שאלותיה של רינה מצליח (ועמיתיה באינספור תוכניות ברדיו ובטלוויזיה) אם לא קריסה מוסרית. כמה אפשר לצפות בכם יורקים עלינו?