עשור לאחר ההתנתקות, אמילי עמרוסי, אז דוברת יש"ע, משחזרת • זעקת צבע כתום - יומן מסע - חלק א'סובבתי את בקבוק הקטשופ. התאריך האחרון לשיווק היה 16 באוגוסט. עד אז כבר אלד, חשבתי. האם ייתכן שעד אז כבר לא יהיה גוש קטיף? חבלי הגירוש סבוכים אצלי בחבלי הלידה. ילדתי את בני בכורי ביום שבו סגרו את גוש קטיף. הברית שלו היתה בזמן חלוקת צווי הפינוי. המאבק, זעקת צבע כתום, המחאה שהושתקה, תפסו אותי כדוברת מועצת יש"ע בהריון ראשון. היום אני עיתונאית, אם לארבעה.
כשהייתי בתוך המאבק, תשעה חודשים שהיו כמו ניסיון לעצור את השמש, לא כתבתי כלום. עכשיו אני מפשירה תמונות קפואות וכותבת סיפור אישי של אובדן. לא כתבתי אז, ואני לא זוכרת הכל, וגם לא צילמתי. בכל הפעמים שביקרתי בגוש בשנה האחרונה לחייו - לא הסכמתי שיצלמו אותי. חול ים בהיר, מי טורקיז, מדרכות ישרות, גן פורח. אבל הסכמה לצילום היא פרידה, הסכמה לגסוס. הכנות להלוויה בעודך בחיים. אז אין לי תמונות מההריון הראשון.
נכנסתי לתפקיד הדוברת בשבוע השישי להריון. אף אחד עוד לא ידע עליו, אבל למעסיקיי העתידיים במועצת יש"ע הייתי חייבת לספר: התאריך המשוער ללידה היה בדיוק תאריך ההתנתקות (אחר כך הזיזו את תאריך העקירה כדי לחמוק מימי בין המצרים והתחילו בביצוע במוצאי תשעה באב. שר ההיסטוריה צוחק). כשסיפרתי שאני צריכה ללדת בקיץ, ושיביאו זאת בחשבון לפני שהם מקבלים אותי לעבודה, הביטו בי עשרה אנשים מבוגרים ושאלו מה יש בקיץ. שרון, מילמלתי, גוש קטיף. אה, זה? צחקו כולם, עד הקיץ נצליח לעצור את זה. יש בית משפט בירושלים, ויש דמוקרטיה, ואולי יהיה משאל עם, והליך פרלמנטרי, יש לנו רוב בכנסת, וצה"ל לא יסכים לשתף עם זה פעולה. תלדי בשלום, ושיהיה במזל טוב.
גם היום, עשור אחרי, קשה להאמין שזה באמת קרה. 26 כפרים יפים נחרבו בתוך חמישה ימים ביעילות של מכונה, במהירות. כמו מגדל קלפים. עשר שנים חלפו ומעגל של נכים עוד מסתובב בינינו, עקורי בית ולב, גולים בארצם, וסביבם אנחנו - הפצועים־קל, הכתומים. לא התגוררתי בגוש, לא גורשתי מעל אדמתי, אבל הוכיתי. אני ועמי. אני כותבת חלקי זיכרונות, רסיסי אירועים שראויים להיכתב ולהישמר בתולדות ימי עמנו. סילחו לי על הקפיצה מנושא לנושא. זו הבטן שכותבת.
איך יכול להיות שזה התרחש? איך לא קמו למשל אלפים מעובדי המדינה - אפשר להניח שמחצית מהם התנגדו להתנתקות - והניחו את המפתחות על השולחן? איך הסכימו עשרות אלפי קצינים, חיילים ושוטרים לעמוד מול אחיהם בסיטואציה ההיא? איך איזוני הדמוקרטיה לא עצרו ראש ממשלה שפועל הפוך (הפוך!) למצע שבשמו נבחר? את ההכנה המנטלית ביצעה העיתונות העברית, בימיה הרעים ביותר.
