הסלע שנתניהו לא הצליח להזיז  

יוסי ורטר, הארץ

בהתנהלותו התזזיתית בשבועות האחרונים הצליח בנימין נתניהו לבזות כהוגן שני מוסדות ממלכתיים — הנשיאות וראשות הממשלה. עם כל הצער שבדבר. בעוד שבועיים, כשהאבק על המרוץ לנשיאות ישקע, נסתכל כולנו לאחור ולא נאמין שכזאת אכן היתה, שהפארסה הזאת התרחשה במקומותינו. האנרגיה האדירה שהוא השקיע במאמץ לדחות את הבחירות, להעביר מן העולם את המוסד ובדרך לשנות את שיטת הממשל בישראל היתה יכולה להאיר את כל רמת גן. לצד המאמץ הזה הוא לא הרפה מניסיונותיו הנואשים, ההרואיים, ללקט מועמדים חלופיים מן הגורן ומן היקב, מישראל ומן העולם ומן היקום, שיצילו אותו מעונשו של רובי ריבלין.

יש מי שרואה בהתעקשותו שלא לוותר ולא לומר נואש, ולאלתר ולתחבל ולתחמן ולהבריק ולנסות לשלוף מועמד של הרגע האחרון ברגע האחרון וטיפה אחרי, ביטוי לאובססיה חסרת מעצורים, אובדן עשתונות ונתק מדאיג מן המציאות. מצד שני, התכונה הזאת היא שהפכה אותו ללוחם מצטיין בסיירת מטכ"ל: הוא אינו מרים ידיים.

ביבי נוהג לספר על משימה שהוא וצוותו קיבלו פעם ממפקדם הנערץ, אהוד ברק, להזיז איזשהו סלע ענק ממקום למקום. משימה בלתי אפשרית לכל דבר ועניין, אבל היא בוצעה. בכוח הכוח, המוח, הרוח ובנחישות אין סוף. אז גם אם נותרו שעתיים לסגירת רשימות המועמדים לקראת חצות הלילה של יום שלישי, נתניהו לא נכנס למיטה עם ספר טוב.

הוא עדיין עושה טלפונים בהולים לראשי הקואליציה בניסיון להכשיר את מועמדותו של הסופר אלי ויזל, חתן פרס נובל, אמריקאי נטול אזרחות ישראלית שכלל אינו רשאי לרוץ. ורק כשכלו כל הקצין וקול אורלוגין קורא חצות, ראש הממשלה קם מכיסאו, מקפל את הניירות שעליהם חישובי חישובים ותרשימי זרימה, ומשלים לראשונה עם כישלונו. וכפי שאמר מישהו: לא הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר באגף המגורים במעון ראש הממשלה ברחוב בלפור בבירה באותו לילה מר ונמהר.

בבוקר היום האחרון להגשת שמות המועמדים, אדם המקורב מאוד לנתניהו פנה לח"כים ולשרים ביש עתיד ושאל אם יסכימו לתמוך בדוד לוי. משהתחוור המצב העגום בגזרה זו, הועברה הבשורה לבית שאן ו"דוד שלנו", כפי שכינה אותו אריאל שרון, יצא מביתו והודיע, בדרך מכובדת יש לומר, כי לא ירוץ.

אז צץ שמו של ויזל. מי שהעלה אותו באוזני נתניהו לפני כשלושה חודשים היה שר האוצר, יאיר לפיד, שרואה בוויזל מעין ידיד. אלא שבאותו שלב ראש הממשלה לא היה קשוב לרעיון, או שהאמין שיצליח לדחות את הבחירות, או שפשוט לא בער לו כי אצלו שלושה חודשים הם הנצח שאחרי הנצח. כעת כבר בער לו מאוד. ביום שלישי סמוך לעשר בלילה, כאמור שעתיים לפני נעילה, לפיד בילה בחתונת בנו של סגנו במשרד האוצר, מיקי לוי, כשנתניהו התקשר אליו.

"אתה זוכר שאמרת לי שאם אציג את ויזל כמועמד אתה תתמוך בו? תבדוק מה קורה אתו, אם הוא בעניין". ללפיד נתקע הרבע־עוף בגרון. הוא הציץ בשעונו. "אבל הרשימה נסגרת עוד מעט", אמר. "לא נורא", השיב נתניהו, "נבקש דחייה מיולי".

