העניינים מתחילים לחזור למסלולם, וראשי הקואליציה שבים להסתער על נתניהו  

יוסי ורטר, הארץ

שבועיים אחרי, כשאין עדיין סימן לחוטפים - נכון לשעת כתיבת שורות אלה - וההערכות לגבי מצבם של שלושת הנערים החטופים אינן אופטימיות, מתחילים להיווצר הבקיעים הראשונים בחזית הקואליציונית. ה"אחדות" הקדושה נפרמת לאטה. הפרטנרים הפוליטיים של נתניהו כבר אינם עומדים דום, מצדיעים לדגל ואצים־רצים למלא כל בקשה וכל גחמה של המנהיג במעיל הרוח הכחול־עמוק.

באגף הימני, נפתלי בנט מהבית היהודי מנסה להבריח לישיבת הקבינט את חברו לסיעה, השר אורי אריאל, ונקלע לקטטה מביכה עם ראש הממשלה. במרכז, יאיר לפיד מיש עתיד ממשיך ליישם את האסטרטגיה החדשה שלו לתקוע טריז בגלגלים של נתניהו. ומשמאל, ציפי לבני מהתנועה, ממשיכה לשבח במלים חמות, בפומבי ובשיחות פרטיות, את דברי אבו מאזן נגד החטיפה ואת שיתוף הפעולה המיטבי בין צה"ל והשב"כ למקביליהם הפלסטיניים, גם תחת ממשלת הפיוס המגונה והמוקצית בעיני נתניהו (שלשום הצטרף ללבני הנשיא הנבחר, רובי ריבלין, שחודש לפני השבעתו הוא כבר מאותת לנתניהו שבכוונתו לפגוש את אבו מאזן ולקיים סדר יום מדיני עצמאי, מנותק מדף המסרים של לשכת ראש הממשלה). כשכך מתנהגים השותפים, לא פלא שראש הממשלה מחפש בימים קשים אלה נחמה פורתא ואוזן קשבת אצל החרדים, ידידיו משכבר, אריה דרעי מש"ס ויעקב ליצמן ומשה גפני מיהדות התורה.

נראה שהעניינים מתחילים לחזור למסלולם. בצהרי יום שני לאחר שפורסם כי אחד ממשוחררי עסקת שליט חשוד ברצח קצין המשטרה ברוך מזרחי, מיהר בנט לעוט על המציאה ולעוף, במשתמע, על נתניהו: "כשממשלת ישראל משחררת מחבלים, באותו רגע אנו גוזרים את דינן של משפחות שלמות שאין להן עדיין פנים או שם", הוא הצהיר בישיבת הסיעה. שחרור האסירים הוא קלף אלקטורלי חשוב עבור בנט. הוא לא יהסס לשלוף אותו ככל שיידרש, נגד נתניהו - ששחרר מחבלים יותר מכל ראש ממשלה אחר - והליכוד עד לבחירות ובמהלכן. זה יהיה מקל החובלים שבעזרתו הוא יכה במפלגה היריבה במאבק על קולות האלקטורט הימני.

ואם כל אלה אינם אינדיקציה לחזל"ש, אז הביקורת שהשמיעה אמו של גיל־עד שער על רה"מ והשר לביטחון פנים, בגין ההסכם שהביא לסיום שביתת הרעב של העצירים המינהליים, היא בוודאי סימן מובהק לכך. "התבלבלתם", היא נזפה בהם בכינוס בכנסת, "זה מעשה חסר אחריות". והיא גם הוסיפה איום מרומז: "אנחנו, ועם ישראל, נבחן את מעשיכם במבחן התוצאה. יש לנו מידע שהבנים חיים. יש לכם חובה להחזיר אותם חיים".

קשה לבוא בטענות לאם שנמצאת במצבה הטראגי של בת גלים שער, אבל קצת הכרת הטוב לא היתה מזיקה, אפילו לה. 14 ימים רצופים כל מנגנוני הביטחון הישראליים - צה"ל, שב"כ והמשטרה - עוסקים במאמץ אדיר, מסוכן, יקר, סיזיפי עד לרגעים אלה, בניסיון לאתר את שלושת הנערים שנחטפו מהטרמפיאדה. נתניהו מנהל את המערכה הזו אישית, בימים ובלילות. הוא ממעט לעצום עין ועייפותו ניכרת בו. סביר להניח שאם המשך שביתת הרעב היה משרת במשהו את מאמצי החיפוש, הוא לא היה מאשר את הסיכום עם העצירים.