• • •
זה לא באמת קרה. בקיץ 2005 נשלחו שוטרים לעצור אוטובוסים להפגנה נגד ההתנתקות, הפגנה שתוכננה להתקיים בנתיבות, וקיבלה אישורים - "מדינה דמוקרטית" - אבל ניידות משטרה יצאו בהולות למנוע מהאוטובוסים לנסוע. לא יכול להיות שזה קרה. שוטרים עלו על האוטובוסים בקריית שמונה ובקריית גת והודיעו שאסור להמשיך בנסיעה. ברפובליקת שרון סיכלה המשטרה הפגנה שאינה נוחה לשלטון. זה לא באמת קרה. ההלוויה החוזרת של מתי גוש קטיף שנחפרו מקברותיהם. הר הזיתים. הקהל מדמם דמעותיו בחום הכבד, אנשים בלי בית שקוברים את יקיריהם בשנית, ויושבים שבעה בשנית, ואף לא נציג אחד של הממשלה. הדמוקרטיה היתה בנסיגה. בסוף 2003 דהר מכבש לחצים תקשורתי ומשפטי אל צווארו של אריאל שרון. ישבתי מולו כמראיינת וראיתי את הזיעה ניגרת ממצחו. הוא הותקף על עיסקת טננבאום, על האי היווני וסיריל קרן, על שתיקת בניו בחקירות. ואז הוא יצא בהצהרה על תוכנית ההתנתקות והטבעת הוסרה מצווארו באחת. הוא הוכתר כאתרוג, המתנחלים הוכתרו כאויבים, ומשימת סילוקם מהחממות היתה ליעד לאומי שאליו התאמן הצבא, כולל אימונים פסיכולוגיים שראויים למשטרים טוטליטריים.
זה לא עוד סיפור, פרק ישראלי בוויקיפדיה. בשנת תשס"ה ראינו שיסוי איש באחיו, קברים נעקרים, בתי כנסת עולים באש. ילדה נכה מאחד היישובים בצפון השומרון שנאחזת במזוזת הבית ומולה שוטרים שאפילו לא יודעים מה שמה ושם משפחתה. נשים בהריון, עקורות מביתן, שהועלו לאוטובוסים ונהג האוטובוס קיבל הוראה לנעול את הדלתות, וכך 12 שעות, בלי שירותים, עד שכמה מהן עשו את צורכיהן בשקיות. חיילות שקיבלו הוראה לא ליצור קשר עין עם המפגינות, בנות גילן. מדינה שלמה שאיבדה את הדרך. הפרק הרע הזה היה ליקוי מאורות, וחושך. השמש תידום בין עזה לרפיח? שם בדיוק היא נדמה. בואו. אנחנו מוכנים לקבל את סליחתכם. תבקשו סליחה. תבקשו סליחה מהאנשים שרמסתם ומוטטתם, לקחתם מהם את הכל, גם את שמם הטוב. אני שומרת דוגמאות לטובת ספר דברי הימים. עיתון "ידיעות אחרונות", בתאריכים שונים: "גורם צבאי בכיר מזהיר מפני התאבדויות, סרבנות המונית ושימוש בנשק"; "המתנחלים ישתקו את כל המדינה, יגרמו לעימות עם ערביי ישראל"; "בוגרי יחידות קרביות ינהיגו את המאבק"; "מתרבה המידע המודיעיני על כוונת מתנגדי ההתנתקות לפגוע בתשתיות חשמל, טלפון ומים".
האם יש טעם לחזור לכותרות האלה? כן, כי הן איפשרו את הפשע. עוד ב"ידיעות": "החשש: פיגוע יהודי לסיכול ההתנתקות". תרחישי האימה שפורטו בכתבה כללו ירי מרגמות לעבר הר הבית וטיסן נפץ שיפגע במסגדים. או כותרת ב"מעריב": "צה"ל יציב צלפים בסמוך לזירת הפינוי; אחד הצלפים: קיבלנו הוראה לכוון רק לעבר הגפיים". מה נשאר מהר הגעש הנבואי? אנשים שנישקו את המזוזה בבכי גדול כל כך, שכל החיילים מסביב הצטרפו לדמעות.