לפיד הרים טלפון לסופר הדגול. על פי מקורות פוליטיים, ויזל, שהופתע מהעיתוי הלחוץ, אמר לו: "נתניהו? הוא בכלל לא דיבר אתי. דיברה אתי בחורה בשם פרח (לרנר, היועצת הפרלמנטרית היעילה־פעילה של ראש הממשלה, י"ו)".

בשורה התחתונה, ויזל לא היה בעניין. מכל מיני סיבות, חלקן אישיות. לפיד חזר לנתניהו עם התשובה הזאת. בינתיים נתניהו הספיק לשוחח גם עם יו"ר הבית היהודי, השר נפתלי בנט, בסוגיית ויזל. זה כבר לא שינה הרבה. עם נפילת מועמדות הסרק הביזארית של ויזל, נפל גם האסימון היכן שנפל. יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, יכול היה לארוז את תיקו ולנסוע הביתה, לגוש עציון, לאחר שבכספת במשרדו הופקדו שישה טופסי המלצה על המועמדים הסופיים: בנימין בן אליעזר, דליה איציק ודליה דורנר, דן שכטמן, מאיר שטרית וראובן ריבלין.

שיטת נתניהו

פתגם סיני עתיק אומר, בתרגום מאוד חופשי: "מה עשיתי בשבילך שאתה כל כך שונא אותי?" אין טוב מן האמרה הזאת, המיטיבה לקלוע לנפש האדם הנפתלת, כדי לתאר את מערכת היחסים בין ראובן ריבלין לבנימין נתניהו. רובי וביבי. שנים הם הלכו יחד. ריבלין נמנה עם הבודדים שהיו בצד של נתניהו גם ברגעים הכי קשים שלו, כמו לאחר פרישת שרון ואנשיו מהליכוד ב–2005, או בימים הארוכים, העצובים, פוסט בחירות 2006, כשהליכוד התרסק ל–12 מנדטים וכמה מבכירי הסיעה המצומקת ניסו לארגן פוטש ולהדיח את המנהיג. ריבלין, אז יו"ר הסיעה, היה בין אלה שמנעו זאת.

נכון שבקדנציה השנייה של ריבלין כיו"ר הכנסת הוא התעמת עם נתניהו בשורה של נושאים ענייניים סביב עצמאות הכנסת ומעמדה מול הממשלה. מריבות על רקע דומה פרצו בין כמעט כל יושבי ראש הכנסת בעבר לראשי הממשלה שמינו אותם. אפילו בין דליה איציק לאהוד אולמרט, סביב חוק ההסדרים למשל. דן תיכון סיפר לא מכבר כי בכל שלוש שנותיו כיו"ר הכנסת בתקופת כהונתו הראשונה של נתניהו כראש ממשלה (1996–1999), הם לא החליפו מלה. כלומר, הבעיה היא אצל ביבי ובאופן שהוא תופס את משרת יו"ר הכנסת: לא כראש הרשות המחוקקת, אלא כזרוע נוספת של השלטון. זה לא עובד ככה.

ביום רביעי אחר הצהריים צלצל הנייד הפרטי של ריבלין. פרח לרנר, מהסיפור הקודם, היתה על הקו. היא חיברה לו את הבוס. שניהם, אגב, היו בכנסת באותה עת, במרחק כמה מאות מטרים בקו אווירי זה מזה. "רובי", פתח נתניהו את השיחה ואמר פחות או יותר את מה שנמסר לאחר מכן בהודעת הלשכה. צריך להבין. בזמנים הטובים, כשנתניהו היה מתקשר לריבלין, הוא היה מכנה אותו בחיבה "ראובן". כאילו, בהפוך על הפוך. לכן השימוש שלו בשם רובי הוא דווקא סימן להידרדרות ביחסים.

