ירייה אחת בחברון - משפט אלאור אזריה  

בארבע הכתבות שפרסמתי עד כה על משפט אזריה (הראשונה, השנייה, השלישית והרביעית), התמקדתי בהליך המשפטי כשלעצמו. בחנתי את העדויות של עדי התביעה ואת עדות אזריה עצמו, אל מול התמונה הראשונית שהתקבעה בצבא ובציבור על פי סרטון 'בצלם'. בניגוד לאותה עמדה התחלתית, התברר כי רבים בזירה חששו מהימצאות מטען על אותו מחבל שאזריה ירה בו. משמע, הוא לא היה מנוטרל. עוד התברר שאזריה אישית נחשף לסיכון, ושהירייה בוצעה לנוכח תזוזה של המחבל. כרגע הדיון עבר למישור פלילי מובהק, ובהתאם לכך על השופטים מוטל להכריע מה היה המניע הסובייקטיבי, היסוד הנפשי, של אזריה. על פי הפרטים החדשים, מה שהיה אמור להיות תחקיר מבצעי הפך למשפט פלילי.

אך בעוד המשפט מתנהל, מתברר כי פרשיית אזריה תפחה למאורע עמוק ומשמעותי יותר מגורלו של חייל אחד בחברון. "משפט אזריה" מתגלה כאירוע ציבורי בעל משמעויות רחבות ועמוקות לחברה הישראלית, לצה"ל וליחסים בינו ובין הדרג המדיני. במאמר זה אסקור תהליכים אלו במבט רחב יותר.

להלן אבקש להראות כי אפילו אם נקבל במלואן את טענות התביעה שלפיהן אלאור אזריה ירה במחבל שלא לצורך, ההתנהלות השערורייתית של הצבא בפרשה חשפה מהפך עמוק מאוד שהתרחש בצה"ל, שספק אם יוכל להשתקם ממנו. מהפך זה הוא המקור והסיבה למשבר אמון הולך וגובר בין חלק גדול בציבור ובין הפיקוד בצה"ל.

קיצה של האחריות הפיקודית
בשעות שלאחר פרסום סרטון 'בצלם' נודע כי היורה המדובר הוא חופ"ל (חובש פלוגתי), כלומר נושא בתפקיד פלוגתי רב־אחריות, וששתי הדמויות שהוא מסמן להן לזוז בבואו לירות הן המ"פ ומ"מ.

כמי שהיה בעצמו קצין חי"ר, תיאור האירוע עורר אצלי באופן מיידי שאלות שאינן מפסיקות לנקר במוחי מאז ועד היום: מדוע שחופ"ל יבצע פעולה כה חמורה לעיני המ"פ וכלל הקצינים שהיו לידו? ומדוע שיעשה זאת בביטחון כה רב, תוך שהוא מורה למ"פ ולמ"מ לזוז?

שאלות אלו מחריפות דווקא אם נניח שהתביעה צודקת ואזריה ירה לשווא. מה זה אומר על המ"פ שהחופ"ל שלו מבצע "הוצאה להורג" לנגד עיניו? מה זה אומר על סמכותו ועל מצב היחידה שלו?

ככל שנודעו יותר פרטים מאז האירוע, כך הפכו השאלות למעיקות יותר. עדי התביעה מדווחים על חייל מצטיין, ממושמע, אחראי, שקט ועדין, שלאחר שנה בלבד בצבא זכה בתעודת מצטיין גדודי. בכל 18 חודשי שירותו בצבא עד האירוע, מתוכם זמן רב ביהודה ושומרון, מעולם לא פגע בערבי ולא התבטא בצורה שלילית כלפי ערבים. דמות של חייל למופת, כפי שמודים גם המ"פ והמג"ד.

הנה לכם הסיפור, על פי התביעה כמובן: חייל מצטיין "מוציא להורג" מחבל בניגוד לפקודות הצבא ולעיני מפקדיו. זהו סיפור חמור המחייב בדיקות יסודיות ברמה המבצעית: כיצד קורה שחייל כה מצטיין נוהג כך? מה קרה בזירה? מה עבר על החייל ביחידתו? שאלות רבות ומסועפות, שמפקד קרבי בעל אחריות ליחידה חייב לשאול. הדבר הראשון שצריך לקרות בסיטואציה כזו הוא בירור עומק של העובדות הבסיסיות על ידי המפקדים, אך מה שנחשף במשפט הוא שהמערכת כולה התנערה מכך.

המ"פ בכלל לא דיווח על הירי בתחילה, כפי הנראה בתקווה שהאירוע יעבור בלי שאף אחד ידע; המג"ד, שקיבל דיווח ממח"ט הגזרה על "אירוע בעייתי", הסתפק בשיחה של דקה עם החייל שבמהלכה קבע שהוא "שקרן"; ומח"ט כפיר, שאליו הגיע אזריה למשפט משמעתי, התנער גם הוא מאחריותו והעביר אותו מיידית לחקירת מצ"ח.