בעצרת עוצמתית שנערכה באגם בגוש קטיף (כן, היה אגם תיירותי בגוש קטיף. וגם מרפאות שיניים ובריכות שחייה וחנויות נעליים ועשרות מפעלים, ורפתות ופיצריות, 22 בתי ספר ומוסדות חינוך): עשרות אלפים עמדו באגם וקרעו את השמיים וביניהם אחד, אח של יגאל עמיר. רק אותו הזכירו בעיתון, בעמוד פנימי: "אחיו של רוצח ראש הממשלה בהפגנה בגוש קטיף". המחאה נחנקה. כששורות ישרות של שוטרים במדים שחורים דרכו על ערוגות הפרחים בגינות בנווה דקלים, בדרך לגירוש משפחות, ישבתי באולפן של הערוץ הראשון (הייתי אחרי לידה ולא ירדתי לגוש). השידור עבר מדי פעם לכתב בנווה דקלים, שהעביר את הקולות והתמונות. לפתע הוחשכה התמונה: במקום כתב ראו רק עשן שחור - נערים הבעירו צמיגים על גג בית הספר. המראיינת באולפן פנתה אלי בזעם: איך אני יכולה להסביר את "השחתת הרכוש הציבורי" הזאת, ומי הנערים הפושעים האלה שכך עושים. גברת מראיינת צדקנית שלא אכפת לה שבעוד שעתיים יעלה דחפור של משרד הביטחון ויהפוך את כל הרכוש הציבורי הזה, כל בית הספר, לגל אבנים, כמו את בתיהם של אותם נערים, אבל נרעשת מצמיג בוער.
• • •
סיפור המאבק עוד לא סופר כולו. סיפורם של חצי מיליון ישראלים שיצאו להפגנות ומילאו את הסידור בדמעות, ומישהו סתם את הצעקה שלהם בפלסתר כתום עבה, תאי מעצר ודמוניזציה. ביקשנו שייתנו לעם להחליט. 200 אלף איש התכנסו מול הכנסת להפגנה בקריאה פשוטה ללכת למשאל עם. למחרת ראיינו אותי בגלי צה"ל על ההפגנה המוצלחת. דקות ארוכות של ראיון בתחנה המואזנת בישראל, וכולן הוקדשו לשלט שהניף אחד המפגינים ובו הישווה את שרון ל... פרעה. לא היטלר, חלילה. לא המן. פרעה. המראיינת לא הרפתה מהשלט המטופש הזה, שלא ברורה בכלל כוונתו. אף אחד ממאזיני גל"צ לא ידע על מה הפגינו רבע מיליון ישראלים.
מכירים את הסיפור על צינור הדם? אותו פרופסור שביקש מתלמידיו המצטיינים לשרטט צינור דם ממטולה עד אילת. אחרי שבוע הונחו על שולחנו קלסרים עבים ובהם הצעות כיצד לגרום לדם שלא להיקרש, מה יעשו בהצטלבות עם מסילות רכבת וכבישים ראשיים, כיצד יועבר הדם בטופוגרפיה הררית וכן הלאה. יפה, אמר הפרופסור, שאלתם את כל השאלות חוץ משאלה אחת: למה. למה שמישהו, לאלף עזאזלים, יצטרך צינור של דם. העיתונות שלנו היתה עסוקה מבוקר עד ערב בהתנתקות. שאלו את כל השאלות. מי יפנה, שוטרים או חיילים. כמה כסף תקבל כל משפחה. מי יאסוף את הנשק מהמתנחלים. אף אחד לא שאל למה. אף אחד מהעיתונאים החכמים, אלפי עובדי עיתונות. אף אחד. 4,000 ילדים נותקו מחדרם ומעולמם; פינת ארץ יצרנית, יצואנית ופורחת נמחקה מהמפה; אגמים של דמעות נקוו; מנוחת עולמים של 48 נפטרים הופרעה באתי חפירה - ובעיתונות נטפלו לזוטות. ליהגו על איזה סרבן פקודה בודד שמפורר את הדמוקרטיה. השאלות על דרך קבלת ההחלטות, על ההשלכות האסטרטגיות, הפקרת ציר פילדלפי - נגנזו. היה איזה טלאי כתום לטפל בו.
הכל היה עטוף בשקר. "לצאת מעזה". איזו עזה? בגוש קטיף היו בתים לבנים ושבילים בין מדשאות ירוקות. המרחק בין העיר עזה ליישוב מורג: 30 קילומטרים. מעזה לגני טל: 20 קילומטרים. מישהו ראה את עזה? מעזה יצאנו כבר ב־1994. ממורג ומגני טל יצאנו ב־2005. אבל בין עזה לשדרות יש פחות מחמישה קילומטרים. מחורבות הבתים נורו טילים אל שדרות.
