האלימות ביצהר: עוד סבב הסלמה בין המתנחלים ומגיניהם  

עמוס הראל, הארץ

זה היה הפנצ'ר ששבר את גב הגמל. ביום ראשון בא אלוף-משנה יואב ירום לביקור בהתנחלות ביצהר. הביקור היה חלק מהחפיפה של ירום, מפקד החטיבה המרחבית שומרון (שכם) עם מחליפו המיועד, סגן-אלוף שי קלפר. כשסיימו את הפגישה עם מפקד גדוד ההגנה המרחבית באזור, יהודה ליבמן, תושב ההתנחלות ובעצמו סגן-אלוף במילואים, יצאו השניים החוצה וגילו שגלגלי הג'יפ הצבאי שלהם נוקבו.

ליבמן הוא נציג בולט של האגף הממלכתי ביישוב, זה שדוגל בשיתוף פעולה מלא עם רשויות המדינה. אבל העובדה שהאגף הקנאי של יצהר מסוגל לפגוע ברכוש צבאי בוודאי לא הפתיעה את ירום, שלפני שלושה חודשים נוקבו צמיגי הג'יפ שלו בעת שקיים פגישת עבודה ביצהר. מאז תקופת ההתנתקות ב-2005 גם כמה מקודמיו בתפקיד היו מטרה ליחס דומה, בהתאם למידת המתח בין המתנחלים לצה"ל.

ניקוב הצמיגים בג'יפ המח"ט - למחרת חובל באותו אופן גם רכב סיור של חיילי מילואים - היה נקמתם של המתנחלים על הרס מבנים ביצהר בשבוע שעבר. שר הביטחון, משה (בוגי) יעלון, זיהה בכך הזדמנות לשרטט מחדש קווים אדומים ביחסים בין מערכת הביטחון למתנחלים. חרף השקפותיו הנציות באשר לפלסטינים והקשר ההדוק שלו עם הנהגת המתנחלים, יעלון נראה כמי שמוכן לעתים להתעמת אתם על רקע הפרת חוק, בעיקר כשמדובר בהתקפות על כוחות הביטחון.

כך הוא אישר ביום שני פעולה נוספת, להרס ארבעת המבנים ביצהר באותו לילה, שהובילה לשיא בעימות בין צה"ל למתנחלים. המינהל האזרחי הורס מדי פעם בנייה בלתי חוקית בהתנחלויות, אך הרשימה ארוכה והאכיפה סלקטיבית. יעלון לא טרח להכחיש כי ההריסה האחרונה ביצהר היתה פעולת תגמול על הפגיעה בג'יפים הצבאיים, והמתנחלים גמלו לו בארגון הפגנה ראשונה ליד ביתו, שכנראה לא הדירה שינה מעיניו.

מעשי אלימות חמורים יותר אירעו סביב כניסת חמש פלוגות משמר הגבול לאבטח את ההריסה ביום שני בלילה. השוטרים טענו שנתקלו באלימות חריגה וכי עשרות רבות של תושבי ההתנחלות יידו עליהם אבנים והבעירו צמיגים. לדבריהם, יותר מ-600 בני אדם ניסו לסכל את ההריסה. אבל את עיקר העניין הציבורי עוררה פעולת הנקם המיידית של כ-50 מתנחלים, שכעבור זמן קצר פשטו על מוצב כיתתי של צה"ל בסמוך להתנחלות, והרסו אותו כליל, בעוד ששת חיילי המילואים שהיו במקום צופים בהשתוללות מן הצד, באפס מעשה.

הפוגרום הלילי עורר, כמקובל, גל של גינויים, משר הביטחון ועד נשיא המדינה, שמעון פרס, השוהה בביקור ממלכתי בסין. ככל שפרס מאריך שנים, כך הופך יחסו להיסטוריה גמיש יותר. שלשום טען, בלי למצמץ, כי "מעולם לא היה כדבר הזה; איש לא העז להרים יד וקול על חיילי צה"ל". כאילו מתנחלים לא היכו חיילים בשטחים מפעם לפעם, עוד משנות ה-70. ראש הממשלה בנימין נתניהו שמר על שקט מפתיע, למעט הודעה לאקונית על כך שדן בעניין עם השר יעלון. היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין, אותו מופת של נחישות ופעלתנות, כינס דיון דחוף עם נציגי האכיפה, שבסיומו הודיע כי יוגברו המאמצים לבלימת האלימות של הימין הקיצוני.