האין זה מדהים שהמ"פ, המג"ד ומח"ט כפיר לא מגלים שום עניין בבדיקה יסודית של האירוע? האם כמפקדיו של חופ"ל שהוא חייל מצטיין, אין בהם סקרנות צבאית להבין מדוע אזריה "הוציא להורג" מחבל פצוע? האם למג"ד אין עניין לחקור את שהתרחש בזירה לעומק, ולתחקר את כלל החיילים שהיו בזירה?

זוהי בעיניי השערורייה האמיתית בפרשה: כל שרשרת הפיקוד של אזריה ויתרה על החובה הטבעית של אנשי צבא ללמוד את האירוע, להבין מה קרה לחייל המצטיין ולשרטט את שהתרחש בזירה. במקום זאת ויתרה המערכת הפיקודית על כל ערך צבאי והשליכה את יהבה על המערכת המשפטית. והפיקוד הבכיר לא רק שנתן לכך גיבוי מלא, אלא פצח בקמפיין נגד החייל בשם אידאת "העליונות המוסרית".

האם לפנינו התנהלות מקרית, או שמא זוהי תוצאה של דבר־מה עמוק יותר?

לשאלות שהעליתי עד כה מצטרפת תמיהה רבתי: למרות כשלים עמוקים בפיקוד על הזירה ובהכנת החיילים לתרחישים שונים, ואף שאירוע חמור לשיטת הצבא– כפי שביצע אזריה – דורש בדיקה עמוקה של תפקוד היחידה, הקצינים זכו לשבחים ולקידום. מדוע?

עליונות מוסרית, האתוס החדש של צה"ל
הנה התשובה: צה"ל כבר לא בודק את קציניו מהזווית המבצעית, אלא מבחינה "מוסרית". הצבא עבר תהליך עמוק של דה־מיליטריזציה, קרי התפרקות מערכים של צבא קלאסי והמרתם בערכים אחרים, בעיקר "מוסריים". בתחום זה פעלו מפקדיו של אזריה לעילא ולעילא וקידומם אפוא מתבקש.

לא מדובר בסוד צבאי. האתוס החדש של צה"ל הובהר באינספור נאומים של ראשי הצבא, בראיונות מג"דים ומח"טים ובדרשותיו של יעלון. לפי הפיקוד הבכיר כיום, התפקיד המרכזי של צה"ל הוא להיות הצבא הכי מוסרי בעולם.

הנה פוסט שכתב קצין במיל' ששהה בהשתלמות קצינים כחודש לאחר האירוע בחברון:

אחרי שלמדתי את פרטי המקרה, אחרי ששמעתי את עמדת צה"ל בעניין מפי סגן הרמטכ"ל יאיר גולן, אני סומך על צה"ל שיטפל בעניינו של החייל היורה מחברון בצורה ראויה ונכונה. מי שתומך בחייל בצורה עיוורת ומפגין נגד צה"ל (!!) פוגע בעליונות המוסרית של צה"ל ובחוסנו.
סגן הרמטכ"ל, יאיר גולן, מי שפגע עמוקות ברגשות הציבור בנאומו בערב יום השואה וברוב יהירותו סירב להתנצל (ולמרבה הצער נותר בתפקידו), רומס כל שריד של זכות השמורה ללוחם מצטיין המצוי בהליך משפטי ושעומדת לו חזקת החפות, ומנהל תעמולה בקרב קציני מילואים נגד הלוחם – כל זאת בשם אתוס העליונות המוסרית.

ביטוי למהפך זה אפשר לשמוע גם בדבריו של דובר צה"ל לשעבר רון כתרי, שהסביר כך את תפיסותיו לגבי התפקיד שאליו מונה בראשית שנות האלפיים:

בעידן שנראה כמבטיח שלום, וצה"ל המכוון לדגשים חברתיים, הצבא היה תחת קיצוצים ועלה צורך בשילוב בין הצבא לחברה והעברת מסרים ברוח זו. לי הייתה התנסות אזרחית וחברתית… ראיתי בהצעה (לתפקיד דובר צה"ל, מ"א) פתיחת דלת רצינית, הזדמנות לעשות עוד משהו לטובת המדינה. הרגשתי תחושת שליחות… התקופה הייתה מבטיחה, היו לנו הסכמי שלום עם מצרים וירדן, היה הסכם אוסלו, יצאנו מלבנון. השאלה הייתה איך מסבירים צבא של שלום לעם. חשבתי שבצבא כזה אני יכול להשתלב.
על פי הבנתו של כתרי, צה"ל שהוא נכנס אליו הוא צה"ל אחר משהיה. זהו צבא שתפקידיו הם חברתיים. תפקידו אפוא כדובר צה"ל הוא להסביר לעם את צה"ל כ"צבא של שלום", ושליחותו היא להטמיע בציבור את האתוס הצבאי החדש.

