קלמן ליבסקינד: נוער הגבעות של השמאל  

התגובות שידרו היסטריה. השמאל הרך נדם, במפלגת העבודה שתקו כאילו מישהו עיקל להם את הטלוויזיה, ובשמאל הקשה יותר - למעט כמה קולות בודדים - הכריזו על מתקפת נגד והאשימו את כל מי שלא שייך להם שהוא משרת בשטאזי. כמה משעשע היה לגלות שכל הסיפורים שלימדו אותנו שם כל השנים - על חופש הביטוי, על חשיבותה של העיתונות, על עליונותם של זכויות אדם ושל חיי אדם ועל הדאגה לשלומם של הפלסטינים ולשלומו של כל אדם שנברא בצלם - כולם התמוטטו במחי כתבה אחת בת 37 דקות. "ל'עובדה' היה אסור לקבל חומרים מארגון ימין כזה"; "הסיפור האמיתי הוא בכלל הכיבוש"; "אין הוכחות שהפלסטינים באמת רוצחים סוחרי קרקעות"; "אילנה דיין פועלת בשירותם של ארגוני הימין"; ומה לא.

זה התחיל בניסיון לטעון שעזרא נאווי, הגיבור הגדול של הכתבה, איש ארגון תעאיוש, הוא סתם פעיל קטן, מישהו שלא מייצג אף אחד, איש בלתי מוכר בעליל. עמירה הס כינתה אותו ב"הארץ" "הומו מזרחי מזדקן". נרי ליבנה באותו עיתון קראה לו "האינסטלטור מירושלים". מיכאל ספרד, פרקליטם של ארגוני שמאל רבים, הגדיר אותו "פעיל אחד, שאף אחד מבין צופי 'עובדה' לא שמע עליו ככל הנראה מעולם".

עוד רגע נסביר כמה פתטיות היו התגובות האלה, אבל קודם כל היכרות קטנה עם האיש. נאווי אולי מסייע לפלסטינים, כפי שטוענים מכריו ומוקיריו, אבל לפני הכל מדובר במי שקנה את עיקר פרסומו בפרובוקציות שהוא מעורר בהר חברון על בסיס קבוע בין יהודים לערבים. בהזדמנות אחת הוא הניח ראש של כבש בכניסה לחוות מעון. בהזדמנות אחרת חשף לתפארת את ישבנו בפני תושבי היישוב.

בגיליון ההרשעות העשיר שלו אפשר למצוא שימוש בלתי חוקי בנשק, גידול והחזקת סמים, כניסה לשטח סגור, איומים, הסעת שב"חים, תקיפת שוטרים וגם בעילת קטין בן 15, כשהוא עצמו היה בן 41. מסמך שנחשף בבית המשפט באחד ההליכים גילה שהוא שיתף פעולה עם איש חמאס בפעילות מול אחת ההתנחלויות. דוח של חטיבת יהודה משנת 2010 הגדיר אותו כ"דמות אשר עיקר עיסוקה הוא להתסיס את האזור".

הצגתו של נאווי כפעיל שמאל זוטר, כמעט אנונימי, בניסיון לגמד את חומרת הממצאים שנחשפו על אודותיו, כמעט מעליבה. די לראות את המשאבים שהשקיע השמאל כדי להציל אותו מכל צרה וצוקה כדי להבין במי מדובר. כשנאווי הורשע בתקיפת שוטר, נולד עבורו קמפיין בינלאומי רחב ממדים. כמאה אלף מכתבי תמיכה בו נשלחו לנציגויות ישראל ברחבי העולם. 20 אלף איש חתמו על עצומה למענו, שהוגשה לבית המשפט כאן, אצלנו. אוסף בכירים באקדמיה התייצבו אז להעיד על אופיו הטוב בפני השופטת. הבולטת שבהם, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לשעבר יהודית קרפ, כינתה אותו על הדוכן "רובין הוד". זהבה גלאון באחת מישיבות הכנסת קראה לו "אימפריה". דב חנין תקף את המערכת שהרשיעה אותו.

