בימין נהנים מקטיעת שיחות השלום, לבני הולכת על סדר יום חדש  

יוסי ורטר, הארץ

אין מה לומר, שבוע כיפי עבר על חברינו בימין הישראלי. זה היה השבוע הראשון בתשעת החודשים האחרונים שבו לא ריחפה מעליהם עננת המו"מ לשלום עם הפלסטינים. כל החששות והפחדים שביעתו את חוגי המתנחלים ושליחיהם בכנסת מפני הסכם קבע או הסדר ביניים שמתרקם כביכול במחשכים בין ציפי לבני לסאיב עריקאת התפוגגו להם באחת בסוף השבוע שעבר. פוף, וזה נגמר. החלטת הקבינט להשעות את המו"מ על רקע הסכם הפיוס בין הפתח לחמאס וכל החריקות והקלקולים והמהמורות שקדמו לשבירת הכלים המחישו עד כמה המו"מ, אם אפשר בכלל לקרוא לזה כך, היה ועודנו חסר תוחלת. מה שאחמד טיבי אמר בתחילת הקדנציה הקודמת של בנימין נתניהו מעולם לא היה נכון כל כך: "המקסימום שביבי מסוגל להציע אינו מתקרב למינימום שאבו מאזן יכול לקבל".

הדובדבן שעל הקצפת, המספר הנוסף בלוטו, הבונוס מבחינת הימין, היה הנפילה של שר החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, עם האזהרה כי ללא הסכם שיביא להפרדה בין העמים ולכינון שתי מדינות, ישראל עלולה לגמור כמדינת אפרטהייד. ההתנצלות שהוא נאנס לפרסם בלחץ הלובי היהודי רב העוצמה נפלה כפרי בשל בידי אלה שכבר מזמן רואים בקרי גורם עוין, אנטישמי לטנטי, אחד שעוד לא למד מה שקודמיו החבולים והמצולקים כבר שכחו: שעם היהודים בארץ ישראל לא מסתבכים.

יו"ר הבית היהודי, השר נפתלי בנט, נשאל בראיון לערוץ 2 מה תגובתו על ההתנצלות. "אני שמח שהוא התנצל", סינן בנט וחזר על המשפט הזה כמי שרומז: "אם הוא לא היה מתנצל, היה לו עסק עם בנט" (כאותו סלוגן לקידום עסקים של משרד הכלכלה בראשותו). הגדיל לעשות שר התחבורה, ישראל כץ מהליכוד, שפרסם בדף הפייסבוק שלו פוסט היסטרי שנראה כמו טוקבק ארוך מדי: "תתבייש קרי!" נזף כץ בבכיר האמריקאי. "אתה מתאר את מדינת ישראל כמדינת אפרטהייד? רק אתמול שמענו כיצד הנאצים ועוזריהם, שטופי השנאה ותורת הגזע, הפכו מיליוני יהודים חסרי הגנה לעפר ואפר והעולם עמד מנגד ושתק... תתבייש! יש מלים שאסור לומר". רק חסר היה שהשר כץ ישלח את קרי לשטוף את הפה המלוכלך שלו באקונומיקה וידרוש ממנו לכתוב חיבור בנושא.

הנרטיב שכבש את התקשורת הישראלית היה חד-משמעי: אבו מאזן ברח, שוב. לרוב הישראלים נוח להאמין בכך. אלא שהמציאות כנראה מורכבת יותר. ללשכות מאוד חשובות בירושלים הגיעו השבוע דיווחים מוסמכים מארצות הברית על כעס שמופנה דווקא לכיוונו של נתניהו; הוא דחק את הנשיא הפלסטיני לפינה, טוענים בכירים בוושינגטון, הוא לא הסכים להציג תוכנית אלא התעקש להתחיל מאפס. הוא דרש מאבו מאזן להתחייב על הכרה במדינה יהודית, תביעה שלא הוצגה לשום מנהיג ערבי שעמו ישראל נשאה ונתנה. הוא לא הפגין שום גמישות בנושאי הליבה העיקריים: ירושלים, פליטים. הוא רצה תהליך לשם תהליך.

נרטיבים לא חסרים, אבל השורה התחתונה היא שהמו"מ נפסק, נקטע, הושעה, עד שיתברר מה קורה עם הפיוס הפנים־פלסטיני. תיאורטית, הוא עשוי להתחדש אם האירוסים בין אבו מאזן לאיסמעיל הנייה לא יבשילו לחתונה. אבל לשם כך הצדדים יהיו חייבים לחזור לנקודת ההתחלה ולרקום מחדש את עסקת האסירים, כולל ערבים ישראלים, כולל ג'ונתן פולארד האומלל שבוודאי כבר פנטז על ליל סדר בישראל (ואם לא סדר, לפחות מימונה) ואיזושהי הקפאת בנייה חלקית בשטחים. אם בסיבוב הקודם העסקה איימה לזעזע את ממשלת נתניהו ולגרור את התפטרויות סגני השרים של הליכוד, מה הסיכוי לאשר משהו דומה בעתיד, עם כל הדם הרע שהצטבר ושממשיך לזרום.

