בצה''ל מזהירים: המרדנות סביב דוד הנח''לאווי היא רק ההתחלה  

אמיר אורן, הארץ

לאחר כל אירוע בעייתי מותקף צה״ל בקושיה, האם - ומדוע (כי הרי ברור שהתשובה חיובית) - הופתע. הבשורה המשמחת של מגן דוד הנחלאווי, המעשה בהתגייסות העממית של חיילים לתמוך באותו לוחם שהתכתש עם פלסטינים מול מצלמה בחברון, היא שהפעם היתה לצה״ל התרעה: מחקר של מחלקת מדעי ההתנהגות (ממד״ה), שנערך בשנים האחרונות ופורסם בפברואר, הזהיר את הצבא מפני השפעתה של מהפכת הרשת על תיפקודם של בני הדור הדיגיטלי המתגייסים לשירות חובה.

המחקר סוכם בידי מחברו, רב־סרן ראובן מלכה, ראש מדור תורה וזרועות בענף מיון בממד״ה, בכתב־העת של צה״ל לענייני מדעי ההתנהגות, ״בין הזירות״. ביותר מ-100 עמודי החוברת, שהופקה בהוצאה ניכרת מתקציב הביטחון, אין ולו מלה סודית אחת. היא בלתי־מסווגת ומיועדת להציג את עבודתם המקצועית של הפסיכולוגים והיועצים הארגוניים, מהם קצינים ומהם אזרחים עובדי צבא, בפני עמיתיהם במחקר ובשטח. אבל צה״ל יוצא מגדרו להסתיר את כתב־העת ומסרב אף להשאיל עותק ממנו לתקשורת.

זאת תופעה מצערת אך אופיינית לעת האחרונה, של התקפדות הצבא לתוך שריון, כדי להמעיט במבוכות לפיקוד הבכיר. אין לכך זיקה מהותית לשמירה על סודיות. חשיפת התקשורת לחומר חסוי דווקא גדלה ונכון לדבר על הרפיית המידור ועל הרחבת מעגל שותפי הסוד, אך רק בתנאי שהחומר יישאר בחוג סגור. במיוחד בלט בפתיחותו אמ״ן, בניצוח אלוף אביב כוכבי. אצל כוכבי זאת השקפה עקבית, מימיו כמפקד חטיבת הצנחנים במבצע ״חומת מגן״, מפקד אוגדות (צנחנים ועזה) וראש חטיבת המבצעים. בלי הסכמתו והשתתפותו, לא היה דובר צה״ל הקודם, יואב ״פולי״ מרדכי, מצליח לפרוץ את החומות שחצצו עשרות שנים בין הכתבים הצבאיים לבין מערכים מודיעיניים משוכללים, שצה״ל רשאי להתפאר בהם - אך רק ללמידה ולידיעה, לא לפרסום.

לכאורה, אין לצבא סיבה להתבייש במחקרי (ובאנשי) ממד״ה, האמורים לסייע לפיקוד להבין את הסביבה האנושית המשתנה ולהשתמש בכלים אזרחיים לייעול הכנתם של גופי צה״ל וקציניו למשימות שאינן תמיד לוחמניות מובהקות. כך זה נראה בעין חיצונית, התמהה גם מדוע סבור צה״ל שמותר לו להוציא כספי ציבור בלי לשתף את הציבור בתוצרי ההוצאה, כאשר אין בכך נזק ביטחוני. אבל צה״ל מעדיף לעצום את העיניים, לסתום את הפיות ולספק לאחר מעשה הסברים ותירוצים.

מאמרו של רס״ן מלכה, פסיכולוג קליני ולשעבר ראש מדור מבדקי קצונה, הוא הראשון והמרכזי מתוך שמונה בגליון האחרון של ״בין הזירות״. הוא בוחן את המלש״ב (מועמד לשירות ביטחון; נער או נערה העומדים לקראת גיוס) העתידי במאפיינים של מיומנויות בין־אישיות ויחסים בין־אישיים, הפנמת גבולות וקבלת מרות, חשיפה עצמית והתמכרות למרחב הווירטואלי. המחקר עסק בכל הארבעה; המאמר, הקצר בהכרח, מתמקד בשני הראשונים.

