דרשה של פסח תשע''ו  

דברים על חג פסח תשע''ו

הַזְּכִיָּה בַּחֵרוּת כַּיְּצִיאָה לַמֶּרְחָב כָּמוּהָ כְּהַעֲפָּלָה אֶל יַעַד נִשְׂגָּב
הַמְאַבֵּד חֵרוּתוֹ אֶל הַשִּׁעֲבוּד שַׁב סָפֵק אִם שׁוּב יִדְרוֹךְ לוֹ כּוֹכָב

מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון
שבת שלום

אַיֶּה הָחֵרוּת
יֵשׁ בַּנִּמְצָא חֵרוּת וְהִיא בַּשָּׁמַיִם
אָז הִיא נִתְנָה בְּצֵאתֶנוּ מִמִּצְרַיִם
אִבַּּדְנוּהָ פַּעַם וְלֹא תִּנָתֵן פַּעֲמַיִם
הִיא מְעֶבֶר לָאֹפֶק בּאֶש וּבַמַּיִם
הֲנוֹתַרְנוּ מְשֻׁעְבָדִים עֲדַיִן

מְשֻׁעְבָּדִים לַהוֹן וּתְאֵוִים לַשִּׁלְטוֹן
ואין נפקא מנה שתבוא מטיקון
כִּי חָשׁוּב לתְאֵוֵי בֶּצַע הַרְבּוֹת מָמוֹן
וּלְהֲמוֹנֵי הָעָם חֵרוּת שָׁוָה כֹּל הוֹן
אַיֶּה הַחֵרוּת וְאַיֶּה הֶחָזוֹן

אַף עַל פִּי כֶן וְלַמְרוֹת הַכּלֹ יוֹפִיעַ
יִזְרַח כַּשֶּׁמֶשׁ וְיָאִיר כּיָּרֵחַ בָּרָקִיעַ
הָחֹפֶשׁ וְהָחֵרוּת יִתְיֵצְבּוּ בְּמַפְגִּיעַ
וְהַהַשְׁגָּחָה תַּגִּיחַ מֵחָדָשׁ וְתַתְרִיעַ
וְאָנוּ נְהַלֵּל נְשַׁבֵּחַ וְנָרִיעַ

נתקים ישראל כאמה בזכות קיום שפתו לבושו ומועדיו
התורה שהיתה בפי כל דרדק בכל אתר ואתר בעולם שם נולד, או לשם עקר או ירד נצנה לו את השפה בנערותו ולאחר מכן בהתבגרו . הדבר התרחש בזכות דבקות עם ישראל בתורתו. וגם לאלה שלמדו להתפלל. זה שהיה ברדת יעקב וילדיו וצאצאיהם למצרים. הם שמרו לא רק על שפתם לאל גם לבושם ומועדיהם. והלא פרעה אשר לא ידע את יוסף, שכשראה שהם נבדלים מהמצרים , חשש מפניהם ואמר לשריו ולעבדיו : "הנה "עם בני ישראל רב ועצום ממנו" איננו נטמע בקרבנו ונשאר נבדל מאתנו . "והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ". (שמות א/ט,י) .החשש היה מפני בני ישראל שבסופו של דבר ישתלטו על הארץ ונאלץ לצאת ממנה והוא ישאר. כאדון הארץ. כאן מתחילות המזימות הזדוניות נגד עמנו, בגלל הדמיון המפחיד של העם שעמנו יושב בקרבו, והחשש ממנו, אמר פרעה לשריו ועבדיו: "הבה נתחכמה לו". (שמות א/י) . כשמספרים ביציאת מצרים בליל הראשון של הפסח , היושבים בנכר צריכים לומר לעצמם: לא לחשוש מפני חורשי מזימות נגדנו , לא להוריד את הכפה מעל הראש ולא נחליף את הלבוש, ולא נחדל לדבר שפתנו. כי אלה הם ששמרו עלינו כְּאֻמָּה למרות תהפוכות הזמן. וצריך תמיד להזכיר לאלה שמוצאים להם מפלט בגולה, ובהטמעות בעם הארץ, כי הם יהיו השעיר לעזאזל של העם היושבים בקרבו , הוא יחרוש מזימות כשיחוש עצמו במצוקה . לפיכך אנחנו חיבים להודות להלל לשבח ולפאר בכל מועד מן המועדים שנקבעו ולהזכיר לעצמנו את הַיִּחוּד שבנו, זה אשר אנחנו עושים מדי שנה בשנה, בתכונה רבה לקדש את החג, כי החג מסמל את יציאתנו מן הגלות והתכנסותנו בארץ אבותינו. כי עבדים היינו לפרעה במצרים ועבדים לא נשוב להיות בארץ לא לנו.

