כל אחד מהם בטוח ב"אני ואפסי עוד"
כל אחד מהם בטוח שהוא הוא המוביל והמייצג הדרך הנכונה וכל
השאר טועים.
למה לחפש רחוק , הבט כאן בפורום ותראה .
אתמול שוב צמנו ולמדנו סיפורי החורבן כפי שמופעים בגמרא.
(אל תטעה בי אני לא צדיק כ"כ גדול אבל יצא לי)
א"כ מה המסקנות שלמדתי אתמול.
1.נאמר שא קמצא ובר קמצא חרוב ירושלים.
אבל לא בגללם חרבה ירושלים. כי בסיפור שם בכלל קמצא
ובר קמצא אינם קשורים ביניהם. ואפילו עורך הסעודה שלא הסכים
למחול לבר קמצא הוא לא הסיפור. (למרות שאנו יודעים
שעפ"י ההלכה זה נהנה וזה לא חסר כופין אותו על מיטת סדום
עד שיאמר רוצה אני) הסיפור הוא תלמידי חכמים שראו בעלבונו
של יהודי (שפיכות דמים) ולא קמו ומיחו בפני בעה"ב.
ישבו תלמידי חכמים ולא דיברו מילה.
2.בגלל עננותנותו של ר' זכריה בן אבקולס נחרב בית המקדש.
הסיפור ידוע . הוא הרי ידע הכי טוב מכולם (ובאמת כך) מה
ואיך נכון לעשות. הוא נלחם את כבודה של תורה.
אבל לא פתח את ליבו להבין (דבר מתוך דבר) שהוא מסכן בעקשנותו
את קדש הקדשים עצמו.
3.סיקריקין. גם הם ידעו הכי טוב מה נכון ומה לא נכון.
יותר מעשרים שנות מזון שרפו במחסנים.
הם הרי ידעו בדיוק כמו ר זכריה בן אבקולס שהם צודקים
ויקוב הדין את ההר ומה שלא יעשה כדרכנו -לא יעשה בכלל
כי אנחנו הרי יודעים טוב מכולם חשבונו של מקום.
ועל זה נאמר קמח טחון טחנת אבנים שרופות שרפת.
הלוואי שנזכה לראות כאן קצת יותר לבבות רכים ופחות עקשנות
ולהט לכוח ולהכרעה לפי דרכך . קצת יותר וותרנות וקצת
יותר שכל ולב מבין .
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
