נאומו המלא של חגי אלעד , מנכל בצלם, במועצת הבטחון.  

במהלך 49 השנים האחרונות, העוול המכונה הכיבוש הישראלי של פלסטין והשליטה הישראלית על חייהם של פלסטינים ברצועת עזה, בגדה המערבית ובירושלים המזרחית, הפכו לחלק מהסדר העולמי. חצי המאה הראשונה של מציאות זו תגיע בקרוב לסיומה. בשם בצלם, מרכז המידע הישראלי לזכויות האדם בשטחים, אני מפציר בכם היום לעשות מעשה. כל מהלך שאינו מגיע לכדי פעולה בינלאומית נחרצת לא ישיג מאום מלבד לבשר את ראשיתה של המחצית השנייה של המאה הראשונה של הכיבוש.

מהי המשמעות המעשית של 49 שנים, חיים שלמים, תחת שלטון צבאי? כשהאלימות גואה, או כשתקרית מסוימת זוכה לתשומת לב עולמית, נפתח אשנב המאפשר הצצה להיבטים מסוימים של החיים תחת הכיבוש. אבל מה קורה בשאר הזמן? מה קורה ביום רגיל אחד מ-17,898 ימי הכיבוש שמוסיף להתקיים באין מפריע? חיים תחת משטר צבאי משמעם בעיקר אלימות בלתי נראית, בירוקרטית ויומיומית. אלה חיים שמוכפפים למשטר היתרים נצחי ששולט בחייהם של פלסטינים מרגע היוולדם ועד מותם: ישראל שולטת במרשם האוכלוסין; ישראל מחליטה מי ייסע לחו"ל ומי לא; ישראל מחליטה מי ייכנס לביקור מחו"ל ומי לא; בכפרים מסוימים, ישראל מחזיקה ברשימות הקובעות מי יבקר בכפר, או מי יעבד איזו חלקה. היתרים לא תמיד ניתנים. ותמיד, היתרים יש לחדש. כך, בכל נשימה ונשימה, שואפים הפלסטינים את אוויר הכיבוש. צעד אחד לא נכון עלול לעלות להם בחופש התנועה, בפרנסה ואולי באפשרות להתחתן עם מי שיבחרו.

ובינתיים, כל העת, התנחלויות ומתנחלים. אלה הם אזרחים ישראלים שחיים, לכאורה, במדינת עולם ראשון דמוקרטית, שאיכשהו קיימת רק עבורם מחוץ לגבולות מדינתם שלהם. פרויקט ההתנחלויות שמתרחב ללא הרף, למרות אי-חוקיותו, מתקיים בכל רחבי הגדה המערבית ומזרח ירושלים. ההתנחלויות חולשות לא רק על שטחן הבנוי, אלא גם על חלקות אדמה נרחבות מסביבן המיועדות להרחבתן העתידית או משמשות כ"שטח ביטחון מיוחד". עבור הפלסטינים, ההתנחלויות הן מחסומים, דרכים עוקפות לשימוש המתנחלים, מכשול ההפרדה – ובסופו של דבר משמעותן הוא שבירתה של פלסטין למאות קהילות מבודדות שצפות, או ליתר דיוק שוקעות, בתוך ים של שליטה ישראלית. למי מגיע לחיות בתנאים כאלה במשך חצי מאה?

מבחינת ישראל, כמעט כל ההיבטים של מציאות זו הם חוקיים. השליטה הישראלית על חייהם של פלסטינים ייחודית בדווקנות בה מתייחס הכובש ללשון החוק ממש בשעה שהוא רומס את רוחו. הכיבוש הפך את דלדול המשפט ההומניטארי הבינלאומי ומשפט זכויות האדם הבינלאומי לאמנות של ממש, עד כדי הפיכתם לחסרי משמעות כמעט. אחרי שמשפטנים צבאיים, פרקליטות המדינה ובית המשפט העליון מסיימים לעצב, ביד אמן ממש, חוות דעת משפטיות, כל שנותר הוא אי צדק טהור. הראו לי פלסטיני שאת מותו יש לתרץ על מנת לחמוק מעונש ואראה לכם חוות דעת מלומדת מטעם הפרקליט הצבאי הראשי. הראו לי מאה אלף הפלסטינים שהושלכו בצדו השני של מכשול ההפרדה שנבנה בתוך מזרח ירושלים ואזכיר לכם שגם לעוול המשווע הזה בית המשפט הגבוה לצדק נתן הכשר מראש.

