כך נאבקה מדינת ישראל במתנגדים להתנתקות  

תומר פרסיקו, הארץ

"לא בכל מחיר" - ענת רוט. הוצאת ידיעות ספרים, 631 עמ', 118 שקלים.

ב–8 ביוני 2005, שלושה חודשים לפני פינוי כל האזרחים הישראלים מרצועת עזה ובשיאו של מאבק השטח נגד "תוכנית ההתנתקות", דיווח "ידיעות אחרונות" שבפרקליטות המדינה החליטו על "עליית מדרגה במאבק נגד מתנגדי ההתנתקות". במסגרת הצעדים החדשים שיינקטו, כך נכתב, "ניתן יהיה לפנות לבית המשפט ולבקש להכריז על ילדים החוזרים ומפירים את החוק חוסמים כבישים) כעל 'ילדים נזקקים' בהתאם לחוק הנוער, ובהמשך להרחיק אותם מרשות הוריהם בטיעון שהילדים מופקרים". היה זה אחד השיאים הגרוטסקיים ביותר של המאבק שניהלה מדינת ישראל באזרחיה ה"כתומים", ואחד מתהומות השפל שהגיעה אליו באותו קיץ לוהט ומתוח.

ספרה של ענת רוט נסב כולו על אותו קיץ ומקבל עליו שתי משימות. האחת היא תיעוד כרונולוגי מדוקדק של מאבק הציבור הציוני־דתי בתוכנית לפינוי מעזה, שיזם ראש הממשלה אריאל שרון. תיעוד זה מביא עדויות בלעדיות מתוך ראיונות שקיימה רוט עם העומדים בראש המאבק - פוליטיקאים, מנהיגי ציבור, רבנים ואנשי שטח. הוא מלווה את השתלשלות האירועים מרגע פרסום תוכניתו של שרון על ידי עיתונאי "הארץ" יואל מרקוס, בפברואר 2004, ועד לנעילת השער על גוש קטיף עם יציאת הכוחות האחרונים ב–11 בספטמבר 2005. זו כרוניקה מאלפת שמציגה התגייסות כללית - פוליטית, תקשורתית ומשפטית - שנועדה לסכל כל אפשרות לעצירת המהלך, תוך הפיכתם של מתנגדיו למצורעים.

המשימה השנייה היא הצגתה של התפישה ה"ממלכתית" (במלעיל) של הציבור הציוני־דתי לגווניו וגווניה, ונתינת תוקף לטענתה של רוט שרוב העוסקים בביצוע התוכנית לא הבינו את ההשקפה הממלכתית הזאת. השקפה זו היא שמנעה סירוב פקודה המוני ואלימות רחבת היקף.

בני אור ובני חושך

תיעוד המאבק הפוליטי והאזרחי בהתנתקות – וחשוב יותר: ההתנגדות לו – הוא בעל משמעות אדירה. לא חלפו שנים רבות מאז אותם אירועים, אבל הקריאה בספר מגלה עד כמה הימים הללו היו אינטנסיביים, ועד כמה מי שניזון אז מהתקשורת הכללית קיבל תמונה חלקית ביותר של המתרחש. רוט מביאה מידע פנימי, החושף את השיחות האישיות של מנהיגות מועצת יש"ע ונציגיה בכנסת, וגם את ההתרחשויות בשטח, שלהן היתה עדה.

כך, למשל, רוט מלווה את הלחצים שהופעלו על בנימין נתניהו, אז שר האוצר, להתפטר מהממשלה או לפחות להצביע נגד התוכנית. שוב ושוב נפגשו אנשי מועצת יש"ע עם נתניהו בתקווה לשכנעו לעמוד בראש ההתנגדות הפנים־ממשלתית לתוכנית, ושוב ושוב נכזבו. נתניהו הצביע בעד אישור התוכנית בממשלה (יוני 2004), התקפל גם בהצבעה בכנסת, המשיך לתמוך בה עד אוגוסט 2005, חודש בלבד לפני השלמתה, ואז התפטר מהממשלה. על התנהלותו של נתניהו אמר זאב חבר (זמביש) לרוט כי "הוא לא התנהג כאחד שרוצה באמת לעצור . כל פעם שהייתי יוצא מישיבה איתו, הייתי מסתכל על החברים ושואל את עצמי: מה הוא רוצה? בלב כבד הבנתי שהוא רוצה להיות ראש הממשלה הבא. (...) לכן הוא אומר לעצמו: ששרון יוציא את הערמונים מהאש. שהוא ישבור את הראש על עזה".