לתפיסה זו שותף גם הרמטכ"ל איזנקוט. כזכור, בתגובה לשאלת תלמיד תיכון על תקרית שהתרחשה כמה שבועות לפני האירוע בחברון, ענה הרמטכ"ל כך: "לא רוצה שחייל ירוקן מחסנית על נערה בת 13 עם מספריים". המסר של המשפט הזה הוא אחד: מעל הכול ולפני הכול, אני לא רוצה שחייל יעשה את זה. "לא לרוקן מחסנית על מחבלת בת 13" מטריד את הרמטכ"ל יותר ממניעת מזימתה של המחבלת הצעירה.

הציבור הרחב הגיב בכעס על אמירתו של הרמטכ"ל, משום שהוא הבין היטב את המסר: בשיאו של גל טרור רצחני – בראש סדר העדיפויות של הרמטכ"ל נמצא האתוס המוסרי, כאשר תפקיד הצבא להגן על האזרחים מתבצע רק בכפוף אליו.

המתח העצום שבין התחושות הטבעיות של הציבור ובין האתוס החדש של ראשי הצבא התפוצץ במשפט אזריה. בצה"ל ראו את סרטון הירי, והגיבו באופן אוטומטי על פי האתוס החדש: נטשו לוחם מצטיין, הוליכו אותו באזיקים והחלו בקמפיין אינטנסיבי להרשעתו, שלא פוסק עד היום. הציבור התקומם כמעט מיד, משום שעל פי האתוס הצבאי שרובנו מכירים צבא לא נוטש לוחם בחזית ויוצא נגדו כאחרון העבריינים, גם אם ביצע מעשה חמור. בניגוד לטיעון הרווח בתקשורת ובקצונה הבכירה, הציבור שיצא נגד התנהלות המערכת הצבאית איננו תומך בהוצאה להורג של מחבל פצוע; הוא יצא נגד התנהלות ראשי הצבא שהתפרקו מכל ערך צבאי ונטשו לוחם.

מעליונות מוסרית לעליונות משפטית
רבים בציבור מבקרים תדיר את העובדה שמשפטנים המלווים את המפקדים בצה"ל מסרסים את יכולת הצבא למלא את תפקידו בשם קודים מוסריים־משפטיים המנותקים מן המציאות ומן התכלית הצבאית, קרי ניצחון והכרעת האויב.

אני סבור שהמצב חמור מזה. ברגע שראשי הצבא אימצו אתוס של "עליונות מוסרית" ופועלים לפיו, הרי שמיניה וביה מרכז הכובד עובר למערכת המשפטית האקטיביסטית. מפקדים בצה"ל כבר לא רואים בהתערבות המשפטית אילוץ חיצוני, אלא הגבלה מרצון של התכלית הצבאית.

כך אמר נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק בראיון לארי שביט:

הצבא מומחה למלחמה. בית המשפט מומחה למידתיות הפגיעה של המלחמה בזכויות אדם… בית המשפט מאזן בין ביטחון לבין זכויות אדם.
את המימוש המלא של תפיסתו של ברק ניתן לראות אצל ד"ר ערן שמיר־בורר, מי שצפוי להתמנות בקרוב לראשות מחלקת הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית. כפי שעולה מהמידע שחשף לאחרונה עקיבא ביגמן באתר 'מידה', ד"ר שמיר־בורר מגלם בהשקפתו את חילוף האתוסים.

בריאיון ל'מעריב' ב־2012 אמר שמיר־בורר:

לנו כמדינה יש אינטרס לשמור על המשפט הבינלאומי. בראש ובראשונה כי ישראל היא מדינה שומרת חוק, וכי צה"ל הוא צבא ערכי במדינה דמוקרטית.
בתדרוך עיתונאי שצוטט באתר ynet אמר שמיר־בורר:

כאשר עורך דין נותן חוות דעת – היא קובעת. אם עורך הדין אומר שזו לא מטרה חוקית ואומר שאין מטרה, המפקד לא יכול לבצע את התקיפה ואי אפשר לערער עליו.
זוהי הפרקטיקה על פי האתוס החדש: המשפטן עליון על המפקד.

מצבא העם לצבא הקרן החדשה לישראל
מדובר בשינוי מהותי המתרחש בצבא מזה שני עשורים לפחות. לשינוי הזה שותפים שלל גופים אזרחיים, שהצליחו להוביל תהליך יסודי של החלפת האתוס בצה"ל.

בראשית שנות האלפיים קיים ארגון השמאל 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' מפגש של 'פורום צבא וחברה', בשיתוף פעולה עם צה"ל. פרופ' מרדכי קרמניצר, משפטן ואיש שמאל קיצוני, מסביר לקציני צה"ל את המשמעות של חילופי האתוסים ('צה"ל והתקשורת בעתות לחימה', 2002):

במציאות יש כיבוש מתמשך, ויחסי הכוחות בין הצדדים אינם ניתנים לשינוי. צריך להכיר בזאת כדי לא לטפח ציפיות שווא … אפשר לעבוד רק על מזעור נזקים … על כן חובתו של הצבא בהערכת הסיכויים של המלחמה הכוללת היא לשבץ את הנתון הזה בתוך המשוואה, לתת לו את המשקל היאה לו בעולם המודרני ולהגיד דבר שהוא נגד האתוס של הצבא, שלפיו חייבים לנצח.
שנים ארוכות של לחץ משפטי כבד על הממשלה והצבא, כולל אינדוקטרינציה של ארגוני שמאל בתוך הצבא בשיתוף פעולה עם המערכת הצבאית, הפכו את אתוס זכויות האדם לאתוס החדש של הצבא עצמו.