סביר יותר להניח שההפך הוא הנכון: שישראל זקוקה לרגיעה בחזית העצירים, על מנת שתוכל להמשיך במבצע בכל רחבי הגדה, גם אם מדולל. מוות של עציר מינהלי לא יקדם בסנטימטר את הסיכוי למצוא את החטופים. לכל אחד מותר להביע דעה, אבל כשהגברת שער תוקפת את נתניהו ואהרונוביץ' בעניין צדדי, היקפי, שאינו קשור כלל למבצע החיפושים, אפשר לזהות בדברים תחילתו של קמפיין פוליטי מכיוון המשפחות, או לפחות אחת מהן.

נחזור ליום שני האחרון בכנסת: במקביל לסיעת הבית היהודי, גם סיעת הליכוד־ישראל ביתנו התכנסה לישיבתה השבועית. אל מול המצלמות הודיע נתניהו כי הורה לכוחות הביטחון להרוס את ביתו של החשוד ברצח קצין המשטרה מזרחי. "הוא איש חמאס וזה חלק מהמאמץ הכולל שאנו עושים כדי להילחם בחמאס", אמר. מה עם עסקת שליט? הס מלהזכיר. עד לא מכבר, כולל במערכת הבחירות לכנסת, העסקה ההיא שהביאה לשיא את הפופולריות שלו באוקטובר 2011, היתה כנזר על מצחו של ראש הממשלה. הוא התגאה בה ונופף בה כסמל למנהיגות ולאומץ. רעייתו, שרה, אפילו גילתה, בדיעבד, כי דחקה בו לאשר את שחרור המחבלים כדי להחזיר את גלעד לאמא אביבה. אבל כשהעניינים משתבשים ואחד המשוחררים רוצח יהודי, ביבי נמלט מהתהילה שהפכה עכורה כמו גבר שבורח מבשורה.

בסקירתו לחברי הסיעה, הוא דיבר על המו"מ בין המערב לאיראן בסוגיית הנשק הגרעיני ועל ההתקרבות המסוימת בין ארה"ב לאיראן, על רקע המצב המידרדר בעיראק. חברי הסיעה זיהו אצלו מצוקה: את החטופים הוא לא החזיר, עם החוטפים הוא לא בא חשבון, את חמאס הוא לא יכול לתקוף ולהצית מלחמה בין ישראל לעזה, ואת איראן הוא בוודאי שלא יתקוף. הסיפור הזה מאחורינו. מה הכי קל לו לעשות? להתנפל בשצף קצף על ארה"ב והנשיא אובמה שמגששים את דרכם לראשי השלטון בטהראן, בניסיון לגבש חזית משותפת מול האיסלאמיסטים המאיימים להשתלט על עיראק.

"האמריקאים ניסו לשכנע אותנו להסכים להצבת כוח רב לאומי בבקעה ובגדה המערבית אם ניסוג משם במסגרת הסכם שלום", אמר נתניהו, "הם אמרו שהם יאמנו את הכוח הזה והוא ישמור עלינו. אבל עכשיו אנחנו רואים מה קורה בעיראק עם הכוחות שאומנו על ידי האמריקאים. המסקנה: אנחנו יכולים לסמוך רק על עצמנו".

"נתניהו", אמר לאחר מכן אחד הנוכחים בישיבה, "צריך לעדכן את סיסמת הבחירות שלו, 'חזק מול החמאס'", מבחירות 2006, "ל'זהיר מול החמאס, פותח על אובמה'".

עצרו את הסוסים

נתניהו מתחיל להבין עם מי יש לו עסק. הוא מגלה כי יאיר לפיד כבר אינו הבחור הנחמד שחי בשביל לרצות אותו. מאז נפתח כנס הקיץ של הכנסת, לפני כשישה שבועות, לפיד אינו מחמיץ הזדמנות להחמיץ פרצוף לביבי. שוב ושוב מתחוור שהוא שב מפגרת האביב בהחלטה ברורה לריב עם נתניהו בכל חזית אפשרית. את הניסיון הנואל שלו להביא לדחיית הבחירות לנשיאות, לפיד היה הראשון לטרפד. אחר כך הוא יצא עם התוכנית המדינית שלו שעומדת בסתירה מוחלטת לעמדות המוצהרות של ראש הממשלה. והשבוע, או ליתר דיוק לקראת סוף השבוע שעבר, הוא עשה לו תרגיל שעיכב בשבוע את אישור חוק ההזנה בכפייה. למה? סתם, כי בא לו לעכב.