ההערכה הרווחת בכנסת היא שההודעה המאוחרת, החמוצה והאנוסה על תמיכתו של נתניהו בריבלין אינה משנה מהותית את המרוץ. היא אולי מוסיפה למועמד הליכוד קול או שניים, אבל לא ברור אם היא תגרע ממנו תמיכה. החרדים הצהירו בעבר שלא יצביעו בעד המועמד שנתניהו יתייצב מאחוריו. השאלה היא אם הם באמת מפרשים את השיחה הקצרצרה, בת הדקה וחצי, כתמיכה, או כמו מה שהיא באמת: כניעה ללחץ הכבד, בין אם ישיר ובין אם עקיף, שהפעילו על נתניהו רוב בכירי הליכוד עד לרמת השטח. הפעילים וראשי הסניפים הבהירו לו באופן שאינו משתמע את מורת רוחם מהתנהגותו. ראש הממשלה הבין שאם ריבלין ינצח, הוא יקבל נשיא עוין ונקמן והתקשורת תעשה עליו סיבוב לא פשוט. ואם ריבלין יפסיד, הוא ייתפס כמפלגה כמי שתרם להפסד. כמו תמיד, "שיטת נתניהו", כפי שהיא מכונה בליכוד, לא הכזיבה: אחרי שעשה כל שביכולתו של בן אנוש לגמוז את ריבלין, את מוסד הנשיא, את המדינה אם צריך, ואחרי שכבר שילם מחירים כבדים, בתקשורת, בדעת הקהל, ובמפלגה — הוא נגרר, בועט ומצווח, לאותה שיחת טלפון מינימליסטית.

אם מדברים על מחירים ששילם נתניהו, ניתן להוסיף להם את תגובתו הבוטה של אביגדור ליברמן כלפיו. יו"ר ישראל ביתנו לא חסך אתמול ושלשום את שבט לשונו מראש הממשלה, שלטענתו ביצע מהלך חד צדדי, לא מתואם ומנוגד לחלוטין לסיכומים מוקדמים ביניהם (שבהם שמו של ריבלין כלל לא עלה כאופציה). חייבים לומר שליברמן נשמע פגוע על באמת בראיון לאיילה חסון ב"הכל דיבורים". הוא כבר ראה הכל ושמע לא מעט, אבל סיבוב פרסה כזה מנתניהו, אחרי שערב קודם הם דיברו על כל העולם, רק לא על רובי, הרס אותו. מצד שני, ליברמן לא יכול להכחיש את אמירותיו החד משמעיות, בפומבי ובאופן פרטי, במשך תקופה ארוכה: "כל מועמד שנתניהו יביא, אני אתמוך בו". נראה שליברמן לא העלה בדעתו, שהמועמד שנתניהו "יביא" יהיה ריבלין.

הפרשה הזאת מוסיפה לבנה לחומת היחסים המתוחים ממילא בין שני השותפים הוותיקים, שר החוץ וראש הממשלה. ביטוי למתיחות ניתן לאחרונה במחמאות שליברמן מרעיף על ראשו של משה כחלון, שנתפס כאיום מוחשי על סיכוייו של נתניהו להקים את הממשלה הבאה. בראש של נתניהו, המטח הכבד שהוא סופג מאיווט ביממות האחרונות הוא חלק ממזימה פוליטית להפילו, שנרקמת לה היכן שהוא.

להשתלחותו של איווט ליברמן בקודקוד אפשר לייחס גם משמעות פוליטית, במובן המפלגתי שלה. כל עוד נתניהו הלך נגד ריבלין ונגד הלך הרוח הרווח בליכוד, גברו, תיאורטית, הסיכויים לפרידה של ביבי ממפלגת הבית ולהקמת המסגרת המשותפת, שדובר עליה בעבר, עם ליברמן וישראל ביתנו וגופים נוספים. ברגע שנתניהו חוזר לצופף שורות עם מפלגתו, היתכנות המפץ יורדת ותקוותו של איווט מתנפצת גם היא. שוב.

בדידות גבישית

יום רביעי בצהריים. נוכחות מלאה במשכן הכנסת. המזנון רחב הידיים הומה אדם. נכנס פרופ' דן שכטמן, המועמד לנשיאות היחיד עם פרס נובל, מלווה בעוזר, ומתיישב ליד אחד השולחנות בלב האולם הגדול. דקות ארוכות, ארוכות מאוד, הוא יושב שם, ואיש אינו ניגש אליו. אף לא ח"כ אחד, אף לא שר אחד. כך מתארים את המחזה אנשים שנכחו במקום. עד שמגיע ח"כ יצחק בוז'י הרצוג, ראש האופוזיציה. רחמיו נכמרים. הוא חש אי נעימות ומצטרף לשולחן. הם מבלים כמה דקות בשיחה נעימה, עד שהרצוג קם והולך ושכטמן נותר בבדידותו. שאלתי את הרצוג אם אכן כן. הוא אישר, ורק ביקש להדגיש כי תמיכתו במועמד העבודה, בן אליעזר, מוחלטת.