רק כדי ללמד על קשריו של האיש כדאי לספר בכמה מילים גם על בן זוגו הפלסטיני. כשהיה צעיר, באינתיפאדה הראשונה, הוא ישב בכלא לאחר שהשליך בקבוקי תבערה ואבנים, ושוחרר בהסכם אוסלו. כתבה של "הארץ" מ־2005 מספרת על הסתבכויות שלו בקטטות, ובעיקר בתיקים של שהייה בלתי חוקית. כל זה לא היה קשור לענייננו אלמלא הצליח נאווי, "האינסטלטור מירושלים", להעמיד על הרגליים שורה של אנשי שמאל כדי שיילחמו לסדר אישור שהייה בישראל עבור בן הזוג. פעם הפקידו השמאלנים 200 אלף שקל כדי לשחרר אותו ממעצר. בפעמים אחרות פנו עבורו לשב"כ, לראש הממשלה ולנשיא המדינה.

לארגוני השמאל ולחברי הכנסת שלהם - חלקם מתפארים בהיותם לוחמים גדולים נגד פגיעות מיניות ובעד זכויות ילדים - אף פעם לא הייתה בעיה עם ההרשעה של נאווי בבעילת ילד. כל עוד נלחם כהוגן מול המתנחלים בהר חברון, הם סלחו לו. כל עוד נלחם כהוגן בכיבוש, ילד אחד שהוא בעל היה משהו שהם לא התקשו לבלוע.

# # #

השבוע, כששמעתי טענות נגד הפרקטיקה של אנשי עד כאן שהושתלו בארגוני השמאל, נזכרתי עד כמה העולם עגול. לפני כשש שנים, במסגרת תוכנית טלוויזיה שנשאה את השם "שתולים", הכניסה אורלי וילנאי לתוך חוות הר סיני שביישוב סוסיא מושתלת מטעמה. הבחורה, מצוידת במצלמה נסתרת, התגוררה בחווה, אכלה מהמקרר של בעליה ותיעדה אותם כל העת בניסיון להביא עדויות מצולמות על "התנהגותו האלימה של נוער הגבעות".

הפרקטיקה הזאת, משום מה, לא הפריעה אז לאף אחד. אף שמאלן לא צייץ, אף קרמניצר לא פרסם מאמר חריף ב"הארץ". מי שסייעו אז לווילנאי ואף זכו לשלמי תודה בסוף הכתבה היו - צחוק הגורל - שני כוכבי "עובדה" מהשבוע. עזרא נאווי מתעאיוש ונאסר נוואג'ה מבצלם. נאווי הדריך את וילנאי וליווה אותה. נאווג'ה סייע לה לעורר פרובוקציות. כך, באחת הסצינות, נראה נוואג'ה מתקרב לחווה, מצויד במצלמה ובפעיל נוסף, כדי לגרור את המתנחלים להגיע אליו ולגרש אותו משטחם וכדי שלמושתלת של וילנאי יהיה מה לצלם.

# # #

מה שקרה בתחילת השבוע הזה לימד שוב, בפעם האלף, למה צריך כאן תקשורת מגוונת ורבת פנים ודעות. למה כל אדם, גם עיתונאי, ישר ככל שיהיה, קרוב קודם כל אצל עצמו ואצל עמדותיו. נלך קודם קצת אחורה. ביום שלמחרת שידור התוכנית, בחרה התקשורת, כמעט כולה, להתעלם. כך ברדיו, כך בטלוויזיה, כך בעיתונים. פתאום הוכח שגם אילנה דיין הגדולה, כשלאף אחד אין עניין לפמפם את מה שהיא חושפת, נשארת ללא פולו־אפ.