תמונה ענקית של כלב רוטוויילר חשוף שיניים ליוותה את הכותרת באחד העיתונים: "החשש: המתנחלים ישתמשו בכלבי תקיפה ובשמן רותח". לא היה אפשר לקבל את הסכמת הציבור למהלך מטומטם כל כך בלי להפוך את תושבי גוש קטיף וצפון השומרון למפלצות. שנה שלמה שורטט דיוקנם כאלימים, הזויים ומשיחיים (העובדה, למשל, שכמעט מחצית מהמגורשים היו חילונים - הוצנעה). "בחומש ובשא־נור תהיה מלחמה", הבטיחו הכותרות. "בכירים" הזהירו מפני שפיכות דמים. למתקשים בזיכרון: גם בצפון השומרון עבר הגירוש תוך כדי פעולות מחאה קשות כמו קריעת קרע בבגד, בכי תחנונים ותפילות פרידה בבתי הכנסת. לעיתונות היה חלק מכריע בעיצוב דעת הקהל. מה שנראה לנו כאסון (והתברר כאסון) היה משאת נפש של העיתונות.
מי זה משה סילמן? כולם זוכרים את השם. הצית את עצמו במחאה החברתית. את ההרוגה היחידה בעת ביצוע ההתנתקות אף אחד לא זוכר. מי זאת ילנה בוסינובה? עולה מרוסיה, ערירית בת 54, שהציתה את עצמה ליד מחסום משטרתי בנתיבות במחאה על התעלמות הממשלה מההתנגדות להתנתקות. אחרי תשעה ימים נפטרה מפצעיה בבית החולים, בודדה. גם המחאה שלה עלתה כעשן. צל חולף.
• • •
הלכתי לבדיקות אולטרסאונד וסקירת מערכות של העובר כשאני מקווה שעד הלידה הכל יסתדר. שהרכבת תיעצר. בכל בוקר גזרתי כותרות מהעיתונים. בינואר 2005 פורסמה ב"ידיעות אחרונות" הכותרת: "שרון: ראשי המתנחלים מסכנים את קיום המדינה". במשך שבועיים הוקדשו העמודים הראשיים של העיתונים, בכותרות ענק, למכתבי איומים שנשלחו לשרים. התחושה היתה שהמתנחלים מתכננים את קץ מדינת ישראל. זה היה מתוזמן ומתואם היטב: בכל יום נחשף מכתב איומים לשר אחר, יחצנות מסודרת. מקור הידיעה היה משרד ראש הממשלה. עד עצם היום הזה לא נעצר איש בעניין המכתבים. אגב, כל המכתבים, שפרסומם נפרש על פני שבועיים, נכתבו באותו כתב יד.
הריסות בית ביישוב גני טל, קיץ 2005 | צילום: דודו גרינשפן
אנקדוטה אחרת, שראוי שתירשם: באחד הימים הגיע טלפון למשרדי מועצת יש"ע. תלמיד ישיבה הציע לנו לרכוש רימוני רסס כדי להשתמש בהם נגד כוחות הביטחון. מיהרנו לדווח למשטרה. התברר שמי שהיה מהעבר השני של הקו היה איש שב"כ שפעל כפרובוקטור. כשאמרתי שאנחנו לא אלימים ולא קוראים לאלימות, תמיד תהו בחזרה: אז למה אתם לא אומרים את זה? אבל אמרנו.
צועקים בתוך פעמון זכוכית
הנה לכם סיפור: באחד מימי ראשון, בישיבת ממשלה סגורה, ביקש המפכ"ל דאז משה קראדי תוספת תקנים למשטרה. הוא תירץ זאת בחשש שייתכן, שמא, אולי, יקום איזה רב, למשל, כדוגמה, ויפסוק לתלמידיו שמותר לירות בחייל דרוזי במהלך הפינוי. תארו לעצמכם איזה בלאגן יהיה. צריך עוד שוטרים? צריך. למחרת, בעמוד 2 של "מעריב", התנוססה כותרת: "פסק הלכה חדש: מותר לירות בדרוזים במהלך הפינוי".