לא מדובר בעניין תיאורטי שניתן להבחין בו בדיעבד, אלא במגמה מכוונת שהשתלטה על הצבא. קלמן ליבסקינד חשף לפני כשבועיים ב'מעריב' את העובדה שאלפי קציני צה"ל עוברים סדרות חינוך מטעם ארגוני שמאל כמו בינ"ה ומכון הרטמן, שני גופים הזוכים למענקים מאת 'הקרן החדשה לישראל'. על פי האתוס החדש, למשל, המסר המועבר לקציני צה"ל המבקרים במחנות ההשמדה בפולין איננו הצורך בעמידה על המשמר מפני אויבי ישראל וחשיבותה של מדינת ישראל כבית לעם היהודי, אלא החשש שנהפוך לנאצים בעצמנו.

הנה, כפי שציטט ליבסקינד, מה שנאמר ב"דגשים אפשריים לסיכום" בתוך תיק החומר הצה"לי למפקד צוות במסע 'מפקדים בפולין', תחת הכותרת "המדרון החלקלק":

על אף המרחק העצום בין מה שקורה היום למה שקרה בגרמניה של שנות ה־30, ראוי לעתים שנשאל את עצמנו את השאלות הקשות האלו. האם אנו נמצאים לעתים בתחילתו של מדרון חלקלק, שבקצהו הרחוק אנו עלולים לבצע זוועות גם כן?
ויש גם לקח והערה למפקדים:

עלינו לשמור כל העת על גבולות ברורים להפעלת הכוח – שמירה על היותנו הצבא המוסרי בעולם נתונה ביד המפקדים בשטח.
"צה"ל העביר בשנים האחרונות את כל מערך החינוך שלו לגורמים אזרחיים חיצוניים", כותב ליבסקינד, "מכון הרטמן ומכון בינה, שני גופים עם אג'נדה שרחוקה מאוד מהמיינסטרים הישראלי, אחראים לחינוכם של אלפים מקציני צה"ל. קורס על כבוד האדם, לדוגמה, מעבירה למפקדי צה"ל ד"ר אורית קמיר, מי שקוראת לחרם על ההתנחלויות, מי שהזמינה את כולנו – עם כניסתו של אביגדור ליברמן למשרד הביטחון – לצאת לרחובות ו'לחסום את הפשיזם בגופנו', מי שהזהירה שליברמן יוציא את הילדים של כולנו 'לבצע מדיניות שעלולה להיות בריונית, אכזרית ורצחנית', מי שאמרה על תושבי חברון היהודים שהם 'פורעים אלימים, גזענים, פורקי עול וחסרי גבולות'. בין המרצים נמצא גם פרופ' אבי שגיא, שהאמון שלו בצה"ל הביא אותו, אחרי עופרת יצוקה, להמליץ להקים ועדת בדיקה חיצונית 'חסרת אינטרסים' כדי לבדוק את מה שעולל צה"ל ברצועת עזה".

קציני צה"ל עוברים אפוא בשנים האחרונות אינדוקטרינציית זכויות אדם מקיפה ועמוקה, במגמה להנחיל ולהשריש את אתוס העליונות המוסרית.

מדובר באחד הביטויים הבולטים של המהפכה העמוקה שעברו מערכות השלטון במהלך שנות התשעים. תהליך אוסלו שגרם ל"החלפת דיסקט" בצבא ובמערכת המדינית התרחש בד בבד עם המהפכה השיפוטית של אהרן ברק והעלייה בכוחם של ארגוני זכויות האדם, שמרביתם קשורים ל'קרן החדשה לישראל' ופועלים במימון מדינות זרות. השילוב בין ארגונים אלו לאקטיביזם השיפוטי פתח את הדלת לעתירות רבות נגד הצבא והממשלה, והפך לכוח רב עוצמה בהגבלת יכולת הפעולה של הצבא והדרג המדיני. כמו בתהליכים רבים דומים, המגבלות החיצוניות הופנמו אט אט על ידי מפקדי הצבא וגרמו לשינוי עמוק ויסודי באופן פעולתו. בסופו של התהליך אימץ הצבא את הנורמות המוסריות של ארגוני השמאל כמעט באופן מלא.

כידוע, הסכמי אוסלו לא הביאו את השלום המיוחל, והטרור נשאר איתנו ואף התעצם. אך עבור צה"ל היה כבר מאוחר מדי. במקום לשנות בחזרה את הדיסקט ולהשיבו לתפקיד הצבא הלוחם והמכריע, הדינמיקה בצה"ל העמיקה לכיוון ההפוך. תנועת המלקחיים של בג"ץ וארגוני הקרן החדשה לישראל הצליחה הרבה מעבר למשוער.