הראו לי חלקת אדמה השייכת לפלסטינים שעליה תרצו להשתלט והמנהל האזרחי כבר ימצא את המנגנון החוקי – הכול הרי חייב להיות על פי חוק! – שיאפשר זאת: שטחי אימון צבאיים, שמורות טבע, אתרים ארכיאולוגיים ומעל לכל הכרזה על אלפי דונמים כ"אדמת מדינה". איזו מדינה בדיוק? כל אלה משמשים בהצלחה יתרה לנישול פלסטינים וכתירוץ שלא לאפשר להם להתחבר לתשתיות החשמל והמים.

ברור שהפעולות הללו של ישראל אינן זוכות ל-100% הצלחה. זה יהיה שקוף מדי. אז מדי פעם, אולי פעם בעשור, חייל זוטר כלשהו מועמד למשפט ראווה; ובמקרים בודדים איזו תכנית מתאר לכפר פלסטיני תזכה לאישור. החריגים הנדירים הללו, שנבחרים בקפידה יתרה, מסיחים את הדעת בהצלחה מהתמונה הכוללת.

כדי לשמר את מראית העין של שמירה על החוק, ישראל מקפידה על "הליך תקין" בכל פעולה כמעט – באפשרות להאכיל בכפייה שובתי רעב, כפי שהתיר לאחרונה בג"ץ; באישור וחידוש שגרתיים של צווי מעצר מנהלי לשם המשך החזקתם של מאות פלסטינים במאסר ללא משפט; בהריסת בתי משפחותיהם של מבצעי פיגועים – כן, גם זה אירע מאות פעמים, במסגרת הליך תקין ועם גושפנקא של בג"ץ: למעלה מ-4,400 פלסטינים איבדו כך את בתיהם מאז שנת 2,000.

כן, בישראל יש עורכי דין, פרקליטים ושופטים מקצועיים. הכיבוש באמת מאוד "מקצועי". היה לנו המון זמן להתמקצע בכיבוש. אבל לא צריך להיות עורך דין על מנת לזהות אי צדק. צריך רק להביט בכיבוש כדי לראות מהו באמת: כסות חוקית לאלימות מדינה מאורגנת.

ישראל הפכה בשיטתיות את הפרת זכויות האדם בשטחים לחוקית, באמצעות הקמתם של יישובי קבע, הריסות בתים עונשיות, מנגנון תכנון ובנייה מפלה, השתלטות על אדמות פלסטינים ואמצעים רבים נוספים. מערכת אכיפת החוק הצבאית, אם אפשר בכלל לקרוא לה כך, מטייחת כעניין שבשגרה מאות מקרים בהם פלסטינים נהרגו או נפלו קרבן להתעללות.

הנה כמה נתונים: ישראל הכריזה על 20% משטחי הגדה המערבית כ"אדמת מדינה"; ישראל ב"נדיבותה" אפשרה לפלסטינים לבנות על חצי אחוז משטח C, המהווה 60% משטחה הכולל של הגדה ונותר בשליטה ישראלית "זמנית" מזה שנות דור; במהלך העשור האחרון, ישראל הרסה כ-1,200 בתים פלסטינים בגדה המערבית, לא כולל מזרח ירושלים, והותירה 5,500 תושבים, מחציתם קטינים, חסרי בית. אם נוסיף לכך את הנתונים הנוגעים למזרח ירושלים המספר יעלה בכ-50% נוספים; נכון לאפריל 2016, כ-7,000 פלסטינים הוחזקו במשמורת ישראלית, רבע מהם במעצר עד תום ההליכים וכ-10% במעצר מנהלי; ונתון נוסף אחרון – בכרבע מיותר מ-740 התלונות שבצלם העביר לשלטונות הצבא מאז שנת 2,00, לא נפתחה כלל חקירה. בחצי מכלל המקרים הללו נסגר תיק החקירה ללא תוצאות ורק ב-25 מקרים הוגשו כתבי אישום. ושימו לב לזה: במהלך תקופה זו, שלטונות הצבא איבדו, פיזית, 44 תיקים, יותר ממספר התיקים בהם הוגש כתב אישום.