האם לסמוך על הנס?
הרי הקב''ה עשה נִסִּים לאבותינו והוציאם ממצרים והביאם לארצ אבותם ובחטאינו גלינו מארצנו, ועתיד הוא לקבץ כל גלויותינו בארצנו , כאשר דור אבותינו בדורות המוחרים, החלו לעשות זאת ויושבי הגלויות החלו מתקבצים בארץ והוא שנטע בעמנו העצמה לחדש עצמאותנו, ולא בכדי הדבר התרחש בתש''ח בחודש אייר החודש השני אחרי ניסן שבו היו בני ישראל (חעקב) לעם. ואז כן בימינו בדרך ממצרים לארץ המובטחת ובדרך לעצמאות וחרות, לא (רק) אחד קם עלינו לכלותנו ועדין קמים עלינו פלגי הָאִסְלָאם (הסיעה או השיעה בו בעיקר) ,וכפי הנראה עוד יקומו אחרים מחדש, כפי שזה היה במשך 4,000 שנה. פעם היונים ופעם הרומאים, ופעם הארמים ופעם הפרסים ותמיד הפלשתים-העמלקים שמעולם לא חדלו מִבַּקֵּשׁ נפשנו והקב''ה ברוך הוא מצילנו מידם, אז הדבר נעשה במעשי נסים וְצִוָּנוּ להשמר לנפשנותינו, ולא לסמוך על הנס . כי הנס שעשה לאבותנו ולנו הקב''ה לא ישוב עוד לעשותו כפי שנעשה ביציאה מצרים . הרמב''ם נותן ל"נס" הסבר דעתני לפיו: מדובר ב- טבע והשגחה אלוהית . ואם נעמיק חשוב במלים אלה, נמצא כי הנס שנמצא בטבע ובהגשחה אלהית ניתן להשיגו, בעומק מחשבותינו ובעצמת אמונתנו, כי הקב''ה עשה לנו אז נסים במצרים כאשר העם היה רק בהתהוותו, ומשבגר והפך לעם , שופע חכמה ודעת ובניו מתגלים כמגלה את הנסתר והנעלם, הוא כבר יעשה נסים ונפלאות כמשמעותם בימינו. מה עוד ואנו והעולם כולו נהנים מפרי מעשיהם של בני עמנו ובתוצאותיהם. אנחנו רגילים ליחס את הגילויים והתגליות של בני עמנו כמעשי נסים. והרי איזה הסבר ניתן לתת לאשר בתרחש לעמנו בתש''ח, כאשר עמדו קומץ אנשים מבני עמנו מול שש מדינות מחומשות והביסן. והפיל בלבם פחד ואימה בלבם שלא להעיז להלחם בנו . ואם כן נלחם הוא עושב זאת המעשי מוגי לב .תופעת העמידה מול רבים ועצומים מאתנו, כאשר רק קולם חזק ורם ונפשם שפלה, כדברי הפתגם העממי: "הַכְּלָבִים נוֹבְחִים וְהַשַּיָּרָה עוֹבֶרֶת" יכולתם לפגוע בנו כעם הולך הולכת ושפלה וכוחנו להכותם הולכת ומתעצמת. אלא שיכולת תוסיף ותגבר רק בכח אמונתנו במקורותינו בשנרנו אמונה זו. אז יובנו דברי הרמב''ם על הטבע וההשגחה האלהית . צריך להאמין כי הנס מתרחש כאן יום יום שעה שעה. לכן השאלה אם לסמוך על הנס, במובנו שנתן לו "הנשר הגדול" הרמב''ם , הופכת להיות מובנת יותר כשאנו סומכים על כוחנו ועל יכות עמידתנו בפני אויבינו רבים ועל יכולת עמנו הנזונה מההשגחה העליונה , שעושה נסים ונפלאות מעצם קיום עם ישראל באזור מלא שרצים המפיקים ארס מסוכן. אדם נָטוּל אמונה לא ישרוד , לא בכדי אנו רואים ביורדים מן הארץ המשלים עצמם כי יש מקום בטוח וטוב יותר מן הארץ שם כגולי יהודה – "היהודים" כחוזרים על טעות אלה שסברו כך ונעלמו מן העולם . הבסיס לאמונה היא הַסְּגֻלָּה שיש ל"בני עבר" על פני "בני ערב" ביודענו כי אין אחידות בעמנו , מדובר בארבעה בנים : חכם , רשע , תם ושאינו יודע לשאול , שחיים בכפיפה אחת. ואחד מזין את האחר ויחד כלולב בעל ארבעת המינים המחוברים לאגודה אחת. למרות השוני ביניהם.