מאחר שבמערכת הצבאית נודעת חשיבות עילאית ליחסים בין הלוחמים, באימונים ובפעילות מבצעית, ״והלכידות החברתית גורלית לעיצוב צוות הלחימה ולהצלחת פעילותו, עד כדי היותה הבסיס לקיום היחידה הלוחמת ולגיבושה״, מספק המחקר ממצא מדאיג: ״כינון יחסים בין־אישיים במרחב הווירטואלי פוגע ביכולת הפיתוח של מיומנויות חברתיות ובקשירת יחסים עם שווי מעמד. לפי גישה זו, ככל שנתקדם על ציר הזמן, המלש״ב העתידי יפגין רמה חברתית ובין־אישית נמוכה יותר, ביחס למתגייסי שנים עברו. ככל שקשריו יתהוו במרחב הווירטואלי על חשבון קשרים ממשיים, כך הוא יחווה קשיים ביכולת להתערות ולהשתלב במסגרת הצבאית, בעיקר נוכח העובדה שהפעילות הצבאית כרוכה בחיכוך מתמיד וממשי עם הזולת״.

אמנם יש גם גישה נוגדת, הסבורה שבני־נוער בודדים ומופנמים מפתחים בקשרי־הרשת שלהם את המיומנויות הבין־אישיות והחברתיות, אבל מחקר ממד״ה נוטה להערכה הראשונה ומביע חשש ש״בכניסה לצבא, המלש״ב עלול לחוות אובדן שליטה. הוא כבר אינו במצב של ישיבה מול מסך מחשב, בחירה למי להגיב ועריכת דבריו. כחייל בראשית דרכו הוא יהיה לאורך כל היום עם חיילים בני גילו, במצבים מלחיצים ומורכבים. זה ידרוש ממנו כל העת להיות קשוב וסבלני, לשמור על איפוק ולפתור חיכוכים בתבונה, על מנת להשתלב ולהיות חלק מהצוות - אוסף מיומנויות שייחסר למי שלא התנסה מספיק בקשרים בין-אישיים במרחב המוחשי. המעבר הדרמטי ממסגרת וירטואלית למוחשית עלול להיות מטלטל ולקבל ביטויים רגרסיביים. מלש״בים בעלי פרופיל אישיותי מופנם יחוו קושי משמעותי ביותר עם הגיוס לצבא והחלפת ערוץ הקשרים שלהם. הקושי להתמודד עם מסגרת חברתית ממשית ומאיימת עלול 
להיחוות כמשבר״.

אשר ל״הפנמת גבולות וקבלת מרות״, מלכה מאזכר תובנות מוכרות בדבר השינוי ביחסי נוער עם הורים ועם מורים. הפגיעה במעמד הסמכותי של הדור הבוגר מוחמרת כאשר השליטה בידע ובטכנולוגיה עוברת לדור הצעיר. בנוסף, הבוגרים - כולל מפקדים - נחשפים ברשת באופן השובר את המדרג. לכן, ״מתגייס שבתקופת נערותו ובגרותו לא הוצבו לו גבולות ולא חווה באופן משמעותי את היחסים עם דמות סמכותית, עלול להתקשות מאד עם גיוסו (למסגרת הצבאית, המדגישה קבלת סמכות וציות לפקודות). נקודת הפתיחה תהיה נמוכה יותר. לסמכות המפקד תוקף ומעמד מובהקים וברורים יותר מאשר לסמכות הורים ומורים. במצבי הפרת פקודות הצבא או אי־קבלת מרות המפקדים, המסגרת הצבאית נוקטת יד קשה ועונשת. החייל גם אינו יכול למצוא במרחב הווירטואלי מפלט מאנשי סמכות ומגבולות ברורים. עלולה להיווצר חוויה קשה של חוסר אונים״.

מסקנת ממד״ה: ״לאור כל האמור, נראה שככל שנתקדם על ציר הזמן אנו צפויים לחזות במתגייסים המתקשים יותר להשתלב ולקבל את מרות המפקדים ואת גבולות המסגרת הצבאית. ניתן לשער כי המעבר הדרסטי שהם אמורים לחוות עלול לקבל ביטוי בגרף ההסתגלות למערכת וההיענות לדרישותיה״.

המטכ״ל נקרא, בהמשך המחקר, לקבוע מדיניות להתנהגות מפקדים עם חייליהם ברשתות החברתיות, בשים לב להשפעה הצפויה על יחסי מפקד־פקוד ועל סמכות המפקד. כמו כן, ״בהתבסס על ההבנה שהמרחב הווירטואלי הוא מרחב קיום, האין זה מחובת המפקדים להיות בו על מנת לבחון את ההתרחשויות ולעקוב אחר הפקודים שלהם? נדרשת מדיניות מגובשת וברורה בנוגע לכך, בעוד שדומה שהמערכת עדיין תוהה כיצד להתייחס לרכיב הווירטואלי בחיי החייל״.

האזהרה חד־משמעית: ״אין מנוס מההבנה שככל שבשערי הצבא יעמדו מלש״בים שנולדו לתוך המהפכה, כך יהיה המפגש קשה להם בעוצמה ובאיכות״. הנוער השתנה והצבא לא. לכן החייל העתידי יהיה חברותי פחות, מרדני יותר - וכל זאת, אם יבליג על אי־חיולם של חרדים ויואיל להמשיך להתגייס, או בעצם להתנדב, לשירות צבאי.

