השנאה אותה שנאה  

ארבעה ישראלים נרצחו בפיגוע המחריד אמש במתחם שרונה, ו-16 נפצעו. המחבלים, מוחמד וחאלד מחאמרה, הם בני דודים מהכפר יטא שבדרום הר חברון. מיד לאחר הפיגוע זרמו דיווחים וסרטונים על חגיגות ביישובים ערביים ובירושלים. "חלוקת ממתקים, זיקוקים, צעדות בחברון, יטא, טול כרם, דהיישה, אפילו שער שכם", כתבה שמרית מאיר, עורכת האתר הישראלי בערבית 'אל-מצדר'. "אבל חשוב, המוני ומעניין יותר – גל של שמחה מתפרצת במדיה החברתית".

השנאה הארסית הזו היא מחזה ותיק במחוזותינו, ותאריך הפיגוע הוא אך סמלי: ה-8 ליוני, שיאה של מלחמת ששת הימים 1967. מדינת ישראל הקטנה, שמנתה אז פחות משלושה מיליון יהודים, הכתה שוק על ירך צבאות כפולים ומשולשים בגודלם מצה"ל. אך להישגים המזהירים במלחמה קדמה תקופת המתנה מורטת עצבים. ילדים מילאו שקי חול ברחובות, פנסיונרים חפרו תעלות מגן, וכל מי שיכול היה לאחוז נשק גויס למילואים. המתח היה נורא.

לא מעט השתנה מאז. לעומת הצבאות הערביים הסדירים שהתקבצו וסגרו עלינו משלושת הגבולות ערב המלחמה, נערי דאע"ש פלסטינים בני 21 הם לא איום. אפילו לא קרוב. אך בעוד יחסי הכוחות השתנו פלאים לטובת היהודים, השנאה התהומית נותרה כשהייתה. ישמעאל שונא לישראל בהגדרה, והשאיפות אותן שאיפות – ללא קשר לכיבוש או לגבולות 1967. מי שגלש אתמול באתרים פלסטינים היה מגלה כי בתל אביב נהרגו ארבעה "מתנחלים". עבורם כולנו כאן זרים קולוניאליסטים.

לפני המלחמה שהולידה את "הכיבוש הישראלי", הכריז הנשיא המצרי נאצר בפגישה עם בני נוער מארצו כי "שאיפתנו היא השמדת ישראל… כדי להחזיר לעצמנו את פלסטין עלינו ללמוד לקח מהעבר. המשאלה שלנו לגבי פלסטין לא תתגשם אם נשב בחיבוק ידיים. לפלסטין לא ניכנס כשהאדמה מכוסה בחול בלבד. אנו ניכנס אליה כשאדמתה ספוגה דם".

שנאתו של נאצר לישראל, עוד טרם היות יהודה ושומרון בידינו, הייתה רק הד לשנאה הגדולה של הרחוב הערבי אליה. פרשנים ועיתונאים ממצרים ומסוריה, הכריזו כי "המצב ב-1967 שונה בהרבה… היום העם אינו נכנס למערכה נגד ישראל כדי לרסנה בלבד, אלא כדי לחסלה"; "חיסול ישראל הוא הצעד החברתי לכינון חיי חירות וכבוד של העם הערבי" (רדיו דמשק, 28.5.67); "היוזמה היא בידינו, ואנו יודעים מה אנו עושים… אנו יודעים כי נמחץ את ישראל וננצח" (רדיו קהיר, 19.5.67); "הכנותינו היום אינן לשם מאבק על זכותנו במפרץ עקבה, כי אם לשם התמודדות טוטלית עם ישראל… תמחה את זכר שנת 1948" (רדיו אל-ערב, 29.5.67).

הקריקטורות בעיתונים, הנאומים, הדרשות, טורי הפרשנים. כולם השפריצו אנטישמיות ארסית לכל עבר. כאשר הכריזו המנהיגים והגנרלים הערבים ימים ספורים לפני הקרבות "אהלן וסהלן למלחמה", וכי "תוך חמישה ימים נחסל את ישראל הקטנה", הולהטו הרוחות ברחוב הערבי לעוצמות שלא נראו כמותן. מאות אלפים יצאו להפגנות תמיכה בצבאות ערב, והקרנבל האנטי-ישראלי חגג ועלץ על השמדת ישראל הצפויה.

חגיגות בשער שכם אתמול

וכמו אז כן היום ברחוב הפלסטיני. לא נס לחה של השנאה ולא יבש מעיינה. עם כיבוש או בלעדיו, עם התנחלויות או בלעדיהן, עם ועידת שלום בפריז או בלעדיה: כשערבים רוצחים יהודים, יש חינגה והבקלאוות יוצאות.

גל הטרור הנוכחי הוא רק עוד חוליה בשרשת האיבה הערבית לישראל. פרופ' דניאל פוליסר היטיב להראות כי הרוצחים הפלסטינים "מוקפים באנשים החולקים עמם את אמונות הליבה שלהם, שמצדיקים את ההתקפות שהם מבצעים; שרואים במעשיהם ערך פוטנציאלי בקידום המטרות הפלסטיניות; ושאפשר למנות אותם כמעריצים שלהם ושל משפחותיהם". את המסקנה הזו הוא ביסס על תוצאות 330 סקרי דעת קהל פלסטיניים, שהתבצעו על-ידי ארבעה מכוני מחקר עצמאיים.

אמנם הרבה יותר נחמד ונעים לדמיין שהרחוב הערבי מתון ושהציבוריות הפלסטינית שוחרת שלום, אך מוטב להכיר במציאות: השנאה מושרשת עמוק בחברה שלהם; כך היה, וכך יהיה בטווח הנראה לעין. ועידות שלום או נסיגה לגבולות ה-5 ביוני לא ישנו מאומה. האמת היא שאין תרופה לשנאת הערבים, והיא הקבוע המתמטי של הסכסוך הזה. נותר רק להמשיך הלאה ולהיות חזקים.