אפתח בסיפור: לפני מספר חודשים הכלב שלנו, המכונה ׳עכבר׳ (הוא קטנטן, לבן וחמוד) שיחק עם הילדים של השכנים, אחד מהם קצת נסחף, הכה אותו, וקיבל נשיכה קטנה. ממש שריטה. התנצלנו בפני ההורים, יחד הלכנו איתם לתת לילד חיסון שנדרש לפי החוק... ואז המערכת התחילה לעבוד: הנושא דווח לווטרינר המחוזי, וכעבור יום קיבלנו הודעה שהוא החליט להמית את הכלב. לא עזרו תחנונים, ואפילו בקשה של השכנים עצמם, שציינו שהם יודעים שזו טעות ושהכלב לא מזיק. הווטרינר המחוזי הודיע: מחר אחרי הצהרים הכלב יומת.
מיד רצנו לעו״ד, ולמחרת בבוקר הגשנו בג״צ, וביקשנו שיבוטל צו ההמתה. כאן נעצור בסיפור ונשאל עצמנו: מה בג״צ צריך לעשות? בשלב הזה הוא יודע רק מה הטענות שלנו, ולא מה נימוקי הווטרינר המחוזי. אולי הווטרינר דווקא צודק? הוא לא יכול לתת פסק דין. מצד שני, אם הוא יבקש תגובה מהווטרינר, ואז יקבע את התיק לדיון - עד שיתקיים דיון כזה הכלב כבר יומת, וכל הדיון יהיה בעצם מיותר.
הפתרון המשפטי שניתן הוא, שבית המשפט מוציא צו ביניים - צו המורה למנוע את המתת הכלב עד לדיון בעתירה; שנקבעת לדיון דחוף תוך כמה ימים. צו כזה מטרתו היא אחת: למנוע שינוי לא הפיך, שיהפוך את הדיון בבית המשפט למיותר.
הצו לא מביע עמדה בנוגע להחלטת הרשות, ובדרך כלל, לאחר הדיון, אם בית המשפט משתכנע שהחלטת הרשות היתה כדין - הצו מבוטל, והחלטת הרשות מבוצעת. אך אם בית המשפט משתכנע שהרשות טעתה - ובכן, צו כזה הציל את חיי ׳עכבר׳, כלבנו האהוב.
הסיפור לעיל הוא דמיוני, ונועד רק להסביר את חשיבות צווי הביניים. הוא תקף גם לצווי הריסה. אולי - למשל - המדינה נתנה צו על הבית הלא נכון? או על בית בו לא התגורר המחבל?
ברוב המכריע של המקרים, בית המשפט בסופו של מאשר את צווי ההריסה.
האם צווי הביניים מוצדקים? כל אחד ישפוט לעצמו. רק כשהוא עושה זאת - שיחשוב גם על מצבים דומים; כדוגמת סיפורו של ׳עכבר׳, או על עשרות ההחלטות הלא הפיכות שהמדינה עשויה לקבל בעניינו שלו, והאם הוא ירצה שבהם ינתן לו צ׳אנס בבית המשפט קודם ביצוע הצו.
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
