למדתי מה אסור להגיד  

השבוע למדתי שוב את שלמדתי מזמן: ישראל הליברלית איננה ליברלית כלפי מי שמערער על הנחות היסוד שלה. על ראש ממשלת ישראל מותר לכתוב שהוא מחרחר מלחמה ופושע מלחמה וגזען. על ראש הרשות הפלסטינית אסור לכתוב שהוא סרבן־שלום סדרתי. למה? ככה. כי התקינות הפוליטית שוללת את הרעיון שכל בני האדם שווים בזכויותיהם ובחובותיהם ובעמדתם בפני ביקורת. היא מעניקה חסינות גורפת לכל מנהיג פלסטיני באשר הוא. זאת הסיבה לכך שהתקשורת הישראלית לא אמרה את כל האמת על יאסר ערפאת בזמן אמת, ולכך שאחדים מחברי מתקשים לומר את כל האמת על מחמוד עבאס גם כעת. את שמותר לכתוב על כל מדינאי בעולם, אסור לכתוב על מדינאי הפועל ברמאללה או בעזה. כל דיון ענייני בענייני ההנהגה הלאומית הפלסטינית הוא בבחינת חילול השם.

סערת הרגשות שפקדה את עמיתי השבוע הזכירה לי ימים אחרים. בחורף 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה. רבבות פלסטינים יצאו לרחובות כדי לדרוש, בצדק, את חירותם. אבל הבחנתי, כי רבים מהמתקוממים לא דרשו רק את סיום הכיבוש, אלא דרשו את הארץ. הם לא שכחו את לוד ולא ויתרו עליה. כיוון שכך, הגעתי למסקנה שעל השמאל הישראלי להגדיר את עצמו מחדש. עליו להבחין בין שאלת הכיבוש לשאלת השלום, ולנסות לסיים את הכיבוש גם באין שלום. ייתכן שהנסיגה מהשטחים לא תביא פיוס, ייתכן שאחריה יימשך העימות, אבל הנסיגה הגדולה נדרשת כדי להבטיח את העתיד המוסרי, הדמוגרפי והמדיני של מדינת ישראל.

את התובנה החדשה ניסחתי כמאמר דעה, שהיה המאמר המקיף הראשון שפירסמתי. היום־לאחר־הנסיגה ("כותרת ראשית", פברואר 1988) עורר מיד סערת רגשות, שדמתה מאוד לסערת הרגשות של השבוע הזה. רבים היללו ושיבחו אותי, אבל רבים גם התקיפו וביקרו. הם לא יכלו לשאת את העובדה, שמי ששותף לערכיהם ולהשקפת עולמם רואה את המציאות אחרת ומציע דרך אחרת להתמודדות עם הכיבוש וההתנחלות. אבל אני עמדתי על דעתי, ואני עומד על דעתי.

על כולנו מוטלת חובה מוסרית, לנסות להגיע לשלום בכל שנה ושנה: אולי אני טועה, אולי קלו המים, אולי היונה הנושאת בפיה עלה זית נמצאת על אדן החלון. אבל בו בזמן על כולנו מוטלת החובה לא לשעבד את סיום הכיבוש לסיום הסכסוך. אסור לנו להנציח את מעגל הקסמים, הגורם לנו לצפות שוב ושוב להסכם קבע באביב הקרוב, ולקבל 30 אלף מתנחלים נוספים בחורף הבא. בין הכל לבין לא כלום מוכרחים לפלס דרך שלישית. נדרש רעיון מדיני יצירתי ומציאותי, שיאפשר לנו לצאת מהשטחים בהדרגה ובזהירות, בלי להיות תלויים בתעתועי ההנהגה הפלסטינית.

כאשר אני קורא היום את "היום־לאחר־הנסיגה", אני מתמלא גאווה על כך שהייתי אחד מהראשונים שראו את הכתובת על הקיר וניסח תובנה, שהיום מקובלת על רבים. אבל גם עצב - על כך שההמתנה לגודו הפלסטיני גרמה לנו לאבד זמן יקר. העובדה שלא קבענו גבול בכוחות עצמנו לפני עשור או שניים היא שאיפשרה לכיבוש להעמיק, להתנחלויות להיבנות, ולפתרון שתי המדינות לחמוק מבין האצבעות.

כך שכאשר אנחנו עומדים היום לפני השבר הרעיוני והרגשי הגדול של קריסת תהליך השלום - אין להסתפק בגידוף של הימין. נכון, הימין טעה והימין היה גם הוא סרבן שלום, והימין המיט על ישראל אסון. אבל כעת צריך להתבגר, להתפכח ולקבל אחריות. את הסכם הקבע שלא יהיה יש להחליף במפעל הציוני החשוב ביותר של המאה ה–21: חלוקת הארץ.