סוגרים מעגל

שתיקה ממושכת, מצלצלת, צוננת. זאת היתה, ועודנה, תגובתה של לשכת ראש הממשלה לפגישתם הצפויה של הנשיא, שמעון פרס, ומקבילו הפלסטיני, מחמוד עבאס, למה שמכונה "תפילה משותפת" בוותיקאן בחסות האפיפיור פרנסיסקוס ב–8 ביוני. הפאפא מסר את ההזמנה בעת ביקורו כאן, פעמיים; קודם במיסה המונית בבית לחם ואחר כך בטקס קבלת הפנים בנתב"ג, שבו פנה ישירות לפרס. נתניהו, שישב לצדו בסככה, נראה כמי שבלע צפרדע שמנמנה ורירית במיוחד.

הנשיאים נענו, מיידית. טוב, ספונטניות לא היתה כאן, כל אחד מבין זאת. הרעיון המקורי צץ לפני חצי שנה כמעט, לאו דווקא אצל הכס הקדוש, ומאז הוא מבעבע בסיר על הגז. בלשכותיהם של פרס ואבו מאזן מודעים לסיפור הזה חודשים רבים מראש. לעומת זאת, ראש הממשלה נתניהו עודכן בכך על ידי אנשי הנשיא רק כמה ימים לפני שהאפיפיור נחת באזורנו.

פרס לא ביקש רשות. הוא אינו מתרשם יתר על המידה מהחלטת הקבינט לאסור על מפגשים בין אישים רשמיים ישראלים לבכירים פלסטינים. הוא אפילו בז לה. ראש ממשלתנו, אפשר להניח, חרק שיניים וזעף, כמנהגו. לדאבונו, על פרס הוא לא יכול לאיים בפיטורים. בכלל, השבוע הזה לא עשה חסד עם שיניו של נתניהו, כפי שמצטייר מהקטע הפותח.

ההתוועדות המתוכננת לשבוע הבא, או לזה שאחריו, תהיה לנתניהו סטירת לחי דיפלומטית לא פשוטה. לפרס זה יהיה סוג של סגירת מעגל לאחר הפיאסקו ההוא מלפני שלוש שנים, אז מנע ממנו נתניהו ברגע האחרון לנסוע לירדן ולסגור הסכם עקרונות עם אבו מאזן. העולם מגלה עניין רב מאוד באירוע המתהווה. על פי עובדים בבית הנשיא, זאת הולכת להיות הפקה גרנדיוזית, לא פחות, בהשתתפות רבנים ואימאמים וכמרים לרוב. שידורים טלוויזיוניים חיים של פרס ואבו מאזן מתחבקים, נושאים נאומים נרגשים בזכות השלום, מסתגרים לפגישה בארבע עיניים ומסתודדים עם מנהיג העולם הנוצרי הם אסון של יחסי ציבור לראש ממשלת ישראל, בדיוק כפי שהם אקורד סיום הולם לקריירה הציבורית של הנשיא היוצא. פרס, שיוצג כאיש היחיד בישראל שיש לו יחסי אמון עם הנשיא הפלסטיני, ילקט בשמחה את ההתלהבות העולמית בימיו האחרונים בתפקיד. ביבי יצטרך לאסוף את השברים.

ובעניין שאינו לגמרי בלתי קשור: מי שעוקב מקרוב אחרי שרת המשפטים, ציפי לבני, ראשת התנועה, מתרשם שגם היא מתקרבת לסגור מעגל משל עצמה. דהיינו, לחזור למשבצת שבה בילתה את רוב הקריירה הפוליטית שלה: מתנגדת ואופוזיציונרית חריפה וקולנית לבנימין נתניהו.