חשובה עוד יותר סקירת הכוחות שקמו כדי להבטיח את הצלחת התוכנית. כזכור, החשדות נגד ראש הממשלה - שוחד והפרת אמונים בפרשת "האי היווני" - התמסמסו בלהט ההכנות למבצע. השמאל הפוליטי, אחרי תקופת חשדנות ביחס לכוונותיו של שרון, התייצב לימינו כדי לעזור לו להעביר את התוכנית בכנסת, וההצעות לערוך משאל עם לאישור התוכנית נתקלו בהתנגדות חוזרת ונשנית. מערכת המשפט התייצבה גם היא כדי להקשות עד כמה שאפשר על התנגדות אזרחית למהלך. המשטרה שימשה כלי לפיזור הפגנות יותר מאשר מוסד המגן על זכויותיהם של אזרחיה. ולבסוף התקשורת, כמעט ללא יוצאים מהכלל, היללה את התוכנית מלידתה והציגה את המתנגדים לה כ"קיצונים", "משיחיים" וכסכנה לדמוקרטיה הישראלית ולביטחון תושביה.

תיאור ההתגייסות נגד המחאה הכתומה הוא תמרור אדום המצביע על יכולתה של חברה דמוקרטית להשתמש בכל כוחותיה, הממסדיים והחוץ־ממסדיים, כדי להעביר תוכנית פעולה בעלת ממדים ברוטליים, שמטרתה ויעילותה שנויות במחלוקת. כתיבתה של רוט ממחישה היטב עד כמה קל לשנע את דעת הקהל בדמוקרטיה המודרנית ועד כמה אכזרית יכולה להיות היציאה נגד מיעוט לא־קונסנזואלי שמממש את זכותו למחאה.

רוט מביאה ראיות לכיסוי התקשורתי, שהציג את המוחים שוב ושוב כמיעוט קולני ואנרכי, המסוגל לכל, כולל יציאה למלחמת אחים. כל זה עמד בניגוד להצהרותיהם של מנהיגי המחאה והרבנים הבכירים, כי הם מתנגדים נחרצות לכל מעשה אלימות.

כך, לדוגמה, באחד מרגעי השיא של המאבק, בכפר מימון, החליטה הנהגת המחאה שלא לנסות ולפרוץ דרך מעגלי כוחות הביטחון שניצבו בינם ובין רצועת עזה. רבבות "כתומים" ששו להוראה להתקדם לעבר גוש קטיף. סביבם נפרשו 20 אלף שוטרים וחיילים, והיה ברור לכל הצדדים שעימות, גם ללא נשק חם, היה מוביל להרוגים. מתוך אחריות, ובניגוד לרוח שנשבה מכיוון המפגינים, החליטו מנהיגי המחאה לשוב על עקבותיהם ולהתפזר.

רוט משמיעה את הקולות של אותם ימים. שר הביטחון שאול מופז הזהיר מ"אנרכיה ופורענות", השר צחי הנגבי דיבר על הובלתם של המתנחלים אל "מלחמת אחים" וראש הממשלה שרון קבע כי מדובר ב"קבוצה קטנה של אנשים שמנסה להוביל את המדינה הזאת לחורבן (...) לוקחים ילדים וילדות רכים, מרעילים להם את הנשמה". כתבים בכירים בעיתונות תיארו את המאבק כאילו היה בין בני אור לבני חושך ("חיילים ואנשי מג"ב מול מסות הולכות ומתהדקות של לוחמי דת" - ארי שביט; "ריבונות מול משיחיות" - בן כספית).

מנהיגי המחאה בשטח דווקא היו נחושים שלא לנקוט מהלך שיביא לאלימות. כך, למשל, יו"ר מועצת יש"ע, בנצי ליברמן, הבהיר ש"אין דבר כזה 'בכל מחיר'", ואילו הרב חיים דרוקמן קבע שאי אפשר להגן על הארץ בפגיעה בעם. אך בעיתונות המשיכו לתקוף את המוחים. שוב ושוב הם כונו "מיעוט פנאטי" (סימה קדמון), "מיעוט קנאי" (מאיר שלו), או פשוט "מוסולינים" (נחום ברנע), אשר מעוניינים "למוטט את סמכות המדינה בטרור" (יואל מרקוס).

"המתנחלים" מעולם לא הוכפשו בצורה כה חריפה. שרון היה מלך ישראל ומה שהוא החליט - החוק. השילוב בין סיקור סלקטיבי וחד ממדי, משטרה שלא בחלה במעצרי שווא ובאלימות ומערכת משפט שמקילה בחשדות השוחד כלפי ראש הממשלה ומחמירה בשיפוט המפגינים לא השאיר למחאה סיכוי. רוט מציירת תמונה עגומה של התקרנפות כמעט כללית, כזאת המזכירה את הביטויים נגד "השמאל הקיצוני" שאנחנו שומעים בשנים האחרונות.