נראה שלפיד מתחיל להפנים שמחד מוטב לו לתפוס מרחק בטוח מראש הממשלה ומאידך, להצטייר כמי שמתריס נגדו. אז כשביבי נכנס לאטרף והחליט לקדם במהירות הבזק, בחקיקה מזורזת, תוך שבוע וחצי, את החוק שהוא כל כך חפץ ביקרו, לפיד ויו"ר הסיעה שלו, עפר שלח, החליטו לבלום את הסוסים שלו.

ביום חמישי שעבר, כמה ימים לפני שהצעת החוק אמורה היתה להגיע לאישור סופי בוועדת החוקה, התקשר שלח לעמיתו מהליכוד, יריב לוין, והודיע לו כי ללא תיאום עם יש עתיד החוק לא יעבור - לא בשבוע הבא ולא בכלל. בישיבת הקבינט באותו יום הודיע לפיד לנתניהו שיש עתיד מעוניינת להכניס תיקונים לחוק המוצע. לנתניהו לא היתה ברירה אלא להסכים. הוא רתח וחרק שיניים וניסה בכל מיני דרכים עוקפות וצדדיות להפעיל לחץ על לפיד שיחזור בו, אך ללא הועיל. בשבוע החולף הוכנסו התיקונים המדוברים שלמעשה די מעקרים את החוק מתוכנו ומכוונתו המקורית. ביום שני הקרוב הוא יאושר במליאת הכנסת ויישכח לו. אם ללפיד היה טיפה יותר אומץ, הוא היה הורג את החוק המיותר הזה שממילא לא ייושם ויהפוך להיות עוד כתם לא רצוי ואות מתה בספר החוקים של מדינת ישראל.

גוש אריאל

לא ברור מה עבר על נפתלי בנט ביום רביעי אחר הצהריים, באיזה סרט הוא חי ומתי הוא יפסיק עם התעלולים האלה. הוא באמת חשב שאורי אריאל יצליח להתפלח לישיבת הקבינט הביטחוני? מה, זו מסיבת גן? זה משחק כדורגל? זה מועדון בדרום תל אביב שאפשר לעבוד על הסלקטור בכניסה ולהכניס חבר? נכון שבשבועיים האחרונים, בצלה של החטיפה, נתניהו מתעלם מההסכם הקואליציוני שבו נקבע הרכב הפורום ומזמין לכל ישיבה - והיו רבות - את השר יעקב פרי מיש עתיד ואת מקורבו מהליכוד, השר יובל שטיניץ. הם באים על תקן של משקיפים. אין להם זכות הצבעה אך יש להם זכות דיבור. בסוף, זוהי הפררוגטיבה של ראש הממשלה, להזמין את מי שהוא רוצה לאן שהוא רוצה.

בנט מוטרד בעיקר מפרי, ראש שב"כ בדימוס שממוקם לבטח באגף השמאלי ביש עתיד. כשפרי מדבר, חברי הקבינט מקשיבים רוב קשב. לעתים, הוא מסייע להטות את הכף לכיוונים שבנט אינו אוהב. בתחילת פרשת החטיפה בנט בירר בלשכת ראש הממשלה כמה זמן יחזיק הסידור הזה. אל דאגה, זה זמני, אמרו לו אנשי נתניהו. מן הון להון, הוא ראה שהזמני הופך לקבוע. הרי החטיפה יכולה להימשך חודשים. בנט פנה לנתניהו וביקשו לאפשר לו לצרף גם את אריאל, למען האיזון. נתניהו אמר לא ולא.

ביום רביעי בבוקר החליט בנט שהוא גורר את אריאל לישיבה. הוא הודיע על כך מבעוד מועד ללשכת נתניהו. זמן לא רב לפני תחילת הישיבה, חזרו אליו מהלשכה: "ראש הממשלה לא מאשר". בנט החליט שעל אפו ועל חמתו של ביבי. אולי הוא חשב שלראש הממשלה לא יהיה נעים להעיף החוצה את אריאל, שאתו יש לו מערכת יחסים טובה בסך הכל, הרבה יותר מאשר עם מנהיג מפלגתו. ואולי, כמנהג המתנחלים, בוחריו, הוא פשוט חשב לקבוע עובדות בשטח: אריאל יגיע, יתיישב, ייאחז בכיסא עור הצבי, יכריז על השטח כנחלת אבות, ולא יזוז.

