מדוע ביבי נזכר דווקא עכשיו ברמת הגולן ולמה אין למדינת ישראל מדיניות החוץ  

על מדיניות חוץ וזהות, 
או – מה חיפש נתניהו בגולן, למה ירו הרוסים על מטוס ישראלי ומדוע לא יכולה להיות לישראל אסטרטגיה מדינית בטחונית.

באפריל 2016 ביקר נתניהו בלבוש 'שדה' אצל כוחות צה"ל ברמת הגולן. מוקף חיילים (ומאבטחים) הכריז ראש הממשלה כי רמת הגולן תישאר בידנו לנצח. ספק אם הוסיפה ההכרזה הפטריוטית לשלוותו של מאן דהו באגף הימני. אחרי ככלות הכול, נתניהו כבר ניהל משא ומתן על מסירת רמת הגולן לסוריה (באמצעות ידידו המיליארדר רון לאודר). גם הכרזתו של רבין ערב בחירות 1992 כי "מי שירד מרמת הגולן יפקיר את בטחון ישראל" לא מנעה ממנו לנהל משא ומתן משמעותי על מסירתו לסורים – לאחר היבחרו ובכלל - הישראלים כבר מזמן הפסיקו להתרשם מהצהרות הנאמנות (לירושלים, לגוש קטיף, לגולן) של מנהיגיהם כי בישראל, ה"עקרונות" משרתים את הפוליטיקה במקום להיפך.

"בישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים" קבע הנרי קיסינג'ר ובמילים אחרות, הטקטיקה, היא היא האסטרטגיה. הצהרתו של נתניהו משתלבת - אם כן - היטב ב"מסורת" הישראלית הזו ובוודאי שאינה תורמת דבר לריבונות הישראלית ברמת הגולן. 
למעשה, אף הזיקה ההצהרה למימוש הריבונות ברמה. ראשית, משום שמי שמכיר את נתניהו מבין שהצהרה מסוג זה שאינה באה על רקע סיבה נראית לעיין, מבטאת מן הסתם מצוקה כל שהיא ולכן מעידה על ההפך הגמור, ושנית – כפי שהתברר עד מהרה – גררה ההצהרה תגובה חוצת יבשות, הן מצד האמריקנים, הן מצד הגרמנים (ובהמשך שאר מדינות האיחוד) ובאופן התקיף ביותר, מצד הרוסים, תגובה השוללת מכל וכל את סיפוח רמת הגולן לישראל.
ניתן בהחלט לומר שאם ביקש נתניהו לחזק את ריבונות ישראל בגולן, הרי שהשיג בדיוק את ההפך. היות ומהלך מסוג ההצהרה המוזרה הזו, מנוגד לחלוטין לאסטרטגיה הפאסיווית של נתניהו, והיות והאיש בקיא ומנוסה בנבכי הפוליטיקה הבין לאומית, סביר מאוד להניח כי הבין היטב את תוצאות ההצהרה.

אז למה הוא עשה את זה?

זמן קצר לאחר ההצהרה, יצא נתניהו לביקור במוסקווה, מלווה בצמרת חיל האויר וצה"ל ובאיש סודו דובר הרוסית – השר זאב אלקין. מטרת הביקור היתה – כך הוסבר – הידוק התיאום ושיתוף הפעולה נוכח פעילות חיל האויר הרוסי באזור, בכלל, - ומעל שמי הגולן בפרט. אלא שכחצי שנה קודם לכן, בספטמבר 2015 , כבר ביקרה במוסקווה אותה משלחת בדיוק וכבר אז נתבשר הציבור הישראלי כי הוקמו מנגנוני תיאום משותפים למניעת מקרים דוגמת הפלת המטוס הרוסי בידי הטורקים – מאוחר יותר. כבר אז שווק הביקור לציבור הרחב כסיפור הצלחה של מדיניות חוץ מפוקחת הרואה פני עתיד. "במדיניות שלנו אנחנו לא תוקפים ולא מפילים או יורים בשום מטוס רוסי. לא הוא עלינו ולא אנחנו עליו." ( ynet 26,נוב' 2015) הסביר בכיר בחיל האויר בסיום תרגיל רחב היקף שנערך אח"כ. אלא שלקראת הביקור האחרון, כבר ידע העיתונאי שמעון שיפר, לדווח בעיתונו 'ידיעות אחרונות', כי אש רוסית נורתה אל מטוסי חיל האויר ואם נדרש שוב ביקור רם דרג שכזה, אז כנראה שמערכת התיאום המשוכללת לא בדיוק מספקת את הסחורה.