על שהתרחש בתוך ישיבת הממשלה נודע לי (ואומת) בדיעבד. באותו רגע לא ידעתי על הערכת המודיעין ההיפותטית של קראדי, וכשפתחתי את העיתון תפסתי את הראש בין הידיים. פנינו מייד לכל הרבנים הידועים במגזר הציוני־דתי ושאלנו מי מכיר, מי שמע, מי יודע על פסק מקומם שכזה. איש - מהמתונים ועד הקיצוניים ביותר - לא ידעו במה מדובר. ובכן, כדי שיינתן פסק כזה צריך לא רק רב, אלא גם חסידים. שאלנו בכל ריכוזי המתנחלים והכתומים - הרי לאותו רב לא יהיה אינטרס להחביא את פסיקתו - איש לא שמע על כך. הוצאנו הודעה לעיתונות: מבדיקת מועצת יש"ע עולה כי לא היה פסק הלכה כזה, וגם לו היה - אנו מתנגדים לו נחרצות, ומתנגדים להפעלת כל אלימות כלפי חיילי צה"ל. איש לא שידר את תגובתנו. הידיעה מ"מעריב" הפכה לעובדה חלוטה. בכל תוכניות האקטואליה ברדיו ובטלוויזיה עסקו בקשקוש המומצא הזה. אל האולפנים נגרר בכל פעם מתנחל תורן, רק כדי לענות אם הוא תומך או מתנגד לפסיקה הידועה. אבל אין לי אחות, צעק המתנחל. כולם יודעים שיש, אמר המראיין, היה כתוב בעיתון. בביקור שערך שר הביטחון אצל גדוד הסיור הבדואי דיבר חייל בדואי - לעיני מצלמות - על כך שמאז פסק ההלכה הוא חושש לחייו. בתגובה פירסם איש דת בדואי היתר לחיילים בדואים לירות במתנחלים מטעמים של פיקוח נפש.
מועצת יש"ע הוציאה שוב ושוב הודעות לעיתונות על כך שאין שום פוסק הלכה, גדול, בינוני או קטן, בישראל או בירח, שעומד מאחורי היתר לרצח של חיילי צה"ל. התעלמו. כוכבי משדרי האקטואליה היו דרוזים במילואים שדיברו בכאב על בגידת האחים המתנחלים. הוצאנו מכתב שעליו חתומים כל רבני יש"ע ובו נכתב כי הדרוזים הם אחינו, בעלי בריתנו ושותפינו לדרך, וכי אין להרים יד על דרוזים בפרט וחיילי צה"ל בכלל. התעלמו. גם שרת המשפטים ציפי לבני התייחסה ל"פסק החדש" בחומרה, והצהירה תחת כל מיקרופון כי ייערכו מעצרי מנע. קיימנו מפגש חיבוקים וקפה בין ראשי מועצת יש"ע לבין נכבדי העדה הדרוזית בדלית אל־כרמל, בתיווכו של ח"כ איוב קרא. הזמנו את כל התקשורת. התעלמו. בכל מקום דובר על פסק ההלכה החדש, ואנחנו הלכנו והתחרפנו, נצרדים מצעקות בתוך פעמון של זכוכית.
אחרי כשבוע גייסנו את כל האנרגיות וכינסנו מסיבת עיתונאים בבית אגרון בירושלים תחת הכותרת: "ראשי יש"ע וגופי המאבק אומרים 'לא' לאלימות", הגיעו מעט עיתונאים ובעיקר פיהקו. הכותרת הראשית של מהדורות החדשות באותו ערב עסקה בעוד הוכחה לאלימות המתנחלים: "סטיקר חדש הופץ בהתנחלויות: 'שרון, לילי מחכה לך'".
הסטיקר הזה - שבזכותו לא שמעתם את ראשי יש"ע ורבניה מצהירים בשבועה שהם מתנגדים לאלימות ואוהבים את הדרוזים - לא "הופץ בהתנחלויות". למעשה, הוא לא הופץ בכלל, אלא נמסר ידנית לשלושה כתבי טלוויזיה. רק חודשים מאוחר יותר, בכתב אישום שהוגש נגד מפיץ הסטיקר, התבררה האמת: המדפיס היה שוטר שתפקידו היה לאתר קיצוניים. שמפניה 2. הוא הודח מהמשטרה בעקבות החריגה מסמכויותיו. הסיסמה היתה פרי מוחו של עובד ציבור. התהודה הציבורית - בחסות העיתונות.