האתוס החדש וסיכון חיי חיילים ואזרחים
אימוצו המלא של האתוס החדש כלל בתוכו הגדלת הסיכונים לחיי אזרחים וחיילים שהפיקוד הצבאי נוטל. זוהי תופעה מוכרת הגוררת בעקבותיה זעם ציבורי רב ופוגעת באמון הציבור בפיקוד הבכיר של צה"ל.

הנחת יסוד מוסרית של "צבא לוחם" היא שלא פוגעים בבלתי מעורבים שלא לצורך, אך השאלה היא עד כמה נוטלים סיכונים לשם כך. בצה"ל הפנימו עמדה מוקצנת, המצדיקה סיכון לוחמים ואזרחים. כך אמר בני גנץ, כזכור הרמטכ"ל בעת 'צוק איתן', בדברים שפרסם אמנון לורד ב'מידה':

הייתי שם. בזמן המערכה גולני היו מתחת לבית החולים ונורתה אש מבית החולים. מראש הזהרנו את מנהלי בית החולים. וידאנו שאף אחד לא נמצא בפנים. הייתי שם בעצמי, ובכל זאת אמרתי למפקדים: חכו. שוב ביקשנו מהמנהלים שיוציאו את כולם, ורק אז נתתי אישור לתקוף. ואזרחים לא נפגעו. במקרה הזה לקחתי סיכון מטעם גולני (על חשבון גולני, א"ל). אז אנחנו לוקחים סיכונים.
דברים ברוח זו, כי "על חיילים להסתכן כדי לא לפגוע באזרחים", אמר גם יאיר גולן בשנת 2006, בהיותו מפקד אוגדת איו"ש, לתלמידי מכינה קדם־צבאית.

גם הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר יעלון שותף לתפיסה הזו, כפי שציטט לורד: "אנחנו מוותרים על אלמנט ההפתעה במקרים מסוימים. אנחנו מודיעים מראש שנפעל באזור מסוים. באמצעות מערכת כריזה, באמצעות עלונים. הקש בגג. חמאס כפה על האוכלוסייה להישאר באזורי הלחימה. אז זו החלטה: האם לאבד את ההפתעה? ואנחנו עושים זאת".

ליעלון התנסות מעשית בתחום: ההזדמנות שהוחמצה לחיסול בכירי חמאס. בספטמבר 2003, על רקע האינתיפאדה השנייה והלחימה ברצועה, התכנסה צמרת חמאס בבניין בן שלוש קומות בעזה. פגישה זו הוכיחה את הקשר העמוק בין "ההנהגה המדינית" של חמאס ל"הנהגה הצבאית" שלו, וסיפקה לישראל הזדמנות אסטרטגית לפגוע בהנהגת הארגון פגיעה אנושה. יעלון, שהיה רמטכ"ל ב־2003, סיפר במאמר ב'וושינגטון פוסט':

ידענו שפצצה של טון תהרוס את הבניין בן שלוש הקומות ותהרוג את הנהגת חמאס, אבל גם ידענו שפצצה כזו תסכן כארבעים משפחות שחיו בסמיכות. החלטנו להשתמש בפצצה קטנה יותר שתהרוס רק את הקומה העליונה של הבניין. כפי שהסתבר, מנהיגי חמאס נפגשו בקומת הקרקע. הם שרדו והמשיכו בטרור.
בבניין שהו באותו זמן, בין היתר, אסמאעיל הנייה ומוחמד דף.

אך זה לא הכול. בשני הסרטונים הבאים אדגים כיצד חיילים וקצינים נוטלים סיכון לא רק עבור בלתי מעורבים בצד השני, אלא גם בשביל מחבלים פצועים. הסרטון הבא, שפורסם לראשונה ב'וואלה', מציג את הפיגוע שבו אליאב גלמן ז"ל מצא את מותו הטרגי מירי כוחותינו. האירוע הזה התרחש חודש לפני אירוע הירי של אזריה.

בחלקו השני של הסרטון נראים הכוחות מטפלים בגלמן ז"ל, כשעל המדרכה שוכב המחבל הפצוע וזז בלי הרף. חייל מכוון אליו נשק, וחיילים מסתובבים סביבו בצורה בלתי אחראית. ברגע מסוים המחבל אף מתיישב. אי אפשר לשלול הסתברות שהמחבל עלול לבצע עוד פעולה, ואין לדעת אם הוא מסתיר דבר מה. אך במקום לנטרלו באופן סופי, החיילים מעדיפים ליטול את הסיכון.

הסרטון השני הוא הסרטון מהאירוע של אזריה שכבר הבאתי בשתי כתבות. כשתיים־שלוש דקות לפני הירי של אזריה נראה המחבל בוודאות מטריד במסוכנותו אזרח, קצין ושני חיילים שאף נדרכים מולו הן בתחילת הסרטון והן בסופו, אך איש מהם לא מנטרלו באופן סופי.