ישראל עומדת על כך שכל זה חוקי גם על פי החוק הישראלי וגם על פי המשפט הבינלאומי.

זה לא.

אבל עובדה זו אינה מפריעה לישראל להמשיך וליישם את המדיניות שלה כיוון שלמרבה הצער, אין בנמצא מנגנונים יעילים לאכיפת המשפט הבינלאומי וכך, ישראל מיישמת ומקדמת את מדיניותה תוך תמיכה הולכת וגוברת מבית. על אף הסכמה בינלאומית – לרבות החלטות של מועצת הביטחון – שההתנחלויות אינן חוקיות, השינוי המדיד היחיד בנושא זה הוא העלייה במספר ההתנחלויות והמתנחלים – ובמספר הפלסטינים שחיים בצילם, בסכנת הריסה וגירוש.

כבר 27 שנים שבצלם שוקד על תיעוד וחשיפה של הפרות של זכויות האדם בשטחים הכבושים, על ניתוח ופרשנות של הנתונים ועל פעילות ציבורית בישראל ובחו"ל בנושא. אנחנו לא מצדדים בפתרון פוליטי מסוים. אנחנו נאבקים בהפרות של זכויות האדם. למעשה, אנחנו רואים כיצד ישראל ניצלה בהצלחה את "תהליך השלום" על מנת לתת לעצמה ארכה, ארוכה במיוחד, בעוד היא קובעת עוד ועוד עובדות בשטח הפלסטיני.

כל עוד הכיבוש נמשך, בצלם יתמיד במשימתו ליידע את הציבור הישראלי על הדרכים בהן המדינה מדכאת את הפלסטינים. היינו ונותרנו נחושים במשימתנו זו: זוהי חובתנו המוסרית הבסיסית. אבל, אחרי כל כך הרבה שנים, אי אפשר עוד להתחמק ממסקנות מסוימות. עקרונות מוסריים לבדם לא יספיקו. ישראל לא תתעורר פשוט בוקר בהיר אחד להבנה שהמדיניות שהיא נוקטת היא אכזרית ותפסיק את הדיכוי באחת. עשרות שנים של תירוצי שווא ושל פחדים אמתיים, של אינטרסים כלכליים ושל דוגמות פוליטיות, משתלבים יחד כדי למנוע שינוי, ומנגד, לא הוצגו די סיבות משכנעות לשנות כיוון.

ובזירה הגלובלית?

לפני שש וחצי שנים הזהיר סגן הנשיא האמריקני ג'ו ביידן שה"סטטוס קוו אינו בר קיימא". מסתבר שאזהרתו הקדימה את זמנה לפחות בשש וחצי שנים. ה"ססטוס קוו", אותה עקומת גדילה זוחלת של אינטרסים ישראליים הבאים על חשבון זכויותיהם של פלסטינים, הוכח לא רק כבר קיימא אלא כמשגשג. לפני כשנה האיחוד האירופי פתח ב"דיאלוג מובנה" בן חצי שנה עם ישראל במטרה להביא להפסקת הריסות הבתים המנהליות בשטח C. שישה חודשים לאחר מכן, כשהדיאלוג לא הביא לשום תוצאות והריסות הבתים נמשכו, האיחוד האירופי החליט – להאריך את הדיאלוג. כשהריסות בתים בהיקף חסר תקדים מתבצעות בד בבד עם דיאלוג בינלאומי שאינו תחום בזמן, איזו סיבה יש להפסיק את ההריסות?