כשזמביש קרע את הפתק
כשבית המשפט העליון, היכל הצדק, זרק אותנו מכל המדרגות, חשבנו שהזירה הפרלמנטרית תהיה מועילה. הכנסת היא אנחנו, היא העם. נחלנו כישלון בהצבעה על חוק משאל עם. למחרת ההצבעה על חוק משאל העם, קיווינו שתיפול הממשלה בהצבעה על התקציב. נחלנו כישלון נוסף. במבט לאחור, עשינו הכל כמו שצריך. זה הצד השני שהוריד כפפות ומעך את הציבור הכי ציוני כמו יתוש על הקיר. דיקטטורה מחשבתית, יועצים אסטרטגיים ציניים, התנהלות דורסנית והבטחת שלמונים, חברי כנסת מושחתים, פיטורי שרים ערב ההצבעה בממשלה. הבטתי אל כנסת ישראל מאוהל המחאה שלמרגלותיה. היא נראתה קטנה יותר.
קץ אחרי קץ כלו. ניסינו להפעיל את הבלמים שמדינה דמוקרטית אמורה להשתמש בהם. כולם יצאו מכלל שימוש. באחת מישיבות המועצה כתבתי פתק לזמביש, מיואשת: אני מציעה להוציא צעירים למשמרת מחאה שבמהלכה יגזרו את תעודות הזהות שלהם לגזרים. זמביש לא אמר כלום. הוא חתך את הפתק לחתיכות קטנות. זה היה השיעור הכי גדול שקיבלתי בחיים שלי לגבי מדינת ישראל. מועד ההתנתקות התקרב. החקלאים נפגשו עם שרון, להתחנן לדחיית המועד כדי שיוכלו להיערך. שרון דיבר אליהם כמו מאחורי מחיצה עבה. הבטן ההריונית שלי התכווצה. אלו האנשים הכי טובים שיש. אני זוכרת את אבנר שמעוני, ראש המועצה האזורית חוף עזה, יוצא בעיניים דומעות. מני מזוז, אז היועץ המשפטי לממשלה, קיבל את המתיישבים לפגישה שבה השולחן, והכוסות שעליו, העלו קרח. תחנוניהם של אנשי האדמה הטובים נתקלו באטימות מרושעת. הייתי עדה. שמעוני, האיש החכם והטוב שנלחם על הגוש באצילות, חטף אירוע מוחי עשרה חודשים אחרי העקירה. עד היום הוא סובל משיתוק חלקי ומקושי בדיבור.
חודש וחצי לפני הרעש הגדול ביקשנו שוב את העם. דבר לא היה מוכן לקליטת הפליטים. תחת הכותרת "עוצרים רגע, חושבים מחדש" קראנו למתנגדי התוכנית לעצור בצידי הכבישים הראשיים ביום מסוים ובשעה מסוימת כדי להדגיש את הדהירה חסרת ההיגיון אלי תהום. התקשורת בנתה סיפור אימה: ביום מסוים ובשעה מסוימת מתכננים הכתומים לשתק את כל המדינה ולחסום את כל הצירים הראשיים. זה היה שקר. הנחינו את האנשים במפורש לעמוד בשוליים, במקומות שבהם העצירה מותרת, וללא הפרעה לתנועה.
40 אלף מכוניות השתתפו באותה הפגנה. 200 אלף איש. בשולי הכבישים באיילון ובכביש ירושלים־תל אביב ובגהה ואיפה לא עמדו רבבות מכוניות, פגוש אל פגוש, ונהגיהם ניצבים בדממה מחוץ למכונית. לצידם זרמה התנועה בשקט ובדלילות (כל המדינה יצאה מהעבודה מוקדם באותו היום כי בתקשורת אמרו שייחסמו כבישים). העיתונות, שחיכתה לשריפת צמיגים ומדינה בפקק, קיבלה מחאה שקטה. המסוקים שהעלו הערוצים לאוויר חזרו עם תמונות של אנשים עצובים ו־40 אלף מכוניות שותקות. לא פקקים, לא צמיגים בוערים. כותרות העיתונים למחרת עסקו בכמה קיצונים שהתבצרו במלון בגוש קטיף. מחאת מאות האלפים של מועצת יש"ע נדחקה לעמודים הפנימיים תחת הכותרות "המחאה נותרה בשוליים" ("ידיעות אחרונות") ו"המשיכו לנסוע" ("מעריב").
הכתומים נכשלו: לא סיפקנו את הסחורה המדומיינת. פנחס ולרשטיין פירסם אז בתגובה מאמר שכותרתו "סליחה שלא היינו אלימים".
המשך בשבוע הבא
http://www.israelhayom.co.il/article/300613
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
להערות והארות