כשבנט הגיע ללשכת ראש הממשלה, אריאל שהקדים, כולו חגיגי נרגש, כבר היה בחדר הישיבות, למול עיניהם התמהות של השרים. בנט נכנס לחדרו של נתניהו ודרש שאריאל יישאר. הם התווכחו והתווכחו, עד שנתניהו קם ונכנס לחדר הקבינט, ובנט בעקבותיו, רק כדי למצוא את אריאל יושב וממתין. שר הבינוי והשיכון בטח כבר התכונן לצטט בישיבה קטעים נבחרים מפסיקתו של מורו ורבו, הרב דב ליאור מחברון, שקבע שחטיפת הנערים (הדתיים ושומרי המצוות) היא עונש על חקיקתה ה"אנטי דתית" של הממשלה.

"אורי, צא החוצה", פקד נתניהו. בנט פתח מחדש את הוויכוח: "למה שטייניץ ופרי כאן?", שאל. "אני מחליט מי ישתתף בדיוני הקבינט", צעק נתניהו. "הדיונים כאן מוטים", השיב לו בנט, "וזה לא אתה מחליט. הממשלה קבעה מהו הרכב הקבינט". "אורי, צא החוצה", התעקש נתניהו. אריאל הנבוך קם ויצא, נזוף כדבעי ומבויש ככלבלב. בנט, באקט חברי, יצא אחריו. אחרי כמה דקות שב לחדר. הוא לא רצה להחמיץ את הרגע שבו הפורום יאשר את הצעתו לעצור את הזרמת הכספים החודשית והנדיבה מהרשות הפלסטינית לעציריה בבתי הכלא הישראליים.

יומיים לפני הפארסה בקבינט, שפורסמה לראשונה באתר "הארץ" ביום רביעי בערב, התכנסה סיעת הבית היהודי לדון באישור חוקה חדשה למפלגה. מסתבר שבנט מתקנא בלפיד ובאיווט ליברמן, ששולטים ברשימותיהם שליטה ללא מצרים. הוא אמנם לא חותר לבטל את הפריימריז ולהרכיב את הרשימה הבאה בעצמו, כמו שני הג'נטלמנים ההם, אבל הוא רוצה שיתאפשר לו לשריין שני נציגים, מטעמו, בכל עשירייה שתיבחר ולבחור בעצמו את השרים, ולהקשות על מתפקדים חדשים לבחור וכן הלאה. בראשו של בנט מתרוצצים כל מיני שמות, של רבנים ואלופים במיל' ודמויות נוספות בעלות מעמד ציבורי, שיסכימו להיות חלק מהרשימה הבאה, אבל בשום אופן לא יסכימו לקפוץ לתוך המדמנה המפלגתית של הפריימריז בבית היהודי. הוא מעוניין לסלול להם את הדרך פנימה, על חשבון חברים שירקו דם בפריימריז. פלא שאחד כמו יוני שטבון, פתח אתמול באינתיפאדה נגד בנט בתקשורת? הוא חושש שיידחק אחורה, מקום אחד או שניים או שלושה, וימצא עצמו מחוץ לכנסת הבאה, אחרי קדנציה אחת בלבד של עשייה פרלמנטארית ברוכה.

הסיכויים שבנט יצליח להעביר את החוקה החדשה במרכז המפלגה לא רעים. הסקרים, שבכולם ללא יוצא מן הכלל רשימת הבית היהודי אינה נחלשת אלא מתחזקת, או למצער שומרת על גודלה, יעזרו לו לשכנע את החברים בנחיצות המהלך. כאן נתניהו יכול רק להתקנא בראש מטהו לשעבר. כמה הוא היה רוצה שמרכז הליכוד ייתן בידיו את הסמכות לשריין אחד או שניים ברשימה הבאה. אבל נתניהו יכול בשלב זה רק לחלום על מה שבנט יוכל, כנראה, להוציא לפועל.

אין זה סוד שבנט מצדו חולם להיות ראש ממשלה. הוא רוצה להיכנס לנעלי נתניהו, כמנהיג מחנה הימין. החוקה החדשה שהוא מייעד למפלגתו נועדה לשדר מראית עין של מפלגת שלטון - בסגנון הליכוד, בסגנון העבודה. נו, נניח שזה ישכנע את הציבור. אבל כשבנט מחליט, על דעת עצמו, להזמין שר מסיעתו לישיבת הקבינט, לקודש הקודשים, זה כבר צעד אחד רחוק מדי. בכל זאת, יש רק ראש ממשלה אחד ושמו, עד שלא יוחלט אחרת, בנימין נתניהו.