מי יקבע מה מוסרי במלחמה?  

בחוברת שהפיק צה"ל לאחר מבצע "צוק איתן" קראתי ציטוט של שיחה בין לוחם למפקדיו. החייל שאל מה ההנחיות כאשר מחבל יורה לעבר כוחותינו, ובידו השניה אוחז בבת-ערובה (או משת"פית?) מבנות עמו. המ"פ ענה לו בסיפור על קרב שניהל הגדוד, בסופו טיפלו בפצועים ערבים – איש זקן וביתו שנפצעו – והצילו את חייהם.

לפי הנאמר בחוברת הנ"ל לא היה צורך להוסיף מילים והחייל הבין את "רוח המפקד" ורוח הצבא ולא שאל שוב מה לעשות. הכוונה ברורה: עדיף לסכן חייך ובלבד שלא תפגע ב"חפים מפשע". כך השוו בין שני התרחישים!

במרחק של עשרות שנים, צפים מול עינינו שמות של קצינים וחיילים שנפלו בגלל התפיסה המוסרית הזו. "בארץ המרדפים" שבבקעת הירדן במחנה ג'נין ב"חומת מגן", בהיתקלות עם מחבל בירושלים וכו' וכו'.

עוד תמונה צפה מול עיני: סעדנו לפני כמה שנים בביתנו בסעודת ליל ש"ק וישב איתנו חייל מיחידת מסתערבים, חבר של בנינו אשר הוריו נסעו לשבת והוא התארח אצלנו. לאחר הסעודה ביקש החבר את סליחתנו, עלה על רכב ה"סוואנה" ויצא לפעילות במחנה ליד שכם. לסעודת שבת בצהרים חזר הלוחם שפיקד על הצוות שלו. שאלנו למעשיו. בקצרה סיפר שאשתו של המחבל הגנה על בעלה ועמדה בתור חייץ בינו לבין כוחותינו, וכך ניצלו חיי אותו רוצח.

במבצעים רבים ניתנת פקודה לעבור מבית לבית, לכבוש רבי קומות וכו', במקום להשמיד מהאוויר כל יעד טרור העומד בדרכם של לוחמי צה"ל. סח לי מפקד בגולני לאחר מבצע קרקעי ממושך: "לפי התכניות המקוריות איננו יודע כמה היו מגיעים ליעד. היינו אמורים לכבוש הכול רגלית".

צריך לומר בראש מורם: איננו רוצים עוד שכול ודמעות!

מי רשאי לקבוע את אמות המוסר לחיילי ישראל המשליכים נפשם מנגד בסיכון גבוה, בעד עמם ובעד ארצם? האם מחברי קוד אתי הם הכשרים לכך? או פרקליטים צבאיים בחדרים ממוזגים? או שמא התקשורת המבולבלת שלנו? או אולי גויים שונאי ישראל מבחוץ שכאשר הם צריכים להפציץ אינם משאירים אבן על אבן, כמו בהירושימה ונגאסקי ובאין ספור מקומות?

מורי ורבי הרה"ג הרב ליאור שליטא בדעת תורה שלו בספר "דבר חברון" חלק ג', מבסס בהרחבה את העיקרון של חייך קודמים לשל חיי האויב, משום שזה חיי האומה מול עם אחר הקם עלינו ועל ארצנו.

אנחנו מצווים להגן על חיי ישראל ועל ארצו כמו כל אומה נורמלית המגנה על עצמה ועוד יותר מכל אומה אחרת מכח שליחותנו הישראלית מדורי דורות.

אכן כאשר זה לא שייך למערכה, לשלום החיילים ולניצחון ישראל, בוודאי אסור לשפוך דם של הצד שנגד – מבאר הרב ליאור. אבל בפעולה מלחמתית בין עם לעם אין מושג של "חפים מפשע", וכאשר עלולים חיילי ישראל להיות בסכנה, והניצחון במערכה מתעכב, חייבים להשמיד את הבניין שמסכן או כל מתחם אחר גם אם יש בו אזרחים שאינם אוחזים בנשק, תמימים יותר או תמימים פחות. המאבק איננו מול עבריין בודד, אלא עם ישראל מול אומות העולם.

אכן מי יקבע מהו הקוד המוסרי של צה"ל? האם מתנהל בציבור השולח את בניו לקרב, דיון ובירור בסוגיא הזו? אם יבינו מפקדי צה"ל שאינם יכולים למסור את חיי בנינו (שיהיו בריאים) לשיקול דעת של הוגי דעות כזה או פילוסוף אחר, או של כאלה שהצבא רוצה למצוא חן בעינינו. יש מספיק מח"טים, מג"דים, קצינים ולוחמים שיונקים את תפיסת עולמם מתורת ישראל. גם להם יש דעה וצריכים לשמוע אותם כאשר מגדירים מהו צבא מוסרי. הנושא איננו אקדמי/תאורטי אלא חיים של כל אחד בפרט וחיי האומה הישראלית בכלל. את הצביעות של הגויים נשליך מעלינו. אל המקורות שלנו מדורי דורות מלוחמי ישראל, מהתנ"ך ועד ימינו – לשם נלך, משם נשאב את הדרך, את המצפן.

"חזק ונתחזק בעד עמינו ובעד ערי אלקינו...".
הרב שמעון בן - ציון