רוויתי מכותבים כמו רוית הכט  

רוויתי מקריאת טקסטים מגוחכים מסוג "השקד פורח" (רוית הכט, "הארץ" 14.5) — פובליציסטיקה בשקל המסווה עצמה כמאמר דעה, טקסטים המציירים את הימין האידיאולוגי כבריון השכונתי, כזה האוחז במאג מאיים ושרשראות כדורים מתוחות לו על חזהו הנפוח מרוב תחושת "עליונות הגזע היהודי".

רוויתי מאותן נשים, שדווקא הן מבקשות לרדד דמויות נשיות בפוליטיקה הישראלית ומתארות אותן במונחים כמו "אלגנטיות", "מצודדות", אבל חלולות לחלוטין כפי שרק "טינאייג'ריות" יכולות להיות. "פנים יפות", הן קוראות לי. מה את עושה בין כל הרבנים האלה עם "הזקן הפרוע והכיפה השמוטה", הן שואלות אותי שוב ושוב.

ובעיקר, רוויתי מחוסר המקוריות. מהחזרה האינסופית על אותם "רעיונות". אנשים משלמים כסף בעבור העיתון שלכם — לא תנסו לחדש בו משהו? כמו סטודנט שנה א' בבחינתו הראשונה באקדמיה, תחזרו שוב ושוב אל הצ'קליסט המוכר לעייפה, תוודאו שכל המלים הנכונות מופיעות שם: גזענות, משיחיות, תוקפנות, דו־לאומיות ואיך לא — קץ הציונות.

בניגוד לרוית הכט, רוב הציבור הישראלי מבין את הצורך בהצעת החוק שיזמתי, ולפיה לא תתאפשר חנינה לרוצחים שרצחו מטעמים לאומניים ודומים. הצורך הראשוני שהוביל לגיבוש הצעת החוק הזאת הוא עצירת פרקטיקת השחרור הסיטוני של מחבלים, שאליה נגררה ישראל בשלושים השנים האחרונות. אמנם, החוק לא ימנע את שחרור כלל האסירים, אך היא מהווה קריאת כיוון חשובה למהפך שחייב להתחולל במלחמתה של מדינת ישראל בטרור, וכדי לשמור על המחויבות שלה כלפי משפחות נפגעי הטרור. בנוסף, הוא גם ימנע את שחרורם של רוצחים אכזריים. אני מקווה שהחוק הזה יהיה הסנונית הראשונה בדרך חזרה אל השפיות.

למרות טענותיה של הכט, החוק המדובר אינו מתמצה במניעת עסקאות לשחרור מחבלים. הוא נוגע לעוד שתי נקודות מהותיות שחשוב לתת עליהן את הדעת.

הנקודה הראשונה מתייחסת לענישה במקרי רצח חמורים. נכון להיום, העונש המחויב בחוק על עבירת רצח הוא מאסר עולם, כאשר בפועל כלל הרוצחים מקבלים חנינה לאחר מספר מסוים של שנים. הצעת החוק החדשה קובעת לראשונה, כי רוצחים אכזריים לא יזכו לראות אור יום. במקרי רצח כמו זה של משפחת אושרנקו, של רוצחים שרצחו את ילדיהם דוגמת אלי פימשטיין ומקרים מזעזעים אחרים, יוכלו השופטים לקבוע כי הרוצחים יישבו מאחורי סורג ובריח עד יומם האחרון, כפי שראוי מבחינה חברתית ומוסרית. בימים האחרונים התקשרה אלי בלהט אזר, אלמנתו של השופט עדי אזר, שנרצח על ידי עבריינים, וביקשה ממני לעשות כל שביכולתי כדי לקדם את הצעת החוק, על מנת שרוצחיו של שופט בישראל לא יראו אור יום.

הנקודה השנייה היא סמכות בתי המשפט בישראל והפרדת הרשויות. מי שעוקב אחר עבודתי יודע, שאני חסידה של צמצום סמכויותיו של בג"ץ מתוקף עקרון הפרדת הרשויות. סמכותו של בית המשפט צריכה להיות ברורה, ואל לו להתערב בצורה בוטה בהחלטות הרשות המחוקקת והרשות המבצעת. ואולם, גם ההיפך נכון. אם ברצוננו ליצור מערכת משפט חזקה שלציבור יש אמון בה, לא ייתכן שבמקרי הדגל של המשפט הפלילי, מעשי הרצח החמורים, יהפכו גזרי הדין של בתי המשפט לכלי משחק בידי הממשלה. החלטות הממשלה לאפשר שחרור המוני של מחבלים פגעו פגיעה אנושה במעמד של השופטים ובתי המשפט בישראל. מסיבה זו החוק מעניק את סמכות ההכרעה בנושא החנינה דווקא בידי בית המשפט. שאלת איסור החנינה אינה צריכה להיות סוגיה פוליטית, אלא סוגיה משפטית מוסרית, הנוגעת לפרטיו של המקרה הספציפי העומד בפני בית המשפט.

אני מקווה שלמרות מחאות השמאל ההזוי, שאיבד את בלמי השליטה העצמית, בתי המשפט לא יחששו לעשות שימוש בחוק, כפי שהעם בישראל מצפה מהם וכפי שראוי על פי עקרונות המוסר והצדק.