יעקב אחימאיר טוען בצדק, כי העובדה שא.ב. יהושע, מדובריו הבולטים של השמאל הישראלי, זנח בפומבי את עיקרון חלוקת הארץ לטובת רעיון המדינה הדו־לאומית, משקפת יותר מקורטוב של ייאוש וקיפאון מחשבתי, שפשו באחרונה במחנה השמאל ("אכן מהפך", "הארץ" 16.12). אין ספק, כי הייאוש והקיפאון האלה נובעים ממציאות פוליטית ודמוגרפית, שבה הסיכוי לממש את פתרון שתי המדינות נראה קלוש למדי. ואולם, מציאות עגומה זו איננה מצדיקה ייאוש מדיני ולא קיפאון מחשבתי. אדרבה — היא תובעת מהשמאל נחישות פוליטית ותעוזה רעיונית.נתחיל מזה שהמושג "תום־עידן־שתי־המדינות", שעליו מכריזים בחגיגיות בימין ושעמו יהושע משלים בהכנעה, כוזב ומטעה מבחינה היסטורית. וכי מתי אי פעם שרר בישראל "עידן־שתי־המדינות"? נכון, זמן מה לאחר הסכמי אוסלו הביטוי "שתי מדינות לשני העמים" נכנס למרכז השיח הפוליטי הישראלי, כולל למילון המושגים הרשמי של אחד מחשובי המסיתים נגד מחוללי תהליך אוסלו.
ואולם, השימוש היומיומי כמעט בסיסמת "שתי המדינות", במקביל למחיקה מתמדת של הקו הירוק והמשך שוד הקרקעות המיועדות לאותה מדינה פלסטינית עתידית, רוקן את הסיסמה מתוכן ממשי. רעיון חלוקת הארץ על פי גבולות יוני 67' מעולם לא בא לידי מימוש. יתרה מכך — הוא שימש, למעשה, ככיסוי רשמי להמשך המדיניות, שכל מטרתה היא לסכל את מימושו.
יש פער בין הסיסמה — שמשמעותה המקורית היא שוויון זכויות לאומיות־מדיניות בין שני עמי הארץ ואשרור ההגדרה העצמית הישראלית בגבולות מדיניים מוכרים — ובין המציאות של שעבוד עם שכן והחרבת היסודות המדיניים־המשפטיים של הלגיטימיות הבינלאומית של ישראל.
לנוכח הפער הזה, ניתן היה לצפות, כי האליטה האינטלקטואלית של שרידי השמאל הישראלי תצהיר על תום עידן השימוש השקרי במנטרת שתי המדינות. בה בעת ניתן לצפות, שהיא תאמץ את העיקרון עצמו מחדש, כסיסמת קרב במלחמה ללא פשרות נגד הקולוניאליזם והדה־לגיטימציה העצמית של ישראל. למרבה התמיהה, בוחרים חלק מהאינטלקטואלים של השמאל להשליך לפח דווקא את המושג השוויוני של שתי מדינות, לטובת ההכלה של שלילת ההגדרה העצמית מהפלסטינים כמצב מדיני המתקבל על הדעת.
בהקשר זה, דבריו של א.ב. יהושע זועקים לשמים. שכן הוא מאחרוני אנשי הרוח הישראלים — אם לא האחרון שבהם — שבמשך שנים לקח ברצינות את רעיון הנורמליות הטריטוריאלית המדינית, כיסוד מוסד של הציונות. הוא אף פיתח אותו לדרגה של פילוסופיית קיום של הלאום היהודי־הישראלי המודרני. אך מה שווה השקפה של איש רוח כל עוד הוא עצמו לא נבחן בעמידתו מול מציאות המשקפת את ניגודה הקוטבי של השקפת עולמו? מה שווה רעיון הנורמליות הלאומית כל עוד לא ניתנה לו הזדמנות לצאת חוצץ נגד האי־שפיות הלאומית?
ובכן, הזדמנות כזאת נקרתה בדרכו של יהושע עכשיו, עם השתלטותו הכמעט מוחלטת של טירוף הכיבוש וההתנחלות על הוויית החיים של היהודים בישראל. וכי אפשר לדמיין מציאות מנוגדת יותר לחזון הנורמליות של יהושע מאשר הפרה מתמשכת של גבולותיה הבינלאומיים של ישראל, יישוב יהודים בתוככי אוכלוסייה זרה, וחתירה לסיפוח אותם שטחי ההתיישבות הקולוניאליסטית בניגוד למשפט הבינלאומי שעל יסודו מתקיימת מדינת ישראל עצמה?
דא עקא, במקום לנצל את ההזדמנות להתמודד פנים אל פנים עם מציאות המשוועת לתיקון בהתאם לעקרונות שבהם האמין לאורך שנים, יהושע מיישר קו עם מציאות מעוותת.
האם נהג כך משום שנוח יותר להטיף לנורמליות לאומית וטריטוריאלית מול יהודי ארצות הברית מאשר מול מתנחלי עמונה? או שמא לפנינו איזו דיאלקטיקה עקומה במיוחד, שלפיה מציאות מדינית־לאומית לא נורמלית, כשהיא הופכת לחלק מן השגרה, מתחילה להיתפש כמצב דברים נורמלי?
עדיין לא מאוחר מבחינת יהושע. הוא יכול לחזור בו ולהניף את דגל הנורמליות הלאומית מול חוסר השפיות הקולוניאליסטי. עדיין לא מאוחר מבחינתו להראות לשרידי השמאל של היום, ועוד יותר מכך לדורות הבאים של הישראלים, שלא עמל לשווא, וכי השקפת עולמו הלאומית נועדה למימוש מעשי בחיי העם והמדינה, ולא לצורך דיונים תיאורטיים גרידא. אם לא יעשה כן, הרי שלא יהיה מנוס מלקבוע כי מעל בתפקידו.
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