על עמנו להזהר מִטֻּמְאַת הַטְּמֵאִים
הטמאים היום אינם טמאים במשמעות המלה שבַמִּלּוֹן, אלא לפי הסגנון. הטמאים הם אלה , אשר בחרו להיות "ָאֲטֻמִים" , חליפי אותיות של המלה "טמאים". הם מקיפים אותנו ,מבקשים להטמע בו ויחד עם זה בוחרים להשמידנו. אלה אמורים להקרא אנשי השלום או השלמות (האיסלאם), שלמדו אותם מרגע לידתם לתת אזן קשבת למסיתים ולמדיחים המשלחים אנשים אלה לרצוח חפים מפשע "בשם האלהים". בְּאִסְם אִלַאהְ . לו רק עִיְנוּ במקורות ממנו נשאב "מקראם" "קוראנם" היו יודעים כי גם הם קבלו עליהם את הדבר "לא תרצח" . כל שעליהן לקרוא הפסוק ב"שׂוּרָה" ( באות שִׂין הפרשה) מס' 14 פסוק מס' 1 של "החולות הנודדים", היה קורא דברי נביאם בזו הלשון: "אכן ניתן מקודם למשה ספר בהדרכה וחסד וספר זה (הכוונה לקוראן) מאשר בשפה הערבית את הספר של משה". והלא בספר משה –בתורה נאמר בדבר השישי "לא תרצח" . אלא שהמסיתים במסגדים מעלימים דברים אמת זו מן ההמון בְּכַוָּנַת מְכַוֵּן לטעת איבה ב "עם הספר" עלידי "עם הסיף" והקב''ה סולח לנו פשעינו באהבה המכפרת על חטא שנעשה באונס או בשגגה. וזה הוא נס קיומו של עמנו ומס חידוש קוממיותנו נס ממין ימינו . לפיכך אנו מסובין מדי שנה לספר לבנינו על נס קיומנו.
הָבָה נְשׁוֹרֵר אֶת הַשִּׁירָה הַזֹאת כְּמִדֵּי שָׁנָה
מְקַדֵּשׁ וּרְחַץ כַּרְפַּס יָחַץ וּמְהָא לַחְמָא וּמָה נִשְׁתַנָּה
כּמִצְוַת אֱלֹהִים נֶאֱמָנָה
וּבְכֵן הָבָה נֶשַׁבֵּחַ וְנוֹדֶה לָאֵל עַל שֶׁשּוּב וָשׁוּב אוֹתָנוּ גּוֹאֵל
גַּם כְּשֶׁשׁוֹכְחִים חַסְדֵּי אֱלֹהֶנוּ הַשֵּׁם מְזַכֵּנוּ בִּזְכוּת אֲבוֹתֶינוּ
הוֹצִיאָנוּ אָז מִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה זֶה נֶחֱרַת בְּזִכְרוֹן הָאֻמָּה כֻּלָּהּ
מַעֲשֶׂה שֶׁאֵין לוֹ שֵעוּר וּמִדָּה הוּא מְסֻפַּר לִפְרָטָיו בַּהַגָּדָה

לֹא שָׁכַחְנוּ זֹאת לְרֶגֶע וּשְׁנִיָּה זֶה מַתְחִיל בְּהָא לַחְמָא עַנְיָא
מְסֻבִּים כָּכָה מִדֵּי שָׁנה בְּשָׁנָה כְּאִילוּ כְּלוֹם מֵאָז לֹא נִשְׁתַנָּה
עֲבָדִים הָיִינו לְפַרְעֹה בְּמִצְרַיִם וּהוֹצִיאָנוּ בְּנֵי חוֹרִין וְאָנוּ עֲדָיִן
חָלִילָה לָנוּ לְהִתְנָהֵג כְּעֶדֶר צֹּאן כִּי זֶה יוֹבִילֶנוּ לְעַבְדּוּת מֵרָצוֹן

עַם חָפְשִׁי אֵינוֹ מַבִּיט אָחוֹר אַךְ מְבָרֵךְ עַל פֶּסַח,מַצָּה וּמָרוֹר
כְּדֵי לִזְכּוֹר אֶת הַמָּרוֹר מֵהֶעָבָר וּבִכְדֵּי שֶׁלֹּא יָשׁוּב לִנְדּוֹד בַּמִּדְבַּר
נָשִׂים מִבְטָחֶנוּ בּוֹ לֹא רַק זֹאת נִלָּחֵם אָנוּ בְּסִיּוּעַ אֵל הַנֶּקָמוֹת
הוּא עָשָׂה פַּעַם בִּזְכוּת הָאָבוֹת הַפַּעַם יַעֲשֶׂה בִּזְכוּת הַנֶּשָׁמוֹת
וּנְבָרֵךְ אֶתְכֶם וְאֶת עַם יִשְׂרָאֵל
תִּזְכּוּ לְשָׁנִים רַבּוֹת טוֹבֹות וּנְעִימוֹת.