בשני האירועים אין אפילו קצין אחד שבא ואומר: "אני לא מבין, למה מסכנים את הכוחות? אם יש חשש כלשהו מהמחבל, ולא אכפת לי אם זה סכין, מטען או משהו אחר – חייבים לוודא הריגה, מה השאלה?". בדילמה שבין סיכון מוסרי לסיכון חיילים, הצבא של ימינו לא יסכן את המוסר.

ממתי הסכמנו שמחבל, בוודאי מי שזמן קצר קודם לכן ביצע פיגוע ושיש ממנו סיכון אפילו של אחד לאלף, מקבל הגנה בשם מוסר כלשהו? גם אם נסכים שבמקרי קיצון ראוי ליטול סיכונים בשל דאגה לבלתי מעורבים בצד האויב, אבל ליטול את הסיכון בשל מחבלים? אידאת העליונות המוסרית מביאה לאבסורד מוסרי.

לא תמיד זה היה כך. העיתונאי שמעון ריקלין חשף השבוע כי ב־1992 התרחש אירוע שבו שוטר חיסל מחבל מנוטרל לאחר שביצע פיגוע. למרות דרישות מן השמאל לחקור את האירוע, לא רק שהאירוע לא נחקר אלא השוטר אף זכה לשבחים, בין היתר מראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, שאמר כי "כך צריך להיעשות לכל מי שינסה לתקוף שוטר, חייל או כל אזרח הנושא נשק ברישיון".

24 שנים לאחר מכן, אתוס אחר, צבא אחר.

התנגשות האתוסים ומשבר האמון
לב משבר האמון בין חלק גדול בציבור ובין צמרת הצבא איננו נעוץ בכך שרבים בציבור תומכים ב'אתוס של כנופיות', כפי שהתבטא הרמטכ"ל איזנקוט, אלא בכך שהם תומכים באתוס הישן והטוב של "צבא לוחם" עם ערכים צבאיים של אחריות פיקודית, אי־נטישת לוחמים ועוד. בפשטות, הם בוחרים להעדיף את החיילים והאזרחים הישראלים על פני אלה של האויב.

כיצד ניתן להצדיק את הבריחה הפיקודית מאחריות ללוחם ולאירוע והעברתו אל המערכת המשפטית? כיצד ניתן להצדיק את עריכת התחקיר המבצעי ללא נוכחות הלוחם, שהוא הדמות המרכזית באירוע? כיצד ניתן להצדיק את נטישת הלוחם ללא כל בדיקה, ואת רמיסת כבודו וזכויותיו עוד כשהוא נמצא בדרך לחקירות מצ"ח? כיצד ניתן להצדיק את זיהום ההליך המשפטי, הדחת העדים ושיבוש הליכי החקירה בהיקפים חסרי תקדים? כיצד ניתן להצדיק את גיוסו של פרקליט יוקרתי כתובע, כדי להעלות את סיכויי הרשעתו של הלוחם? כיצד ניתן להצדיק את קידומו של המ"פ שכשל בפיקוד על הזירה, שלא הבין את הסיכון מהמחבל, שלא הגיש לו סיוע רפואי אף שלהבנתו היה מנוטרל ושלא דיווח על האירוע בעצמו? כיצד ניתן להבין את התעקשותם של גורמי צה"ל, בניגוד לשלל העדויות, שלא להודות בקיומו של חשש ממטען בזירה?

אין שום דרך לתת תשובה טובה לשאלות הללו, ללא ההבנה כי לא מדובר כאן בטיפול נקודתי לקוי באירוע ספציפי, אלא בגורמים יסודיים שהביאו לאופן הפעולה הזה של המפקדים. אותו אתוס שמאפשר סיכון לוחמים בשדה הקרב, מאפשר גם נטישת חייל והתגייסות כוללת להרשעתו. הציבור התקומם גם במקרים כאלה וגם במשפט אזריה, משום שהוא מבחין היטב כי צה"ל מתנהל תחת קודים אחרים מבעבר. משפט אזריה זיקק את התהום בין הציבור לראשי הצבא. לפתע התגלה שהאתוס החדש איננו אילוץ חיצוני, אלא ערך שצמרת הצבא הנוכחית מאמינה בו ומקדמת אותו.

צה"ל כגורם פוליטי
חילוף האתוסים בצה"ל גרם לשינוי חמור נוסף: הפיכת צה"ל לגורם פוליטי. שינוי שגם לו תפקיד במשבר האמון שאנו עדים לו. הפיקוד הבכיר בצה"ל מתנהל כיום כמו שאר האליטות המנוכרות שאימצו אג'נדה אקדמית של זכויות אדם, ומשתמשות בעמדות הכוח הציבוריות שלהן לעימות מול הציבור.