אז מה בעצם קורה כאן?

מדיניות ה 'טקטיקה במקום אסטרטגיה' (או הפוליטיקה כאסטרטגיה) הובילה בין השאר להסגת צה"ל מלבנון (ע"י שדרנית קול ישראל שלי יחימוביץ' וארבע אימהות) ולכ 150,000 טילים המוצבים על גבולנו הצפוני – בהם טילים מונחי GPS . 
מבחינת יכולת הפגיעה והשיתוק של מטרות אסטרטגיות בישראל, מהווים הטילים הללו איום חמור לא פחות מהאיום הגרעיני.
ה"מדיניות" הזו הובילה בין השאר לנסיגה חסרת פשר (אסטרטגי) מגוש קטיף והפכה את תל אביב לבת ערובה של עזה וטיליה.
"מדיניות" זו הובילה בין השאר לויתור על עקרון אסטרטגי ראשון במעלה עיקרון לפיו רק צה"ל יגן על מדינת ישראל , והובילה לתבוסה מדינית מול איראן, להתעצמותה האזורית ולהתחמשותה הכמעט וודאית בנשק גרעיני בהזדמנות הראשונה שתיקרא בדרכה.
ו"מדיניות" זו מובילה עכשיו לאובדן בכושר ההגנה של ישראל על גבולה עם סוריה ולאיום ממשי על יכולתה להמשיך ולהחזיק ברמת הגולן.

כיצד הפכה הזדמנות אסטרטגית יוצאת דופן לתבוסה מדינית!

בין מלחמות העולם, החליף המזה"ת את הקולוניאליזם שחינו סר, במסכה של מדינות לאום ערביות מודרניות. משטרי הבובות התחלפו במהירות בעריצויות מקומיות שגדול המרחק בינן לבין מדינה של ממש. בחלוף כ 70 שנה, פרץ ה"אביב הערבי" והמזה"ת החל לשוב אל תצורתו השבטית הטבעית. ככל אביב מדיני, גם האביב הערבי הביא את החברה שבקרבה פרץ, אל מצב הצבירה הטבעי לה – ובמזה"ת זו לא דמוקרטיה ולא שום צורה של מדינת לאום. האלכימאות (החלמאות) המדינית של הנשיא בוש השני, שניסתה לייצר דמוקרטיה בעיראק הכבושה (בדומה לזו שנכפתה על יפן וגרמניה המערבית לאחר המלחמה) היתה הגיונית באותה מידה בה ניסתה האלכימיה המקורית לייצר זהב מחול. לדמוקרטיה (של ממש) נדרשים יסודות תרבותיים בסיסיים שאינם קיימים באסלאם הערבי.

הוואקום המדיני שנוצר במזה"ת והיחלשות האחיזה האמריקנית, הביא לפריחתם של ארגונים חמושים תת ועל לאומיים – מחד, ולפיתוי בלתי נשלט אצל מנהיגים אזוריים שלטשו עין אל הנעשה. 
ארגון דע"ש שכוכבו החל לדרוך, מלחמות האזרחים הבלתי פוסקות בין הנילוס והפרת, הכנופיות החמושות, האכזריות הנוראה – כל אלה הביאו לטבח המוני ולגלי הגירה שהציפו את אירופה.
מנהיגי המדינות הראשונים שביקשו לנצל את המצב ולרכוש לעצמם את מעמד ה צלאח אדין החדש שקם על תבוסת ה'צלבנים' – כלומר האמריקנים – וחזר ואיחד את האומה הערבית תחת ההגמוניה שלו, היו אחמדיניג'אד האיראני מזה, וארדואן התורכי מזה – כמו צלאח אדין בזמנו גם שני הג'נטלמנים הללו אינם ערבים וכמו בימי נשיא מצרים נאצר שביקש את הנהגת האומה הערבית באמצעות התגרות בישראל, גם אחמדיניג'אד וארדואן פנו בטבעיות רבה לדרך זו .