המטענים של לבני

לאחר המכה שהנחית עליו יאסר ערפאת בקמפ דייוויד בקיץ 2000, יזם ראש הממשלה אז, אהוד ברק, את "המהפכה האזרחית" - מהלך סרק מגוחך, נואש וכושל להפרדה חלקית של הדת מן המדינה, שנועד להחזיר אליו את מצביעי השמאל שנסו מפניו לכל עבר. ה"יוזמה" התפוצצה לברק בפנים והחישה את נפילתו המסחררת, שהסתיימה כמה חודשים מאוחר יותר בתבוסה רבתי לאריאל שרון בקלפיות.

מדוע נזכרנו בו? ביום ראשון הקרוב תביא שרת המשפטים לבני, הלא היא שרת המו"מ בדימוס שמצאה את עצמה כחוואית ללא פרות חולבות, שתי הצעות חוק לוועדת השרים לחקיקה שבראשותה. האחת מכירה בזכויותיהם של זוגות חד־מיניים בהליכי ירושה. השנייה קובעת כי ארגון קרן קיימת לישראל יוכפף לפיקוח מבקר המדינה. שני חוקים שכל אזרח הרואה עצמו ליברל, נאור, שומר חוק ותומך זכויות אדם ואזרח בוודאי יברך עליהם.

אבל בעיני הימין בקואליציה מדובר בלא פחות ממטעני נפץ, והוא נעמד על הרגליים האחוריות. הבית היהודי לעולם לא ירשה הכרה חוקית בזכויות בני זוג הומואים ולסביות. גם ריסון הקק"ל לא בא טוב - לא לבית היהודי ולא לליכוד. מה פתאום שמבקר המדינה יתערב במלאכה הקדושה של גאולת קרקעות והתיישבות יהודית וגיוס תורמים ובזבוז דמיוני של כספים ומימון משרות מיותרות ופינוק, פינוק, פינוק של פוליטיקאים ללא גבולות וללא בקרה?

כמו במקרה של ברק, גם המהלך של לבני מגיע אחרי שהיא חטפה את הבומבה שלה מהערבים. הוא נראה יותר כמו חיפוש אחר סדר יום, אג'נדה חלופית, שמצד אחד תעניק לה חיות ותצדיק את המשך ישיבתה בממשלה ומצד שני תכשיר את הקרקע לפרישה אפשרית שלה, על רקע אזרחי דווקא. נכון שלבני היא מנהיגת המפלגה היחידה בקואליציה שהשלום־שמלום באמת מעניין אותה. בלעדי התהליך אין לה מה לחפש בממשלה. אבל פרישה עכשיו, אחרי שהיא עצמה הטילה את האשמה על הפלסטינים, היא בעייתית. בינתיים אפשר לספר לכל העולם שבזכותה הקבינט רק השעה את המגעים ולא סיים אותם לנצח, ושהיא נשארת בממשלה כדי "להשפיע מבפנים" (ביטוי מיתולוגי ששמעון פרס המציא אי־שם בשנות השמונים ויורשו, ברק, שכלל אותו לדרגת אמנות בשנותיו כקבלן הביצוע של נתניהו) ושעזיבה שלה ממילא לא תועיל כי יש עתיד לא תלך בעקבותיה וכל הבלה־בלה הזה.

אובדן ה"רזון דטרה", סיבת הקיום של לבני והתנועה בממשלה, מטריד גם את נתניהו. בשיחות פרטיות הוא מביע חשש שהיא וחבריה יתחילו להתפרע בתחום הנפיץ של דת ומדינה ויסחפו אחריהם גם את יאיר לפיד וחבריו. כך הקואליציה רבת הסתירות והניגודים תידרדר עד מהרה לתהום של התנגשויות וקטטות רחוב, שיביאו עליה את קצה בטרם עת.

סימנים לכך ראינו השבוע במריבה בוועדת הכספים בין הבית היהודי ליש עתיד, סביב העברת כסף לבנייה בשטחים. פתאום לפיד נזכר שהוא מתנגד לבנייה "מחוץ לקו הירוק" והורה למשרד האוצר לא להעביר כספים למשרד הבינוי והשיכון. לפני שנה וקצת, כאשר מנהיג יש עתיד התנה את כניסתו לממשלה בצירופה של הבית היהודי, הוא לא חשב על הבנייה בשטחים. באותם ימים, כשהוא סגר עם בנט את חלוקת התיקים וסוכם שאורי אריאל יקבל לידיו את המשרד שבונה בשטחים, לפיד לא עשה את הקשר בין מתנחל שלא רואה בעיניים לבולדוזרים ולמכרזי בנייה.

