אז יגרשו ילדים. קצת פרופורציה  

גם אתם, כמו אהוד ברק וגדעון סער, מחיתם נגד גירוש ילדי הזרים וניקיתם את המצפון? מה דעתכם לבחור מטרות קצת פחות קלות וקצת יותר ראויות? לא חסר

בחיים לא חשבתי שאסכים עם אלי ישי - והנה זה קרה. אני לא השתתפתי בהפגנות נגד גירוש העובדים הזרים. אני לא חושבת שיש כאן טרגדיה נוראית. הגירה מארץ לארץ היא לא אירוע נדיר או טראומטי במיוחד. ישראלים מהגרים לחו"ל כל הזמן. עולים חדשים מגיעים לארץ כל הזמן. אנשים עוקרים, עם או בלי ילדים, ממקום למקום בכל העולם. לפעמים הם עוקרים מבחירה, ולפעמים שלא מבחירה.

עובדים זרים צעירים הגיעו לישראל מהפיליפינים או מדרום אמריקה עם אשרות עבודה, רחצו את הזקנים שלנו, קטפו את הפלפלים בחום של 40 מעלות, בישלו במסעדות או ניקו אותן. הם מצאו בני זוג, התחתנו והולידו ילדים.

עכשיו המדינה רוצה לשלוח אותם חזרה לארצות מוצאם. עם הילדים שלהם. כמו שישי אומר (ויסלח לי אלוהים שאני מצטטת אותו), יחזרו לסבא ולסבתא שלהם ולמשפחה המורחבת, כשהם יותר עשירים מרוב האנשים בסביבה שלהם, במולדת שלהם.

הם לא נשלחים לאזורי לחימה. הם לא נשלחים למקומות בהם נשקפת להם סכנה. הגירוש שלהם מכאן אולי יגרום להם אי נוחות רבה וירידה ברמת החיים, אולי געגועים לים של תל אביב ולתחנה המרכזית. אבל זהו. אין הצדקה לכל המהומה שה"גירוש" מעורר.

מובן שהם רוצים להישאר כאן, מסיבותיהם, וזה בסדר גמור שאנשים טובים מתגייסים לעזור להם להישאר ואפילו מוכנים להחביא אותם בבתיהם ביום פקודה. השאלה היא שאלת הפרופורציה. העיתונים מלאים בתמונות הילדים החמודים. הטלוויזיה מראה כמה יפה הם שרים את שירי הארץ. אבל האם זה באמת כזה עוול גדול שנגדו צריך לצאת בכזה שצף קצף?

אם כבר רוצים להילחם על משהו, לא יותר כדאי להילחם, למשל, נגד הקבלנים העושקים את העובדים, מחזיקים את הדרכונים שלהם ומשכנים אותם במחסנים? אלה שלא משלמים את השכר שלהם בזמן או בכלל? האם לא כדאי להילחם בתופעת הרשיונות שמקבלים אותם קבלנים עבור "יבוא" של הסחורה האנושית על פי הקירבה שלהם למפלגה הנכונה? האם לא כדאי לשמור את האנרגיות האלה להפגנות בעד העלאת שכר המינימום שלא מאפשר קיום בכבוד לאנשי הארץ הזאת? הרי זו הסיבה שבגללה מלכתחילה מגיעים הזרים.

כמה מאות הילדים האלה והוריהם לא יערערו את יסודותינו, לא ישנו את המאזן הדמוגרפי ולא יהפכו אותנו למדינה רב-לאומית. יש מיליון דברים אחרים שכן יכרסמו לנו ביסודות - מערכת החינוך שכל הורה רואה כמה היא רקובה; מערכת המשפט שכל אזרח קטן שנתקל בה ראה עד כמה היא כושלת במתן מענה למצוקות שלו; מערכת הבריאות שגורמת לכל חולה ששוכב במסדרון לשאול את עצמו לאן הולך הכסף.

למה לא יצאו מגיני ילדי הזרים לסגור בגופם את בתי הספר לאתיופים בלבד? כמה רעש עשתה האפליה הבוטה של ילדים אתיופים בפתח תקווה, לעומת הרעש שעושים סביב ילדי העובדים הזרים?

אז למה בכל זאת הגירוש תופס כל כך הרבה כותרות? למה כל כך הרבה אנשים וכל כך הרבה תקשורת משקיעים כמות עצומה של אנרגיה לנושא הזה, שבעיניי הוא ממש זניח?

אולי מפני שזה קל.

ההזדהות וההתעסקות עם ילדי הזרים לא ממש דורשים אנרגיה. לא צריך להסתכן או להקריב שום דבר. לא צריך אפילו לצאת מתל אביב. ומצד שני, ההתעסקות הזאת היא מאוד מזככת.

הנה אנחנו עושים משהו למען הכלל. הנה אנחנו לא סגורים בדלת האמות שלנו. הנה אנחנו מתנהגים כמו שמאל סוציאליטי אמיתי ולא סוגרים את העיניים בפני המכאובים של האחר.

אפילו אהוד ברק וגדעון סער גילו כמה זה קל להזדהות עם ילדי העובדים הזרים. ברק, שאף אחד לא יכול לחשוד שהוא ינקוף אצבע עבור מישהו פרט לעצמו, גילה פתאום את האור והוא תובע משר הפנים לחזור בו. האף שלו גילה לו לאן נושבת הרוח, והוא והמצפון שלו החליטו ללכת לכיוון שאליו, לפי דעתו, פונים המנדטים. גם לברק ולסער הרבה יותר קל לריב עם השר אלי ישי, מאשר לטפל בבעיות הבוערות באמת שאולי מצריכות מאמץ קצת יותר גדול.

עדנה קנטי , מספרת סיפורים