כאשר סגן הרמטכ"ל יאיר גולן השתמש ביום השואה כדי להשוות את אזרחי ישראל לגרמניה בתקופה הנאצית ולא התנצל על כך, תוך שהוא פוגע גם בממשלה הנבחרת, הוא נוהג באותה התנשאות המאפיינת אנשי תרבות, אקדמיה ותקשורת שעושים כך חדשות לבקרים. זוהי הסיבה לכך שאותן אליטות מזדהות עם התנהלות הצבא בפרשת אזריה. כאשר הרמטכ"ל מגיע לוועדת החוץ והביטחון ונוזף בנבחרי הציבור כי הם בוחרים ב"אתוס של כנופיות", זוהי התנהגות הפוגעת בדמוקרטיה ושלא הייתה מתקבלת באף מדינה דמוקרטית.

בשנים האחרונות מקבלת צמרת צה"ל דמות של אליטה הומוגנית הכופה על הצבא מערכת ערכים חדשה. מעבר להנחלת האג'נדה החדשה דרך אינדוקטרינציה מתמדת של קצינים באמצעות ארגוני שמאל, קיים חשש רב שמערכת קידום הקצינים בתוך הצבא נעשית מתוך התחשבות בהתאמתם לאתוס הצה"לי החדש.

בנוסף, צה"ל מתפקד כיום כגורם במערכת הפוליטית. צמרת הצבא פועלת מתוך האידאה של זכויות האדם ורואה בהגנה עליה לא רק תכלית צבאית, אלא אידאה שיש לכפות על הציבור ונבחריו.

זאת יש לדעת: כל גוף הפועל בשם אידאת זכויות האדם מאמץ גם תפיסה של "דמוקרטיה מהותית", קרי מערכת ערכים שלרוב אסור לשנות והיא איננה נתונה לבחירת הציבור, פועל גם לכפות אותה כאשר הכוח בידיו, כפי שעושה בית המשפט העליון. אתוס העליונות המוסרית שאימצה צמרת צה"ל קשור בטבורו לתפיסה של דמוקרטיה מהותית. הכפיפות לאקטיביזם המשפטי, שיתוף הפעולה עם 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' והכשרת הקצינים על ידי ארגוני שמאל הם אפוא טבעיים. כל אלה דוגלים בתפיסת הדמוקרטיה המהותית, ועל כן מצויים בעימות מתמיד עם הציבור הרחב. העימות בין צה"ל לציבור בפרשת אזריה מזקק גם את העימות היסודי הזה.

התפיסה החדשה של תפקידו הפוליטי של הצבא מחלחלת כבר לדרגים הגבוהים ביותר. בנאום שנשא הרמטכ"ל בינואר השנה, כשהמתקפות על אזרחי ישראל בשיאן, אמר איזנקוט כך:

דווקא בנסיבות ביטחוניות מסובכות ורגישות, תפקידה של מערכת הביטחון הוא לשמר את ישראל כמדינה דמוקרטית, אי של יציבות, בעלת עוצמה צבאית וערכית.
אני מוכרח להודות שמעולם לא למדתי כי תפקידו של צה"ל הוא לשמר את ישראל כמדינה דמוקרטית. עד כמה שזכור לי, המדינה שבה הצבא נתפס באופן הזה, לפחות בעבר, היא טורקיה. דווקא בשיאו של גל אלימות רצחני במיוחד נגד אזרחי ישראל היהודים, מכריז הרמטכ"ל על תפקיד חדש שצה"ל נטל על עצמו. מסתבר שהאלימות הפלסטינית הרצחנית כלפי אזרחי ישראל הפכה את המותקפים לסיכון לדמוקרטיה.

לתפיסה זו שותף גם הרמטכ"ל הקודם, גבי אשכנזי, שצוטט כמי שאמר בשיחות סגורות: "חטפו לנו את המדינה. צריך להכריז פה נוהל חניבעל". למי שלא יודע, נוהל חניבעל הוא תגובה צבאית במקרה חטיפה, שבמסגרתה יורים לכיוון החוטפים והחטוף תוך לקיחת הסיכון שגם החטוף ייפגע. המתקפות של ראשי הצבא נגד העם הן מימוש קלאסי של הנוהל: ההמונים שחטפו את המדינה צריכים לחטוף, גם במחיר פגיעה בכולנו.

מי שביטא יותר מכול את תפקידו הפוליטי החדש של הצבא היה מכון ברוקינגס האמריקני שקבע כי "בוואקום שנוצר בישראל, צה"ל הוא מגן הדמוקרטיה". בהקשר זה יש להזכיר כי קציני צה"ל הבכירים מקיימים יחסים הדוקים עם מכונים מסוג זה במהלך שירותם הצבאי ובעיקר אחריו. קביעה מסוג זה מבטאת את העובדה שתפיסת הצבא כ"מגן הדמוקרטיה" נעשתה עמוקה ושיטתית.