העילה להתקף השמאלנות שפקד ככה, באמצע החיים, את לפיד, היא המחלוקת בין שתי המפלגות על חוק הפונדקאות שמובילה שרת הבריאות ממפלגתו, יעל גרמן. אריאל הגיש ערר ותקע את החוק. בתגובה לפיד תקע לו את המיליונים שיועדו לבנייה במעלה אדומים, בגבעת זאב ובאריאל. אם אריאל יסיר את הערר, לפיד ישחרר את הכסף ואז לא תהיה בעיה עם בנייה בשטחים.

נשיאים על הכוונת

להחלטת היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, לא לסגור את תיק החקירה נגד סילבן שלום, אין פרשנות אחרת מלבד זו: וינשטיין רוצה למנוע משלום להתמודד על נשיאות המדינה. עוד שבועיים נוספים, לכל היותר, בסטטוס של חשוד בעבירות מין, ושלום יוכל לומר שלום־שלום לחלום הנשיאות. מכל בחינה מעשית, כבר היום הוא יכול להיחשב מתמודד לשעבר, או אפילו נשיא מיועד לשעבר, מאחר שהוא נחשב כבעל סיכויים טובים להיבחר.

מה למד היועץ המשפטי מן העדויות והראיות שהניחו לפניו החוקרים שהמליצו על סגירת התיק ומדוע הוא מצא לנכון לדחות את המלצתם? ברור שווינשטיין מעוניין שהמשטרה תמשיך ללחוץ על אשה נוספת, או אולי על נשים נוספות שההתיישנות אינה חלה בעניינן, להתלונן במשטרה. יהיה עליו לנמק זאת, אם התיק ייסגר ללא כתב אישום.

בינתיים המערכת הפוליטית כבר מתכוננת לעידן הפוסט סילבני. הבחירות לנשיאות ייערכו במליאת הכנסת במחצית השנייה של יוני. ההרשמה תיסגר בסוף מאי. המועמדים שנחשבים למובילים הם רובי ריבלין מהליכוד ופואד בן אליעזר מהעבודה. ההנחה הרווחת בקרב שועלי הכנסת היא שנשירתו של שלום מהמרוץ תסייע למתמודדת דליה איציק להיות אחת משני המתמודדים שיעלו לסיבוב השני והמכריע, מכיוון שכל מי שאינו מעוניין להצביע בעד פואד את רובי ישלשל לחריץ הקלפי את הפתק הנושא את שמה.

איציק עובדת קשה ומפעילה מנופי לחץ רבים. לפני כמה שבועות היא נצפתה יושבת לצדה של אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו, ביציע המכובדים של הכנסת. היא מקורבת לאביגדור ליברמן ועשויה לזכות בתמיכתו ובתמיכת רוב חברי ישראל ביתנו. מן הסתם כל מתנגדי ריבלין בסיעת הליכוד ישמחו לתת לה את קולם, רק כדי לגרום לו למפח נפש קולוסלי. לבני שיחה מקרב הח"כים, היא אומרת שקולות חברי יש עתיד, שהיו מונחים ברובם בקופתו של שלום, יעברו אליה.

נשאלת השאלה היכן יהיה נתניהו. בבחירה בין ריבלין, בן אליעזר ואיציק, הוא היה מעדיף אותה. יש להם יחסים טובים מהתקופה שהיא היתה יו"ר הכנסת והוא שימש יו"ר האופוזיציה. היא זו שמילאה בקשות רבות שלו ושל רעייתו בענייני ת"ש שונים ומשונים. אלא שנתניהו לא יעז להחצין את תמיכתו בה כאשר המתמודד מטעם הליכוד הוא ריבלין. בכל זאת, ליכודניק מבטן ומלידה מול פוליטיקאית שהתחילה במפלגת העבודה ועדיין חברה בקדימה ז"ל.

כרגע נתניהו עדיין מנסה לגייס מספיק קולות שיגרמו ליו"ר הסוכנות, נתן שרנסקי, להיכנס למגרש. השר והאסיר ציון לשעבר מהסס, ובצדק. אחד ממנהיגי המפלגות אמר השבוע: שרנסקי איש חביב, אבל אני הייתי רוצה נשיא שמדבר עברית טובה.

מה שמביא אותנו לבן אליעזר. שלשום (רביעי) פורסם בתוכנית "עובדה" כי בן אליעזר נהג לפקוד לפחות חמישה בתי קזינו בלונדון, וכל אחד מהם הנפיק לו כרטיס חבר. בתוכנית לא נטען שבן אליעזר הימר. הוא מסר כי התארח בבתי הקזינו הללו רק על מנת לאכול במסעדותיהם, מה שהזכיר לרבים את הבדיחה הישנה על ההוא שרוכש את מגזין העירום פלייבוי בשביל המאמרים. בכל מקרה, כל עוד לא יוכח שבן אליעזר, בתפקידיו כשר הביטחון, שר השיכון, שר התקשורת וסגן ראש הממשלה נהג לשחק פוקר במוסדות המכובדים הללו, הסיפור החביב הזה לא ייחשב אפילו מכה קלה בכנף מבחינתו.

