כולם נגד אחד/ דרור אידר  

1. שלושה חודשים של ייאוש, שבהם נשמע את רובם המוחלט של הפוליטיקאים, הפרשנים ואמצעי התקשורת (ומנהיגי אירופה וממשל אובמה) מכוונים לראש אחד: בנימין נתניהו. עסקים כרגיל. השמאל משליך יהבו על הנהגה נגטיבית שעיקרה "רק לא נתניהו". חישבו על רכבת ההנהגה התורנית של מפלגת העבודה בעשור האחרון, ותקבלו מושג על הבלבול בשורות הנהגת השמאל. הדבק היחיד המאגד את השנאות הוותיקות הוא היחס הפתולוגי כלפי נתניהו. לעומתם, המחנה השמרני-ימני בישראל צריך לשלב כוחות ולא לבזבז קולות מיותרים על ניסיונות פוליטיים, שעלולים חלילה לשחזר את הבחירות ב-1992. חשוב ללמוד לקח מפיזור הקולות ואיבודם ולהתמקד בעיקרי הגושים הפוליטיים.

על מה הבחירות? מאמר המערכת של הארץ השבוע, שסימן לכל השועלים והתנים את המטרה, סיכם את עיקרי המחלוקת שעליהם צריכה המערכה להתנהל.

ובכן, אליבא דהארץ "מדיניות החוץ והביטחון שנקטה (הממשלה) הייתה אובדנית: היא בלמה את תהליך השלום". ואני חשבתי שתהליך השלום נבלם משום שהפלשתינים אינם מעוניינים בו, כשם שמעולם לא התעניינו בו אלא רק בפנטזיות האגף השמאלי בחברה הישראלית. ובאמת, מדוע יתעניינו הפלשתינים בשלום, אם חלקים בתוכנו - ובעקבותיהם, חלקים בקהילייה הבינלאומית שאינם צדיקים יותר מהאפיפיור - מאשימים דרך קבע את היהודים בעוולות אויביהם.

עוד: הממשלה "חתרה תחת אושיות הדמוקרטיה" במאמציה להעביר את "חוק המסתננים נגד פסיקת בג"ץ" ו"ביוזמות הגזעניות של חוקי הלאום". בשתי הדוגמאות שנקט הארץ טמונה הסיבה לתבוסה הקבועה של השמאל בהתנחלותו בלבבות הציבור: התנכרות לדאגה באשר לזהותה היהודית של המדינה והצבת הדמוקרטיה בניגוד מלאכותי לזהות היהודית של ישראל.

2. עוד האשים הארץ: הממשלה "הסתבכה במלחמה עם חמאס". ואני חשבתי שהשמאל הוא שסיבך אותנו עם חמאס (ועם ירקות איסלאמו-פשיסטיים נוספים) מאז הסכמי אוסלו, האינתיפאדות ופיגועי התופת, ה"הינתקות" והמלחמות בצפון ובדרום שהפכו את תושבי ישראל לנתונים בשבי גחמות ה"פרטנרים" ששווקו לנו במסווה של אוהבי שלום ורודפיו. אתם מבינים כיצד היגיון החבורה הזאת עובד: אויבינו יורים, חוטפים ילדים ורוצחים בנו - ואז, כשהיאהוד מסתערים להשיב מלחמה שערה, נזעקים הפלשתינים בסיוע מדינות אירופה והשמאל הרדיקלי להאשים את ישראל בתוקפנות. וכך, שלושה חודשים בלבד אחרי המערכה בעזה, אפשר לקרוא את הנרטיב השמאלי: ישראל "הסתבכה" במלחמה בעזה ללא סיבה מיוחדת.

חיכיתי להגדרה ולא התאכזבתי: "נתניהו התגלה כלאומן קיצוני". בשיחה שהייתה לי עם האינטלקטואל היהודי-אמריקני ליאון ויזלטיר עלה שהוא אינו מכיר את ההבדל שבין "לאומן" ל"לאומי", משום שהאנגלית לא ממש מייצרת הבדל משמעותי דומה. מין המצאה ישראלית שנועדה לאפשר לשמאל לדבר עדיין על לאומיות (יהודית?) למרות שרובו כבר לא נמצא שם, ולהפיל על הימין והשמרנים - כלומר על רוב העם - את הקללה "לאומנות" שהיא המקבילה ה"נקייה" לפשיזם וגרוע מכך.