היינו יכולים לחשוב שזה בסדר, שאולי סדרי העדיפויות הם שהובילו לקבורה מהירה את הסיפור המזעזע שנחשף, אלמלא נקרתה בפנינו הזדמנות פז לבחון איך עובדת השיטה. ביום ראשון בערב עלו באש משרדי בצלם בירושלים. כשל חשמלי גרם לשריפה הזאת. תקלות כאלה, למרבה הצער, מתרחשות לא פעם. לפני כשבועיים נשרפו למוות בעקבות כשל דומה שלושה פעוטות בני משפחה אחת ברהט. רהט לא ממש הצליחה לחדור לפלייליסט, אבל בצלם, אוהו, ועוד איך.

אתרי החדשות הוציאו הודעות פוש. תוכניות האקטואליה זרקו את הליינאפ המקורי לפח והקדישו חלקים נכבדים מזמן האוויר שלהם לעיסוק בחשד שמישהו בימין אחראי להצתה. השריפה הזאת כיכבה על שעריהם של כל העיתונים. שניים מהם אפילו הקדישו לה את כותרתם הראשית. אוסף תוכניות - שלא חשבו לראיין מישהו מבצלם אחרי שהתברר שפעיל של הארגון מסייע להסגיר מוכרי קרקעות אל מותם הצפוי ברשות הפלסטינית - החלו להעלות את ראשי הארגון לשידור במצעד. המנכ"ל, היו"ר, לכולם פתאום נמצא זמן שידור.

ההשוואה בין ההתעלמות המוחלטת מחשיפת "עובדה" על בצלם להתלהבות הגדולה לעסוק בארגון הזה אחרי השריפה, כשלאף אחד אין שום אינדיקציה שמדובר בהצתה, מספרת את הסיפור כולו.

# # #

טענה אחרת שנשמעה השבוע, שלפיה "עובדה" פשעה בכך שלקחה חומרים מידיו של ארגון ימין אינטרסנטי, מחייבת התייחסות, במיוחד על רקע העובדה שהיא נשמעה גם מפיהם של עיתונאים. לפני משהו כמו 13 שנה פרסמתי תחקיר גדול על שר בממשלה. השר תבע דיבה וגם הגיש קובלנה פלילית, שהביאה אותי ואת עורך העיתון אז, אמנון דנקנר ז"ל, אל אולמה של נשיאת בית משפט השלום בתל אביב, עדנה בקנשטיין.

בקנשטיין, שסברה שמדובר בטענות שאין טעם לבזבז עליהן זמן שיפוטי יקר, הזמינה את כולנו לישיבה בלתי פורמלית אצלה בלשכה. כמה רגעים מתחילת הפגישה התפרץ לעברי לפתע השר. "אני יודע מי המקור שלך. מדובר במשפחה עבריינית. זה האיש שממנו אתה לוקח חומרים?". בקנשטיין הסתכלה לצד שלנו והמתינה לתגובה. את רשות הדיבור נטל דנקנר. "אין לי מושג מי הביא לנו את החומר הזה, וזה גם לא מעניין אותי", חתך, "חשוב שתדעו שאנחנו אוכלים גם מידיים מצורעות. מהרגע שבדקנו שהחומר אמיתי ושיש עניין ציבורי בפרסום שלו, העובדה שמישהו בעל אינטרס יישב בבית ביום שישי וימחא כפיים לעצמו לא מעניינת אותנו כהוא זה".

מוזר לקרוא עיתונאים שמשמיעים טענות נגד המקורות של "עובדה", שלא חקרה לעומק את האינטרסים של מקורותיה, כאילו מישהו פרסם פעם תחקיר שאיננו מבוסס על גורם אינטרסנטי שהעביר חומר. כאילו העיתונות לא מצטטת כבר שנים כל דוח של מולד ושל שלום עכשיו ושל בצלם.