הכיבוש הוא בבירור בר קיימא ברמה הבינלאומית, כיוון שעד היום, הקהילה הבינלאומית סירבה לנקוט פעולות אפקטיביות.

בשנים האחרונות הפכה תובנה זו לכואבת במיוחד. הפרויקט ארוך הטווח של ישראל, כלומר, ניצול מקסימלי של אדמות פלסטיניות תוך צמצום מקסימלי של המטרד, כלומר של הנוכחות הפלסטינית באזור, מורגש מתמיד. די בחצי יום של שוטטות בגדה המערבית כדי להבין שהמפעל שמקדמות ממשלות ישראל לדורותיהן, ימין, מרכז ושמאל, מאז שנת 1967, נועד להיות מפעל של קבע. גם בכירים ישראלים בדימוס אומרים זאת בריש גלי. אלוף פיקוד המרכז לשעבר קבע לאחרונה בפשטות: "משאירים שם את הצבא כי למדינת ישראל אין שום כוונות לצאת מהשטח הזה". וכשההנהגה הישראלית המכהנת, מראש הממשלה ומטה, ויתרה כבר על מס השפתיים, ומודה בכך בפה מלא, בזמן אמת וברמה כזו של בהירות רשמית, אפשר היה לחשוב שסוף סוף, לבטח יהיו לכך השלכות. האם הייתה זו תמימות לצפות לכך?

אולי. בעוד הבהירות חסרת התקדים בשיח הרשמי הישראלי מצמצת את הפער בין מעשיה של המדינה לרטוריקה החלולה שלה בנוגע למשא ומתן ולמהלכים דיפלומטיים, העולם מגיב – בעוד דו"ח. שנת 2016 היא כבר השנה הקשה ביותר בכל הנוגע להריסת בתיהם של פלסטינים מאז החל הכיבוש. איני יכול שלא לשאול: כמה עוד בתים פלסטיניים צריכים להירמס תחת בולדוזרים לפני שהעולם יבין שמילים שאינן מגובות במעשים רק מאותתות לישראל שהיא יכולה להמשיך?

מימוש זכויות האדם לא צריך להמתין עוד. לפלסטינים יש את הזכות לחיים ולכבוד, את הזכות לקבוע את עתידם בעצמם. כל אלה נדחו כבר הרבה יותר מדי, וכידוע, צדק המבושש לבוא הוא צדק שנמנע.

כפי שמרטין לותר קינג לימד אותנו, "אנחנו יודעים, מניסיון מר, שחירות לעולם אינה ניתנת על ידי המדכאים". ולכן, אלו העובדות אשר בפני הקהילייה הבינלאומית: חוסר פעולה לא רק נותן למדכאים אור ירוק להמשיך בפועלם מבלי שיהיו לדבר השלכות רבות מדי, הוא נותן למדכאים גם את הכוח להחליט מתי יגיע הזמן לשקול אלטרנטיבות. "חכו", אומרת ישראל, "לא עכשיו, זה לא הזמן המתאים". ומרטין לותר קינג משיב ש"חכו" משמעו, כמעט תמיד, "לעולם לא". והוא מוסיף, "זה תמיד הרגע הנכון לעשות את מה שנכון לעשות". עכשיו הזמן. הגיעה העת לפעול. למועצת הביטחון של האו"ם יש לא רק את הכוח, אלא גם את האחריות המוסרית והזדמנות של ממש, לפעול בדחיפות לפני שנגיע ליוני 2017, התאריך הסמלי שבו תחל מחצית המאה הבאה של הכיבוש. לומר לעולם, לישראלים ולפלסטינים, באופן ברור ומגובה בפעולה בינלאומית: ישראל לא יכולה ללכת עם ולהרגיש בלי. אי אפשר לכבוש עם במשך חמישים שנה ולהתהדר בנוצות של דמוקרטיה. אי אפשר להפר את זכויותיהם של מיליוני אנשים ולדרוש פריבילגיות בינלאומיות, תוך הישענות על הצהרות נבובות בדבר מחויבות לערכים משותפים של זכויות אדם.