"ציפי חצתה את הלבניקון", מפרש לבנילוג ותיק. הוא מנמק זאת בפרופיל הגבוה שהיא בעצמה העניקה לפגישה שלה עם אבו מאזן בלונדון לפני שבועיים. גם האמירה המתריסה שלה, כי חרף איומי הפיטורים של נתניהו היא תיפגש שוב עם הראיס אם תחשוב שזה הדבר הנכון לעשותו, "למען מדינת ישראל" כמובן, מאותתת על הלך רוח התנגשותי מצדה. לעמיתים שלה בממשלה היא נראית כמי שהפנימה כי ימיה בקואליציית ביבי־בנט אוזלים לה מנגד והיא מחפשת תואנה לפרישה רועמת, בצעד שימנף את מעמדה השוקע ומניותיה הצוללות במחנה השמאל־מרכז. ראו המתקפות החוזרות ונשנות שלה על נפתלי בנט, אורי אריאל ומפלגת הבית היהודי.

מסורתית, לבני נוטה להנמיך להבות מול ראשי ממשלה. אבל כשהיא נערכת לעימות, היא מעלה את גובה האש. כך עשתה כשרת חוץ וממלאת מקום ראש הממשלה בימים שבהם נערמו חשדות לשחיתות של אהוד אולמרט והיא תכננה לרשת אותו בעוד בחייו. את נתניהו היא לא תירש, אבל ביכולתה בהחלט יכולה להחיש את נפילתו. וכדי שנפילתו לא תגרור גם את היעלמותה שלה מן המפה הפוליטית, הפעם לתמיד (כי הזדמנות שלישית להיכנס לחדר היא לא תקבל), לבני חייבת למצוא לעצמה בית פוליטי חדש. אצל לפיד, אצל הרצוג, אצל משה כחלון או — וזוהי הספקולציה החמה של הימים הללו — בציר משותף עם הידידים הטובים כחלון ואביגדור ליברמן.

קול קורא

בתאי הדואר של חברי הכנסת מהליכוד ומהבית היהודי נחת באמצע השבוע מכתב מאחת, מרים לוינגר מקרית ארבע. יותר נכון, עותק ממכתב ששוגר לשר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ'. הכותבת היא רעייתו של הרב משה לוינגר, ממייסדי גוש אמונים, ממקימי מועצת יש"ע ואיש רב מעללים ועלילות בזכות עצמו.

במכתבה לשר, הגברת לוינגר קובלת על הפעולות שהמשטרה מבצעת בהתנחלויות כדי ללכוד את מבצעיהם של פשעי השנאה או לסכלם מראש. היא מבקשת להתריע מפני גל של הסתה מכוונת נגד מתנחלים בשל מה שמכונה פיגועי "תג מחיר", במטרה, לדבריה, להבאיש את ריחם ולהכשיר את הקרקע למיגורם הסופי. זוהי השתלחות חסרת רסן בילדים שלנו, היא כותבת, ועל מה? "קצת גרפיטי וכמה עצי זית? מה זה האמוק הזה?"

והיא ממשיכה ומתארת כיצד התקשורת מייחסת "כוונות זדון ופשיעה לימין שלנו", אף שלטענתה הימין מעולם לא פגע באיש, לא "עשה מעשים נפשעים" ו"לא נרשמו בציבור שלנו מעשים מזעזעים. חוץ מפרובוקציות של השב"כ, מה בדיוק התרחש?" אוקיי, נכון, היה רצח רבין. גם ועל זה יש לה מה לומר.

ובכן, הרצח היה מבוים. על ידי השב"כ, כמובן. והסמולנים. "אני מכירה את השמאל והשיטות שלהם", היא מפרטת, "הם עוד יביימו איזו התנקשות חביבה כדי לגמור עלינו כמו שעשו עם רבין". והיא מפצירה בשר: "הפסיקו להתעלל בילדים שלנו! הפסיקו להיות עושי דברו של השמאל!"

התקשרתי לבית לוינגר ונאלצתי להאזין להרצאה ארוכה ומעיקה, מבחילה למדי, שכללה את כל המרכיבים החביבים על הימין ההזוי שעדיין דבק בתאוריית הקונספירציה: מאבישי רביב ועד השב"כניק שהובא לקבורה למחרת רצח רבין, ללא איברים פנימיים בגופו. הגברת התייחסה לדברים הללו ברצינות תהומית, והוסיפה דברי שבח והלל על הרוצח ברוך גולדשטיין, מבצע הטבח במערת המכפלה, שמסר את נפשו, לטענתה, כדי למנוע פיגועים שתכננו המתפללים. שאלתי אותה אם היא מצפה לתגובה כלשהי מנבחרי הציבור: "לא", היא אמרה, "רק רציתי לתקוע סיכה בבלון".