# # #

צודקים אנשי השמאל שטוענים שאת מה שנחשף ב"עובדה" אי אפשר להשליך על ארגוני השמאל כולם. זה ברור. מנגד, יש קבוצה של אנשים שלא כיכבה בתחקיר אבל לא יכולה לצאת נקייה ממנו. מדובר בקבוצה המעניקה לפעילי בצלם את הכסות המוסרית. במועצה הציבורית של בצלם חברים בין השאר א.ב. יהושע, חוה אלברשטיין, גילה אלמגור, דויד גרוסמן, אלון ליאל, רבקה מיכאלי, עמוס עוז ומרדכי קרמניצר.

מועצה ציבורית היא סוג של עסקה שעושה טוב לשני הצדדים. קרמניצר, מצדו, יכול להתהדר בתרומתו לארגון זכויות האדם ולקבל נקודות בסביבה שלו. בצלם, מצדו, יכול להתנאות בכך שהקרמניצרים פורשים עליו את חסותם. בימי שגרה זה נהדר. כשמתפוצצת פרשה כמו זו שהתפוצצה השבוע, חייב להיות ברור לחבורה הזאת שהיא לא יכולה להמשיך ליהנות מכל העולמות. שגם לה יש אחריות. באתר "מידה" אכן ניסו השבוע להוציא תגובה מרשימת המכובדים הזאת ונתקלו בתגובות מביכות למדי.

עמוס עוז הצהיר: "אין לי מושג במה מדובר". אלון ליאל לא ראה את התוכנית. פרופ' סמי סמוחה הסביר: "לא עקבתי אחר הפרשה". מיקי קרצמן טען "לא מעוניין להגיב... עוד לא גיבשתי עמדה". גילה אלמגור סיפרה: "נתתי את השם שלי לבצלם לפני כמה שנים אבל לא השתתפתי בישיבות ואיני מעורבת בפועל בארגון".

לא.ב יהושע, התברר, אין בעיה גדולה עם חיסול סוחרי קרקעות. "...המנגנונים של הרשות אלה מנגנונים של גוף רשמי שאנחנו מכירים בו ואנחנו שמחים על קיומו... הם לא צריכים לענות אנשים שמוכרים קרקע. זה ודאי אסור לעשות, כולנו נגד זה. אבל השקיפות היא דבר אחד, העינויים הם דבר שני. זו כבר בעיה שלהם את מי הם מענים ואת מי לא מענים". ואם פעילי זכויות אדם מעבירים שמות וכתוצאה מכך נהרגים פלסטינים, נשאל, "...אני חושב שזה עניין חמור מבחינת הרשות. אבל זו הרשות, זו זכותם".

את התגובה הגרועה, המתפתלת והמתפלפלת ביותר סיפק סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, פרופ' מרדכי קרמניצר. קרמניצר מצא לנכון להקדיש אך מילים ספורות כדי לגנות, בקושי רב, את מה שראינו כולנו. "הדברים שאמר פעיל השמאל עזרא נאווי... מזעזעים וראויים להוקעה. ההתרברבות בהסגרתם של סוחרי קרקעות פלסטינים לרשות, בידיעה שהם יוצאו להורג לאחר עינויים, נשמעה כריקוד מכוער על הדם".

הבנתם? קרמניצר, זה שיודע לתקוף כל שיר מטופש של עמיר בניון, לא יוצא נגד המעשים של נאווי אלא נגד "הדברים שאמר". כאילו מדובר פה במעידה לשונית קלה של פעיל השמאל, ולא במעשים שלפי עדותו של נאווי עצמו כבר הביאו להוצאתם של אנשים להורג. אבל פלסטינים מתים כנראה לא מאוד מעניינים את קרמניצר. יותר מעניינת אותו, את מר דמוקרטיה, העובדה שמישהו חשף את זה. "עצם הרעיון לנטוע שתולים בארגוני זכויות אדם... הוא רעיון עוועים מקרתיסטי", כתב. באמת, מר קרמניצר? גם אחרי שהשתולים האלה הביאו מסמך שמתעד את העובדה שאיש הארגון שלך, בצלם, מוכן להביא לרצח מתנגדים אידיאולוגיים, מה שמעסיק אותך הוא הדרך הלא מנומסת שבה הושג החומר?