אמנם בלב המאפליה המזרח תיכונית, שוכנת לה מדינה חזקה ומפותחת הרבה יותר מאיראן ותורכיה. מדינה משגשגת כלכלית וצבאית, מעצמה אזורית (וגרעינית) הממהרת ראשונה להגיש עזרה באזורי אסון על פני כל הגלובוס. אך טבעי היה שישראל תיקח אחריות לאסון ההומניטארי המפלצתי שנוצר בגבולה הצפוני, ומלבד הגשת עזרה רפואית לפצועי הצבא הסורי העוין, תסייע גם לאזרחים ותציע (למשל) שמיים אסורים בטיסה מעל אזורים מסוימים בגולן הסורי, אזורים בהם יוכלו הפליטים למצוא מקלט מיד טובחיהם. האם מישהו יכול היה ברצינות להתלונן כלפי ישראל בשל צעד הומניטרי זמני שכזה? 
בעבר הרשתה לעצמה ישראל הקטנה והחלשה לשלוח כוחות צבאיים לכורדיסטאן הרחוקה, לאמן כוחות במדינות אפריקה, לתמוך בלוחמים הנוצרים בלבנון –

מדוע יכול כל זב ומצורע ללטוש עיניו ממרחקים אל חצרה האחורית, ואילו בישראל עצמה – חשיבה אסטרטגית שכזו, הווה אומר תפיסת עצמה כפתרון אזורי במקום כבעיה אזורית ועולמית, כמנהיגה אזורית במקום כספחת, כמנהיגה הגמוניאלית במקום כנטע זר המתחנן לפרור לגטימיות – 
מדוע חשיבה שכזו נתפסת כיום כבלתי אפשרית?

נניח לעת עתה לשאלה הזו – די לנו אם נבין בשלב זה שבשל האופן הזמני והארעי שישראל תופסת עצמה, אין היא מסוגלת לייצר מדיניות אסטרטגית של ממש ובגבולה נוצר וואקום.

בירכתי צפון שוכנת המעצמה העולמית השניה בעוצמתה הצבאית. נראה כי לאחר שנפטר מכל מוקדי הכח שאיימו על שלטונו, מחפש המנהיג הרוסי אתגרים מחוץ לגבולות ארצו. הכלכלה הרוסית (אם אפשר לקרוא לה בשם זה) מתבססת בעיקר על יצוא גז ובדומה לארה"ב – המוצר המשמעותי ביותר שמסוגלים לייצר שם – הוא נשק.
אצל פוטין אין את העכבות הישראליות. הוא סיפח את קרים, הוא התגרה בטורקים (שם כן מפילים מטוס שחוצה את הגבול), הוא מתגרה באמריקנים, בכל מקום בו האחיזה רופפת – ינסה הרודן הרוסי את מזלו ויבדוק את גבולותיו. גם הוואקום בגבולנו הצפוני והחולשה המדינית הישראלית לא נעלמו מעיניו.
כך הובילה מדיניות הבדלנות הישראלית למצב אסטרטגי חדש וגרוע בהרבה מקודמו.

במקום משטר סורי מוחלש או מעורער על גבול רמת הגולן, משטר שמולו יכלה ישראל להתנהל בחופשיות ולהגיב בעומק השטח מול כל איום – במקום מצב ששמר את גבול הגולן בשקט מוחלט מאז מלחמת יום כיפור, קיבלה מעתה ישראל חסרת האסטרטגיה, את הדוב הרוסי. מעתה השתנו כללי המשחק. כבר לא ניתן להגיב סתם כך על "זליגות" ארטילריות – בלי להסתבך עם הריבון החדש. חיל האויר כבר לא יכול להסתובב לו בשמי הגולן בלי אישור מהקרמלין – וצודק קצין חיל האויר הבכיר המסביר ש"אנחנו לא יורים עליהם", 
אבל לא כל כך צודק ש "הם לא יורים עלינו"...

למה בעצם זה לא עובד? מדוע לא יכול הדוב הרוסי לשכון בשקט עם הכובע טמבל הישראלי?
משום שבשונה מישראל, לשאר העולם יש אסטרטגיה. מצב בו לצד אחד יש ולצד שני אין, אינו מוביל לשקט אלא ללחץ בלתי פוסק – לחץ מדיני, לחץ כלכלי ולחץ צבאי.