ביום שלישי אכן עצרה המשטרה שלושה מתושבי יצהר, בחשד למעורבות בהתפרעויות ולמחרת נעצרו עוד חמישה. אולי יהיו מעצרים נוספים וייתכן שגם מבצע רעשני ביישוב להפגנת עליונותו של שלטון החוק בשומרון. המעקב הצמוד של המשטרה והחטיבה היהודית בשב"כ עלול להקשות על פעילותם של הקיצונים ביצהר בתקופה הקרובה. אבל כרגיל, אפשר לנחש שמי שישלמו את עיקר המחיר יהיו תושבי הכפרים הפלסטינים באזור, הצלע החלשה במשולש בגדה. קרוב לוודאי שיהיו עוד התקפות "תג מחיר" על רכוש ערבי ואולי על מסגדים, כפי שקרה באחרונה גם בתחומי הקו הירוק (למשל, נבדק חשד כי מעשי השחתה בגליל ובאזור בית שמש, קשורים באנשים שהורחקו מהגדה בידי צה"ל, בשל ראיות לכאורה למעורבותם במעשים דומים בשומרון).

למרות העניין התקשורתי הפתאומי והנרחב סביב המתרחש בהתנחלויות גב ההר, שמשום מה לעולם לא מגיע לממדים דומים כשהקורבנות הם פלסטינים, יהיה זה נאיבי להניח שהזעזוע המופגן של הנהגת המדינה מאירועי השבוע יביא לתפנית ביחסיהם עם המתנחלים. הטיפול באלימות הימין הקיצוני אינו בעדיפות גבוהה מבחינתו של הדרג המדיני, ורוח המפקד מובנת היטב על ידי כוחות הביטחון ומערכת המשפט. מחוז ש"י (שומרון ויהודה), שמציין השנה 20 שנות פעילות, נותר הבן המקופח של המשטרה, למרות שהקמת יחידה לפשיעה לאומנית במסגרתו אמורה להניב השנה פירות ראשונים לאחר האיוש המלא של התקנים בה בחודש ינואר. בחודשים האחרונים אכן ניכר מאמץ משותף של הצבא, המשטרה והשב"כ, לטפל בפשיעה לאומנית יהודית, המתבטא, בין השאר, בעלייה במספר כתבי האישום ובצווי הרחקה לחשודים בהתקפות "תג מחיר". אבל הדרך עוד ארוכה מאוד.

ההתפרעויות ביצהר לא נחתו על הממשלה כרעם ביום בהיר. זו הקדנציה השנייה ברציפות של נתניהו כראש ממשלה וגם הקדנציה השנייה של יצחק אהרונוביץ כשר לביטחון פנים. גם עבור יעלון אין כאן גילויים חדשים. אהרונוביץ אמר שלשום בראיון לקול ישראל כי האלימות ביצהר היא "טרור לכל דבר", ויש לנהוג במבצעיה בהתאם. אלה דיבורים מן השפה ולחוץ. לא המשטרה ולא הרשויות האחרות לא התייחסו אי-פעם להתקפות של מתנחלים קיצונים על צה"ל או על פלסטינים, כפי שהן מתייחסות לטרור פלסטיני (שנזקיו בחיי אדם אכן גדולים לאין שיעור).

בנובמבר 2012 התעוררה סערה דומה, אחרי שמתנחלים פרצו למפקדת החטיבה המרחבית אפרים ליד ההתנחלות קדומים, תקפו חיילים ופגעו ברכוש, בשל כוונה לפנות מבנים. גם אז פרצו השרים והאלופים במחול הגינויים המקובל, כונסו ישיבות דחופות ואפילו הוכרז על בחינת סדרת צעדים. הרעיון הדרמטי ביותר - העמדת מתפרעים יהודים לדין בפני בית דין צבאי בשטחים - נזנח במהירות ובצדק, משום שלא היתה בו שום תכלית.

