גדעון לוי | נתניהו: החידה הלא פתורה  

אין פתרון לשאלה איך זה שאדם שהשתתף בפעולת סבנה בבחרותו נהפך לאדם רדוף פחדי שווא כה רבים בבגרותו; איך זה שאדם שקרא תיגר על אריאל שרון מתמלא אימה לנוכח אביגדור ליברמן, שמשפילו שוב ושוב; איך זה שאדם שידע לפלס דרכו פעמיים אל ראשות הממשלה, החמיץ את שעתו הראשונה ועכשיו הוא מחמיץ את השנייה, באורח משווע לא פחות; ואיך זה שאדם שנקרתה לו הזדמנות פז להטביע חותם, להותיר רישום, אולי אפילו להיכנס להיסטוריה, שממנה הוא כה אוהב לצטט כאביו - מחמיצה פעם אחר פעם, באורח נפשע כל כך.

מה הוא חושב, עכשיו, כשהוא עולה על יצועו, בשלהי ההזדמנות השנייה שלו, שהוא ישאיר אחריו? מה ייזכר לו? סופרטנקר? רפורמת מרפסות? לשם מה היה כדאי לו כל המאמץ הזה להגיע פעמיים למעלה, אם דבר לא נותר, זולת משך הזמן האבוד שבו כיהן?

עכשיו אנחנו שומעים מפיו, באמצעות נושאי דברו בתקשורת, שהנה, או-טו-טו, יבוא השינוי המיוחל. חכו עוד רגע, עוד מאה ימים, הפור ייפול ונתניהו יתגלה לפתע במלוא הדרו וגדולתו. עוד נאום אחד ודי, ואחריו הישועה: מדינאי אחר, מדיניות אחרת, נתניהו ה"חדש", ביבי דור 2 שהובטח לנו מזמן, כולל ויתורים "מדהימים" וגילויי אומץ לב "מפליגים".

בינתיים, הם מפרסמים מגרונו, הוא עוד נוצר את סודו, אבל "אישים זרים" שאתם נפגש, כבר משוכנעים שהוא "עובד על דבר מה. קורא את המפה, יודע שזמנו קצוב ומנסה להבקיע... אין כל ספק שבנימין נתניהו עושה מאמץ עליון להפתיע. בשבועות הקרובים צפויות התפתחויות" ("מאה הימים האחרונים", ארי שביט, "הארץ" 13.1). הבלי-הבלים, תעתועי-תעתועים. לא היה - ולכן גם לא יהיה. נמר, בוודאי נמר קשיש, כבר לא יכול להפוך חברבורותיו; מה שלא הושג בשנתיים הראשונות לא יושג עוד לעולם. נאום אחד כבר הוחמץ לריק והשני לא יועיל. ההתחייבות לאכילת הכובע (בשמחה, אגב) נתונה מראש.

הבה ונניח שלא מדובר בפחד, שנתניהו פשוט מאמין בכל לבו, שהסטטוס קוו מטיב עם ישראל, ולכן הוא מגלה אוזלת יד שכזאת. אבל איך נסביר את רפיסותו לנוכח ההתפתחויות המסוכנות מבית, עם ההתקפות הפרועות של ליברמן ודומיו על הדמוקרטיה? גם בזה הוא מאמין? הרי הוא חניך של אמריקה, הוא יודע שאין דמוקרטיה כזאת. ומה היה לו להגיד על זה? הוא הסתפק בהגנה על חבריו בליכוד. יופי, ביבי. אף מלה על ארגוני זכויות האדם, שעוד רגע מוצאים אל מחוץ לחוק. כמה עלוב. כמה עלובה היתה התנהגותו מול משפחות השכול של השריפה. ומה יש לו להגיד על תפקודו של שר החוץ שלו? שהוא מוסיף אהדה לישראל? גם בזה הוא מאמין? ואם לא, איפה הוא?

להישיר מבטו אל המוות, כמו שאומרים, בנמל התעופה של ביירות לפני 42 שנים, ולפוצץ שם 14 מטוסי נוסעים - לזה היה לחייל נתניהו די אומץ; כראש ממשלה הוא חושש משומר-סף של ברים לשעבר. לא קשה לדמיין איך היה נוהג קודמו, שרון, בליברמן; שר חוץ הוא כבר לא היה.