בנוסף למכינות קדם־צבאיות ולהכנות לגיוס, אחת ההמלצות, שנועדו לרכך את הלם המפגש ואת הגמילה מהסמארטפון היא הרחבת השימוש בו ״בזמנים, במתחמים וביחידות בהם נאסר כיום השימוש״. הנימוק: ״כדי להתמודד עם הקושי להינתק מהמרחב הווירטואלי, ולהכניס לתוך מתחם הבסיס יסודות מחייו האזרחיים, החייל העתידי יביא איתו סמארטפון לצבא. מכשיר זה יהיה בעל משמעות עצומה וייצר לחייל תחושת ביטחון, אולי אף כתחליף למיני חפצים שבעבר החייל נהג להביא מביתו״.

מהפכת האיי־די־אפ־פון, שילוב של אייפון ואיי־די־אף, הלא הוא צה״ל, תצדיק לדעת ממד״ה ״מיפוי״ ו״הערכת שונות״ בין קבוצות שונות באוכלוסייה. לא נאמר אם הכוונה למוצא עדתי, לחתך כלכלי־חברתי, לנפח השימוש ברשת או למדד המורכב מכל אלה.

רס״ן מלכה מציע גם ״חשיבה נוספת (על מאפייני) הקצונה והפיקוד״, כי אין ודאות שדמות הקצין כיום הולמת את צרכי הפיקוד על המלש״ב העתידי, ומאידך - מה יניע את החייל של מחר לצאת לקצונה.

מפקד ״מיטב״ - לשעבר בסיס הקליטה והמיון - הגיב במאמר קצר ומרגיע. ״הנוער של היום מצויד טוב יותר במיומנויות ויכולות הנדרשות להצלחה״, כתב אל״מ גיל בן שאול. ״הוא מסתגל טוב יותר ומהווה גורם מפתח בעיצוב צבא חזק יותר, עדכני יותר, טכנולוגי יותר״. בן שאול מסכים שנחוצים ״גיבוש מדיניות ברורה, תקשור שלה ואכיפה עקבית של התנהגויות חורגות, כבסיס לשיפור פני צה״ל במרחב הווירטואלי וכרכיב הכרחי בבניית הגבולות החדשים והמרחק הפיקודי הנדרש לצה״ל, כמערכת צבאית בעידן המקוון״.

בן שאול אינו מתרגש כל כך מהלם הבקו״ם הכרוך בגזירות הרעב הדיגיטלי: תמיד היה ויהיה קושי בפרידה מהסביבה הביתית ובהיקלטות בצבא. הטיפול בקושי מתבצע ב״תיאום ציפיות מקדים״ וב״תהליך קליטה רכה״.

אלא שלאחר היציאה המהירה - בו ביום - מהקליטה הרכה של בן שאול והכשרתם כלוחמים מגיעים החיילים גם לשטחים, שם מחמשים אותם, בנוסף לרוביהם האישיים, ב״נשק פחות קטלני״ - כדורי גומי ורימוני גז והלם.

לפי מחקר פסיכולוגי של זרוע היבשה, החיילים אינם סומכים כל כך על נשק זה והוא עלול להקשות על תפקודם המבצעי, לפגוע בנחישותם, להסיט את הקשב שלהם ולהאט את מהירות תגובתם. המפגינים - פלסטינים, ישראלים ואחרים - למדו את מגבלותיו של הנשק ומזלזלים בו ובמפעיליו; והחיילים סבורים שמשמר הגבול מיטיב מצה״ל לטפל בהפרות־סדר.

במחקר אחר, של צוות בית־הספר למנהיגות, אופיינו חמש חטיבות החי״ר הסדירות. בין השאר, התברר שחטיבת ״כפיר״, המיועדת לפעולה בשטחים, סובלת כפליים: היא גם נשלחת תכופות למשימות ״השוחקות והמורכבות ביותר מבחינה מוסרית ואמביוולנטיות מבחינה אידיאולוגית״ וגם משמשת לחטיבות האחרות (צנחנים, גולני, נח״ל וגבעתי) שעיר לעזאזל - הן ״משליכות על ״כפיר״ חלקים לא רצויים של מקצועיות ושל מוסריות שבתוכן״.

ב״כפיר״ יכולים להתנחם: צה״ל משתדל להרחיק את מחקרי ממד״ה מידיעת הציבור - ו״דוד הנחלאווי״ הוא מותג קליט יותר מ״דוד/משה/יוסי מ׳כפיר׳״.