כפועל יוצא מהאוריינטציה האידאולוגית־פוליטית של הפיקוד הבכיר בצה"ל הוא נתפס כמי שמהווה גורם משפיע על הפתרון הראוי ביחס לאחת הסוגיות המרכזיות בוויכוח הציבורי: עתיד יהודה ושומרון. כך באותו מאמר של מכון ברוקינגס:

לנוכח הוואקום הדיפלומטי שהתהווה בפוליטיקה הישראלית מאז קריסת המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים ב־2014, פועל צה"ל יותר ויותר כדי לקבע את עצמו כמגן הערכים הדמוקרטיים של ישראל וכגורם מייצב של הזירה הישראלית־פלסטינית.
הקשר בין התפקיד האידאולוגי־פוליטי ובין סוגיית יהודה ושומרון גם הוא תוצר של שיתוף הפעולה בין פיקוד צה"ל לארגוני השמאל עוד בראשית שנות האלפיים. הנה פרופ' מרדכי קרמניצר, מתוך דיונים שקיים בזמנו 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' עם צמרת הצבא ('החוזה בין צה"ל לחברה הישראלית', 2002):

עד התקופה האחרונה ממש היה קונסנזוס ישראלי חסר תקדים של מאבק שבו אנחנו לחלוטין צודקים… וזה הדבר החשוב ביותר במה שנוגע למוטיבציה ולצידוק הגיוס לצבא. יש סיכוי סביר שהתמונה הזאת תשתנה בעתיד הקרוב ושיהיה ויכוח פוליטי חריף בישראל… אם הדבר הזה יקרה, הוא עשוי לשנות את התמונה מקצה אל קצה, והתפקיד שלכם, אנשי הצבא, הוא לומר לדרג המדיני שאם המצב הזה אכן ייווצר, תתקבל תמונה שונה לגמרי מבחינת הנכונות לשרת. אני לא אומר שכולם יהיו סרבנים, אבל היום אנחנו יודעים שהאופציות לסרב הן מאוד מגוונות… כולנו הפנמנו את לקחי לבנון.
מכל הציטוטים הללו עולה תמונה מדאיגה. לא זו בלבד שצמרת צה"ל החליפה את האתוס של הצבא והיא פועלת להנחלתו בקרב קציני צה"ל באמצעות ארגוני שמאל, אלא שהיא הוסיפה לצבא תפקיד חדש של הגנה על הדמוקרטיה, שנובעת ממנה גם עמדה ברורה במחלוקת הפוליטית המרכזית בישראל.

מי שביטא בתמצית ובבהירות את התהליך כולו הוא איש מכון הרטמן פרופ' משה הלברטל , שהודה למעשה – אולי מבלי משים – בכל הטענות שפרסתי כאן: צה"ל נתפס כמי שנמצא בקבוצה אחת עם ארגוני השמאל ובית המשפט האקטיביסטי, ועומד נגד הממשלה והעם. כך, לפי דברים שהפיצה הקרן החדשה בעמוד הפייסבוק שלה באנגלית (עובדה רבת חשיבות כשלעצמה):

המפלגה השלטת בישראל הפכה ממפלגה לאומית נצית בעלת בסיס הומניטרי ודמוקרטי, למפלגה לאומנית המסמנת עתה את אויביה מבפנים – בית המשפט, ארגוני זכויות אדם, מערכת החינוך, המיעוט הערבי, ועתה: גם הצבא – כל מי שעומד בינה ובין מימוש הפרויקט המרכזי של הממשלה: המשך הכיבוש ביהודה ושומרון.

לאור כל הדברים הללו נדמה לי שלא אגזים אם אומר שבצבא רואים בהרשעת אזריה מטרה חשובה ביותר. בעימות שבין האליטה הצבאית ובין העם, האליטה פועלת להצדיק את עמדתה. התנהלות צה"ל ביחס לאזריה, נטישתו וההתייחסות אליו כאל עבריין גרמו נזק אדיר לאמון העם בצבא ולאמון החיילים במפקדיהם. אך מבחינת הפיקוד הבכיר, זהו מחיר ראוי למען ביסוס האתוס המוסרי והתפקיד הפוליטי שלקח על עצמו. זה לא צריך להפתיע. כפי שהראיתי לעיל, בשם אותו אתוס גם נוטלים סיכון לחיי אזרחים וחיילים. זהו מחירו של נוהל חניבעל.

משבר האמון העמוק איננו תוצאה של התבהמות העם או כל גידוף בזוי אחר מצד צמרת הצבא ותומכיה נגד רוב עצום בציבור, אלא תוצר של הפיכת הצבא לכלי אידאולוגי ופוליטי. ההשתלחויות של ראשי הצבא בציבור הן תופעה מוכרת מהמחנה הפוליטי שבמסגרתו הם פועלים. לכן אין להתפלא על החלוקה הפוליטית הברורה ביחס לפרשה זו.

סימן היכר לתהליך שתיארתי הוא העובדה שבשמאל יש מי שמביעים תקווה להפיכה צבאית, ובימין יש המביעים חשש ממנה. לשני הצדדים צריך לומר: הפיכה צבאית מהסוג שאתם מעלים בדעתכם לא רלוונטית לישראל, לפחות לא בעת הזו. אך מהרבה בחינות חשובות אחרות, הפיכה צבאית כבר התרחשה.