לא זו אף זו: ההגדרה "קיצוני" - עד סוף מערכת הבחירות נוסיף לשמוע את ההגדרה החלולה הזאת. לא אחת כתבתי שהמונח "קיצוני" כפי שימושו בתקשורת ובשמאל, משרטט גאומטריה מהחלל החיצון. "קצה" משמעו שוליים, אבל פה דווקא השוליים מסמנים את המרכז - כלומר את רוב החברה הישראלית - כקצה. הנה תרגיל מחשבתי: אם נתניהו "לאומן קיצוני", כיצד יוגדרו אנשי מפלגתו הממוקמים מימין לו, למשל פייגלין או יריב לוין? והיכן ממוקמת סיעת הבית היהודי על סקאלת הקיצוניות? וסיעת תקומה הנמצאת מימין לנפתלי בנט - מה היא? ומימין לה, אנשי עוצמה לישראל כאריה אלדד; ומימין לו הכהניסטים וקבוצות שוליים נוספות.

האירוניה היא שההגדרה הזאת יוצאת ממי שמטיף יום ולילה נגד הכללות חברתיות. האמת, שיותר מכל היא מלמדת על מיקומם של המגדירים: בשוליים. משם, בקצה השמאלי, נראית כל החברה הישראלית "קיצונית", ואם אפשר, צריך להחליף אותה.

מדוע זכה נתניהו להגדרה התעמולתית "לאומן קיצוני"? הנה הסיבה: משום שהוא "מוכן להקריב את הערכים היסודיים של המדינה למימוש אידיאולוגיה הרסנית". נתניהו צריך לקחת את המשפט הזה ולחרוט אותו על חזהו כצל"ש. מה שאצל הארץ נקרא "ערכים יסודיים", הוא הרס גלוי של המרקם הבסיסי של ישראל כמדינתו האחת של העם היהודי והפיכתה למדינת כל לאומיה; מה שנקרא אצלם "שלום", הוא הפקרה עיוורת של לב הארץ לאיום ממשי של ח'ליפות איסלאמית נוסח דאעש על הרי השומרון; מה שנקרא "מדיניות חוץ וביטחון אובדנית", הוא מדיניות אחראית המבינה שהמזרח התיכון עובר טלטלה מן הבסיס, ומה שהיה במאה העשרים שוב לא יהיה. מדינות וגבולות שאירופה הקולוניאליסטית כפתה על השבטים והעמים באזורנו, מתפרקים לנגד עינינו, תופעה המביאה למאבקי דמים על גיבוש מחדש של המפה הגיאופוליטית, ומציגה את הוזי "תוכניות השלום" ככלים ריקים המשחקים בינם לבין עצמם.

3. ההידרדרות במעמדה של ישראל החלה בגמגום הגדול שלנו ביחס לזכות העם היהודי על ארצו. גם אם קיימת נכונות להתפשר, יש הבדל בין נכונות כזאת מתוך עמדה הרואה בשטח שבין הירדן לים אדמתו של העם היהודי, ערש לאומיותו העתיקה, לבין עמדה מובסת הרואה מתחילתה במקום הזה אדמה זרה השייכת לעם אחר. אומות העולם, בעידוד גורמים איסלאמיסטיים, נאבקות בשיבת ציון, בחזרתנו הביתה - בראש ובראשונה לירושלים - וחלקים בנו מסייעים לכך. ההתנגדות השמאלית להגדרתה של ישראל "ביתו הלאומי של העם היהודי" כרוכה בהתנגדות להחזיק ביהודה ושומרון ובירושלים. חלקי הארץ הללו הם מסמנים של המודחק האולטימטיבי של החברה הישראלית: הזהות היהודית העתיקה, המסורת הדתית ומושגי ערך נוספים, שהבריחה מירושלים נדמית כהשתחררות גם מהם.

הארץ סיכם את מאמר המערכת בהנפקת סיסמת הקרב הלעוסה עד זרא של השמאל: אם נתניהו יזכה בבחירות, "עתיד ישראל בסכנה מוחשית". תראו מי מדבר איתנו על העתיד: העיתון שכמעט כל תחזיותיו התבררו כשגויות, שכל הבטחותיו שאם נלך בנתיב המדיני הרצוי לשמאל, נגיע אל המנוחה והנחלה, והעתיד הטוב שחזה לנו התאדו לנגד עינינו תוך יצירת סיכון קיומי.

ככלל, יש לשמאל נטייה אפוקליפטית לצייר כל מציאות שאינה מתיישרת לכיוונו כ"סוף העולם". כל בר דעת מבין שבעתיד הנראה לעין לא ייכון פה שלום, ולכן הדיבורים על תהליך מדיני או תהליך שלום הם אוויר בעלמא, תשלום מס לשר היסטוריה עלום או פוליטביורו תקשורתי המעריץ אנשים "מלאי חזון", שאין בינם לבין המציאות דבר. אגב, מאמר המערכת בהארץ לא הזכיר את המילה "ציונות", ולא בכדי. גם בעין הסערה של הבחירות נזכור את העיקר.