האמת העגומה, המובנת היטב לקציני צה"ל והמשטרה בשטחים כמו למתנחלים ממגוון עמדות אידיאולוגיות היא, שברוב המקרים הרטוריקה הנוקשה חסרת כיסוי. מידת הגיבוי שיקבלו החיילים והשוטרים אם יתעמתו עם מפירי חוק מוגבלת מראש. לעומת זאת, הזרם הקיצוני ביש"ע נהנה מגב פוליטי רחב, שגם אם אינו מזדהה עם המעשים, יסייע לא פעם למבצעיהם לחמוק מעונש או לצאת בעונשים קלים יחסית.

שליחתם של המתנחלים בכנסת, ח"כ אורית סטרוק (הבית היהודי), גינתה ביום שלישי את פעולת "פלוגות המחץ" של כוחות הביטחון ביצהר. ספק אם התכוונה להשוותם לפלמ"ח (מאוחר יותר היא אמרה כי "כשלה בלשונה"). השבוע קיבלה סטרוק הודעה משמחת: למרות התנגדות הפרקליטות, ועדת השחרורים של שב"ס קיצרה בתשעה חודשים את עונש המאסר של בנה צבי, שהורשע בהתעללות בנער פלסטיני.

בשורה התחתונה, ההתקפות האלימות על הצבא והמשטרה (ובוודאי על הפלסטינים) משרתות את האגף הקיצוני בקרב המתנחלים ולא בטוח שהן מזיקות לתנועת ההתיישבות בכללה, למרות הכעס המיידי והגינויים. קנאי הגבעות מפחידים את שכניהם הפלסטינים ומצליחים במידה רבה להרתיע גם את כוחות הביטחון. מפקדי חטיבות מרחביות מגיעים לגדה לתקופות של שנתיים. הם מבינים עד מהרה את חוקי המשחק הבלתי כתובים, ויודעים איזה מחיר ישלמו על אכיפה נלהבת מדי של החוק והסדר. די להם לראות איך ארבעת אלופי פיקוד המרכז האחרונים - יאיר נוה, גדי שמני, אבי מזרחי והאלוף הנוכחי ניצן אלון - היו מטרה להפגנות תכופות של הימין הקיצוני מול בתיהם ואפילו להטרדות של בני משפחותיהם. הנהגת המדינה והצבא הסתפקו בדרך כלל בגינויים רפים בלבד.

אנשי המילואים מהגדוד שמוצב שלו הושחת, השתחררו משירות יום לאחר התקרית. מי שדיברו אתם לפני השחרור ולאחריו, שמעו הרבה מרירות ותסכול. מפקדי הגדוד הסבירו כי ששת החיילים שהציוד שלהם ניזוק לא הגיבו משום שלא חשו סכנת חיים ומפני ש"לא הכנו אותם בכלל לאפשרות הזאת. הם נשלחו למילואים כדי להגן על יהודים".

בחלק הראשון של ההסבר יש היגיון: אין סיבה לפתוח באש כשלא קיימת סכנת חיים מוחשית. אבל בפועל, כוחות הביטחון נוהגים בשטחים לפי תורה שבעל-פה, שאוסרת ירי על ישראלים אפילו אם אלה מסכנים חיים. חברי ועדת שמגר, שחקרה ב-1994 את הטבח של ברוך גולדשטיין במתפללים המוסלמים במערת המכפלה, הופתעו לשמוע עדות של קצין בכיר ממג"ב, כי ההנחיות אוסרות כליל ירי על יהודים.

חלקו השני של ההסבר שנשמע השבוע מופרך. ראשית, חובתו של מפקד גדוד המילואים - ואם לא הוא, אז מפקדיו בפיקוד ובאוגדה - להכין את החיילים גם לתרחישים מהסוג הזה. ושנית, הגדוד לא נחת ביצהר מהירח (וההתנחלות שונה באופיה ממרבית היישובים היהודיים האחרים בגדה, מקדומים ועד אפרת). מי שטוען שהופתע, מתנהג כאילו לא שמע חדשות בעשור האחרון. סיור מילואים שנכנס ליצהר רשאי להיות מופתע אם התושבים בקרבת עמדת הש"ג מקדמים אותו בברכת "בוקר טוב", לא אם מנקבים לו את הצמיגים.