היועץ המשפטי לממשלה – הרשימה רחוקה מאוד מהפנטזיות של בוחרי הימין///עמית סגל  

חורשי השמועות על צירוף קרוב של המחנה הציוני לממשלה יכולים להוריד הילוך. הנדוניה התיאורטית למחנה הציוני כוללת את סילוקה של איילת שקד ממשרד המשפטים לטובת ציפי לבני או שלי יחימוביץ'. אלא שעם כל תיעובה של משפחת נתניהו לשרת המשפטים מהבית היהודי, הם חולקים עד דצמבר אינטרס משותף: מינוי אביחי מנדלבליט ליועץ המשפטי לממשלה. מנדלבליט הוא תעודת הביטוח של הבית היהודי עד תום 2015.

פיפל אר פוליסי, אומרים האמריקנים. אנשים הם מדיניות. זה נכון במיוחד בישראל עתירת הקדנציות וחילופי השרים. שי פירון יכול היה לייצר אינסוף רפורמות חינוכיות, אבל כולן התאדו ביום שעזב את משרד החינוך. וזה נכון במיוחד לאיילת שקד. היא עומדת בראש משרד אוורירי משהו, רובו ניצב בזווית חדה לעמדותיה בנוגע לאקטיביזם משפטי וייעוצי. גם אם תאריך ימים יחסית על כסאה מעבר לתחזיות, בתוך שנתיים-שלוש היא כבר לא תהיה שם. היועץ שתמנה, לעומת זאת, ישפיע אל תוך שלוש-ארבע הכהונות הקרובות. אין מינוי אסטרטגי מזה במערכת המשפטית.

דווקא בשל כך מפתיע כמה מועטים המועמדים שקרובים בעמדותיהם לאלה של שרת המשפטים וראש הממשלה. רשמית, לשקד ונתניהו אין יד ורגל בפעולת ועדת האיתור. מעשית, הם מחזיקים בגרעין השליטה של הועדה. מנדלבליט הוא – או לפחות היה – הסמן השמאלי בלשכת נתניהו. רוב המועמדים האחרים מזוהה עם אקטיביזם משפטי, או שמאל מדיני, או גם וגם. לשקד הייתה את היכולת לצרף את המועמדים מטעמה. היא הציעה את רון שפירא, שפרש בינתיים, ואת המשנה ליועמ"ש רז נזרי. את שפירא הביאו הפרידמניסטים, את נזרי הביא חוק הדתיים השלובים. אלה שמכירים אותו מהסניף, מבית הכנסת, מהמעגלים החברתיים המשותפים, לחצו על שקד לכלול אותו ברשימה.