שאלתי את בן אליעזר אם צליל הרולטה מעורר אצלו את בלוטות התיאבון. הוא גיחך: "יש לי משפחה גדולה בלונדון. כולם עיראקים, ועיראקים אוהבים לאכול בבתי קזינו. כשהייתי בא לשם, הם היו לוקחים אותי אתם".

גם הימרת באותם ביקורים? "לא", אמר בן אליעזר, "אולי פעם אחת הפסדתי כמה לירות שטרלינג. חוץ מזה, הפעם האחרונה שהייתי בלונדון היתה לפני כמעט 15 שנה. אתה שוכח שאני, כשר ביטחון, הוריתי על חיסולו של שחאדה (סלאח, ראש הזרוע הצבאית של החמאס בעזה, שחוסל בהפצצת חיל האוויר ב–2002 יחד עם 14 אזרחים, בהם 11 ילדים, י"ו). מאז הוציאו עלי צו מעצר".

מועמדים לנשיאות עוברים ימים לא קלים, אמרתי לו. "שמע", הוא נאנח, "זה הופך להיות מגעיל" (וכאן, להמחשה, הוא סיפר סיפור בתנאי שלא יפורסם), אבל שיהיה. אני נהנה מזה".

לזכור ולא לשכוח

טקסי יום הזיכרון לשואה ולגבורה הפכו מזמן לחלק בלתי נפרד מהד־נ־א המכביד של מדינת ישראל. אירוע הפתיחה השנתי במוזיאון יד ושם בירושלים משמש בשנים האחרונות בימה מרכזית לנאומי הפחדה עצמית פר-אקסלנס מפיו של נתניהו. המשוואה איראן גרעינית = שואה נוספת = לעולם־לא־עוד הפכה למטבע לשון שגור בהזדמנויות הללו. על האיראנים הנאומים הללו לא עושים רושם מי יודע מה. הם ממשיכים בשלהם. לעומתם, מי שנבהלים כהוגן בכל פעם מחדש וחוטפים דיכאון מהסרטים הם הישראלים. גם השנה שום דבר לא השתנה. אותה רטוריקה מהלכת אימים, אותה מתיחת קו שווה בין שנות ה–30 של המאה הקודמת לימינו אנו, אותה מורבידיות חסרת מעצורים.

מבין כל הטקסים, דווקא זה שנערך מדי שנה בכנסת בבוקר יום הזיכרון ובו קוראים נבחרי העם את שמות בני משפחותיהם שנספו בשואה - "לכל איש יש שם" - הוא העוצמתי, הנקי והמרטיט ביותר. הוא מאופיין בפשטות, לקוניות, מונוטוניות, היעדר פומפוזיות וחפות מקלישאות. כולם במעמד שווה, מהנשיא וראש הממשלה עד אחרון הח"כים. הם מציינים את שמות הנטבחים ואת גילם, לכל היותר מוסיפים משפט רקע אחד או שניים ותו לא.

השנה משהו השתנה. בהגיע תורו של נתניהו, הוא בחר לפתוח בדברים ארוכים שאותם הקדיש לחמיו המנוח, שמואל בן ארצי, אביה של שרה. בן ארצי לא מת בשואה. הוא נפטר לפני כשנתיים וחצי בשיבה טובה, בגיל 97. כפי שנתניהו ציין בנאומו, בן ארצי היה סופר ומשורר שהקדיש חלק מכתביו לשואה. ראש הממשלה סיפר בפרוטרוט על הפרסים הספרותיים שבהם זכה חמיו ועל חברותו בחוג לתנ"ך שייסד דוד בן־גוריון ועוד פרטים ביוגרפיים. לסיום הוא קרא שיר מפרי עטו. רק אז התפנה נתניהו לעניין שלשמו התכנסנו: קריאת שמות בני משפחתו של חמיו, שנרצחו על ידי הנאצים.

כמה מהח"כים שישבו באולם שגאל בכנסת זעו באי נוחות בכיסאם. כמה מהם נכחו באותו אירוע שש, שבע, שמונה פעמים ואף יותר. מעולם, ככל שזכור להם, איש מהמשתתפים לא חרג מהנוהל הקבוע: קריאת שמות המתים. המתים בשואה. בינם לבין עצמם הם תהו אם ראוי היה שנתניהו יפקיע את המעמד לצורך מתן כבוד לאביה המנוח של רעייתו. תהייתם, מן הסתם, נותרה ללא מענה.