אם היינו מאמצים את שיטת קרמניצר, לא היינו משדרים עד היום את סרטון החתונה המפורסם של נערי הגבעות וגם לא את ההקלטות של שולה זקן ואהוד אולמרט. אבל אנחנו רוצים לפרסם את זה כי אנחנו חושבים שזה חשוב. אם יש אנשים שרוקדים בחתונה ודוקרים את תמונת הילד המת של משפחת דוואבשה, יש אינטרס ציבורי לדעת את זה. אם אולמרט מדבר עם זקן כמו עבריין, אנחנו צריכים לשמוע את זה. ואם יש פעילי שמאל שמוסרים מוכרי קרקעות ליהודים אל מותם במנגנונים הפלסטיניים, חשוב מאוד שנדע גם את זה. ומי שלא מבין את זה אין בינו לבין דמוקרטיה וחשיבותה של עיתונות במדינה דמוקרטית ולא כלום.

אבל הסנגוריה של קרמניצר על פעיל הארגון שלו, נאסר נוואג'ה, לא נגמרת כאן. "גם השאלה היסודית והקריטית — מה עושים ברשות למי שחשוד בעיסוק כזה — לא זכתה לתשובה אמינה", הוא ממשיך, ומצדיק גם את הפנייה של נוואג'ה למודיעין המסכל, "לא ברור טיב הטענה כלפי תחקירן בצלם, שהגיע אליו מידע על פלסטיני המנסה לסחור באדמות השייכות למשפחתו. מה היה עליו לעשות? לא ניתן לצפות מתושב פלסטיני שנעשה לו עוול, שיימנע מפנייה לגורם המוסמך (הרשות הפלסטינית), משום שזה מפעיל, לפי הנטען, 'יד קשה ואלימה כלפי חשודים'".

את זה צריך לקרוא שוב טוב. לסגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה אין שום בעיה עם הסגרה של פלסטינים לידיה של הרשות, גם כשהוא יודע שסופם עלול להיות מוות. בעצם, צריך לדייק. קרמניצר לא באמת יודע, כי לטענתו הסוגיה הזאת "לא זכתה לתשובה אמינה".

אז הנה הצעה, פרופ' קרמניצר. אולי תפנה למקביל שלך במכון הפלסטיני לדמוקרטיה, תבקש שיוציא עבורך מאתר האינטרנט של הנהלת בתי המשפט של הרשות הפלסטינית את פסקי הדין ואת הפרוטוקולים, וכך נוכל כולנו ללמוד מה בדיוק דינם של סוחרי הקרקעות. עד שתשיג את החומר אפשר כמובן להמשיך למסור את הבוגדים האלה לפלסטינים. כי נכון שראשי הרשות הצהירו כבר פעמים רבות שסוחרי קרקעות עם יהודים הם בני מוות, ונכון שכבר פורסמו בעבר סיפורים של מי שככל הנראה הומתו על הרקע הזה, אבל זו באמת לא סיבה מספיק טובה להתנפל על בצלם.

אנשים כמו קרמניצר הם אנשים מסוכנים. הם רכשו השכלה, לשונם מלומדת, שפתם משובחת, הם השיגו בשל כל אלה ג'וב נחשק ומעמד נחשב, אבל אין להם דבר וחצי דבר עם דמוקרטיה, עם מצפון, וכפי שמתברר גם עם דאגה לחיי אדם. כי בסופו של דבר, ברגע האמת, כשהקרמניצרים צריכים להגן על תפיסת העולם שלהם שנמצאת תחת איום, מתברר שבינם לבין נערי הגבעות אין הבדל גדול.