לחץ מדיני - 
לנשיא פוטין יש אינטרסים גלובליים. לא רק לארה"ב ואירופה מותר לנגוס בריבונות הישראלית בכדי להפוך למתווך שבחסותו הושכן "שלום" במזה"ת (פאקס RUSSIA). עכשיו, כשהאמריקנים כבר לא כאן, מגיע תורם של הרוסים. אם אנחנו כבר כאן, אז למה לא ללחוץ על הישראלים לרדת מרמת הגולן? רוסיה כבר תערוב לביטחונם...

לחץ כלכלי - 
לרוסיה אינטרסים כלכליים מובהקים ברמת הגולן ובישראל. חברת גז פרום הרוסית כבר ביקשה להיות מעורבת בהפקת הגז ממאגר לוויתן. המהלך נחסם על ידי נובל אנרג'י שאינה מעוניית בשותפות מסוג זה. ככל הנראה גם בגולן ישנם מרבצים גדולים של פצלי שמן ומקורות אנרגיה. ירידה של ישראל מהרמה והפקדתו בידי סוג של הגמוניה רוסית, יכולים בהחלט להיות אסטרטגיה הגיונית למי שמבקש שליטה על מקורות האנרגיה הישראליים.

לחץ צבאי - 
כשאתה יורה על מטוס ישראלי, כשאתה מספק מערכות טילים מתוחכמות לאיראן, כשאתה יוצר מצב אסטרטגי הדוחק את ישראל לפינה, אתה מייצר לעצמך קלפי מיקוח. תנו לי (לדוגמה) שותפות בלווייתן וקבלו חופש תמרון בגולן... בנתיים...

פוטין אינו אויב של ישראל. כמו האמריקנים גם הוא פועל מתוך אינטרסים. ההבדל הוא שהוא עושה זאת עם פחות טאקט – זה הכל.

עכשיו אפשר להבין את פשר ההצהרה המוזרה של נתניהו בגולן.
נתניהו כמו נתניהו – נאמן ל"אסטרטגיית" הנאומים וההצהרות עמה התמודד מול הגרעין האיראני - ניסה לייצר לעצמו איזו עמדת מיקוח מעט יותר מוצלחת בטרם ישוב לחלות שוב את פניו של הריבון החדש. המופע המוזר, אכן העיד, על לחץ אישי ומפולת אסטרטגית – וודאי שלא על נחישות ועצמה.

נותרה רק השאלה – מדוע אין ישראל מסוגלת לייצר לעצמה אסטרטגיה כפי שידעה לעשות בשנות הששים.

התשובה היא שעד סוף שנות השמונים, סיפקה הישראליות הצעירה אנרגיות של זהות עצמאית המאפשרת יצירת אסטרטגיה. מלחמת המפרץ הראשונה וועידת מדריד, מסמנים ככל הנראה את סיום העידן ההוא. ישראל הבורחת מזהותה ומבשורתה הפכה בעיני עצמה אט אט לאורחת לא רצויה במרחב."כחגבים היינו בעיננו וכן היינו בעיניהם". התייחסות העולם אליך היא בבואה של האופן בו אתה מתייחס אל עצמך. התהליך הגיע אל שיאו בהסכמי אוסלו שבהם אימצה ישראל את העיקרון לפיו היא כובשת בארצה. לכן ניוד יהודים מביתם נתפס כלגטימי, וערבים - כפשע נגד האנושות. תפילה בהר הבית (מקום מקדשם של היהודים) נתפס כמעשה טירוף והנפת דגלי דע"ש במקום, נסלחת.

מתוך תודעה לאומית שאיבדה את זהותה, לא תיתכן גזירת אסטרטגיה. הערך היחיד שניתן להסתתר מאחוריו הוא ערך ההגנה העצמית ומציאות שכזו כמובן שאינה מאפשרת יותר אסטרטגיה גלובלית.

'באין חזון יפרע עם', באין זהות לא תיתכן אסטרטגיה ובלי אסטרטגיה - תוכרע לבסוף גם החזקה שבמדינות.

https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=1038260232919758&id=230709873674802&fs=5