האש שכן נדלקה

משימתו השנייה של הספר היא להסביר את הפער בין התדמית של המוחים לבין התנהגותם בשטח. לצורך כך פונה רוט להסביר את משנתם התיאולוגית, ועומדת על מחויבותם העקרונית לשלמותו של עם ישראל וראייתם את המדינה ומוסדותיה כבעלי קדושה מובנית. רוט יוצאת נגד תפישת "גוש אמונים" כ"פונדמנטליזם", כפי שעושים ספרי עיון פופולריים (כגון "חמורו של משיח" מאת ספי רכלבסקי).

מכאן פונה המחברת לתיאור השקפתם הייחודית של המתנחלים, ומסכמת היטב את עקרונות ה"ממלכתיות" של הרב קוק. רוט הופכת את הדברים לרלוונטיים בחלוקתה את הציונות הדתית כיום לזרמים שונים הנבדלים על פי פרשנותם לאותה עמדה: מה"היפר־ממלכתיים" (הרב צבי ישראל טאו וישיבות "הקו"), דרך הזרם המרכזי (הרב דרוקמן ועוד רבים) ועד אלו שלהם "ממלכתיות משברית" (הרבנים זלמן מלמד, דב ליאור ועוד). חלוקה זו חשובה לניתוח התגובות השונות של הרבנים לנוכח התקדמות הפינוי מעזה.

הספר חשוב וטוב, אולם יש להעלות הסתייגות לתזה שמציגה רוט על הטיפול התקשורתי במוחים. רוט מראה בצורה משכנעת שהם הוכפשו, אך יש לזכור שמנהיגי המוחים עצמם הזהירו־איימו לא פעם במלחמת אחים אם יתבצע הפינוי. אי אפשר לצפות מהתקשורת לא להגיב ברצינות לאיומים שכאלה. ואכן, היתה גם אלימות במהלך ביצוע התוכנית: עדן נתן זאדה רצח ארבעה אזרחים ישראלים באוגוסט 2005, ואשר ויזגן רצח ארבעה מתושבי השטחים כשבוע אחריו. באותו חודש התאבדו שני אזרחים במחאה על התוכנית: ילנה בוזינובה, בת 54, הציתה עצמה מול מחסום צה"ל, וברוך בן מנחם, בן 32, הצית עצמו בירושלים.

לבסוף, במהלך ביצוע התוכנית הדליקו אלמונים ברז של צובר גז ברחובות, וריססו לידו את המלים "צריך לרצוח את שרון". כבאים שהוזעקו למקום כיבו את האש, שקרוב אליה המתינו 5,600 ליטר גז בישול ושני בניינים שבהם התגוררו כ–300 דיירים. מקרים אלה זוכים להתייחסות זניחה אצל רוט (המקרה האחרון כלל לא מצוין), והיא ממהרת להבהיר שלא מדובר באנ"ש, כלומר בציבור הציוני־דתי הממלכתי. זה אולי נכון, אבל גם כאן האשמת התקשורת בליבוי חששות הציבור לחינם אינה תקפה.

רוט מבהירה היטב את אופיה של ההשקפה ה"ממלכתית" ואת חוסר ההבנה שלוקה התקשורת הכללית ביחס אליה. אין כל ביטחון שהממלכתיות תעמוד בנסיגות נוספות משטחי ארץ ישראל, בוודאי אם מדובר בנסיגה משטחים ביהודה ושומרון, המקודשים מרצועת עזה. גם עצם משבר הפינוי מעזה סדק עמדה זו, והיא אינה דומה למה שהיתה לפניו. ועם זאת, אי אפשר להבין את התנהלותו של הציבור הציוני דתי בלי להבין אותה.

אסיים באנקדוטה רלוונטית שמביאה רוט מפי הרב אלי סדן. לאחר החתימה על הסכמי קמפ דיוויד הגיע ראש הממשלה מנחם בגין לביקור אצל הרב צבי יהודה קוק. הרב כעס מאוד על ההסכם, שכלל נסיגה מלאה מסיני, אולם מובן שהסכים להיפגש עם ראש הממשלה. לאחר הפגישה ליווה את בגין עד חדר המדרגות, אף על פי שהתקשה מאוד בהליכה. בגין החל לרדת במדרגות ואילו הרב החזיק במעקה ועמד, נאנק מכאבים. הוא סירב לשבת על כיסא שהובא לו, והמשיך לעמוד לכבודו של ראש הממשלה עד שיצא מטווח ראייתו. אם תרצו, זו כל תורת ה"ממלכתיות" על רגל אחת.