בית המשפט העליון אמור לשמור על זכויותיהם של בני האדם, אז למה הוא לא שומר אפילו על כבודם של אלו הבאים בשעריוהבה נניח כי אתה יושב באולם ג' של בית המשפט העליון. אתה מתבונן סביבך בהתפעלות, אולם נאה, ארכיטקטורה מעוררת כבוד. אמנם מעל דוכן השופטים עומדת מין רשת עץ מוזרה המזכירה כלוב לגידול סרטנים רכי שריון, אך אתה ותיק בבית המשפט העליון ואתה יודע כי רשת זו היא תוספת מאוחרת שנועדה ללכוד את קולותיהם השרקניים, המאנפפים והמתחנפים של עורכי הדין ולהביאם לאוזני השופטים.
לפניך ההצגה הכי טובה בעיר. נאמר שדנים בחוק ההסדרה, חוק סורר ומורד. מצד אחד עורך הדין לזכויות האדם מסביר בקול רועד מעוצמת המעמד מדוע אינו יכול להגן על החוק, ומצד שני עו"ד שפטל, המייצג את המדינה ומדבר בלשונו הנאה, שפת טוביה החולב, המערבת סוסית עם שברי פסוקים מעוותים מן המקורות וקללות תוצרת בית. והכל טוב ויפה והטיעונים כולם מלאכת מחשבת של היגיון צרוף ותקדימים נושנים ומשפט ישראלי ומשפט בינלאומי, וממקומך בשורה השביעית אתה רואה את עורכי הדין מגבם, מהדסים ומרקדים, צעד קדימה, שני צעדים אחורה והשפלה של הקודקוד הקירח ושברי אדוני וכבודו.
ואתה אומר לעצמך הגעתי אל החוק, ואט עיניך נעצמות וחוויה משונה חוץ־גופית תוקפת אותך. כי בית המשפט בלשונו של מישל פוקו הוא הטרוטופיה, מרחב מתעתע, ככל שאתה מתקרב יותר למרכזו כך הוא מרחיק אותך. כמוהו כבתי בושת ואוניות, פיסת מרחב צפה, מקום ללא מקום, מופקר לאינסופיותו של הים. ואתה חש עצמך שוקע אל מעי הבניין ההדור הזה. אתה חולף על פני שומרי הסף, נעימים ומסבירי פנים, סטודנטים שקדנים היושבים במין קובה עגלגלה ומעיינים ברגע של פנאי בספר עבה זרוע נוסחאות פיזיקליות, ואתה שוקע הלאה אל קומה מינוס 1.
כאן, כמקובל בכל בית משפט בישראל, נמצאים תאי העצורים, הלקוחות האמיתיים של בית המשפט. עבורם נבנה כל הפאר הזה, והם שקועי עיניים, זקן בן יומיים עלה על לחייהם החיוורות. רוחות רפאים שהגיעו מכל קצוות הארץ, לפעמים לאחר נסיעה של יומיים או שלושה, שבה בילו בכלא מעבר, המכונה פורגטוריום, מתעטפים בשמיכה מזוהמת, שומרים את חפציהם הדלים קרוב לגופם. ואתה חולף על פני התאים, נחוש להגיע אל המשפט, ואבוי מה רואות עיניך, הגעת אל השאול. האסירים ("נערים וזקנים ערום ויחף וחשופי שת", ישעיהו כ') משתופפים מעל חור בבטון, עכוזיהם מרחפים באוויר, ועושים את צרכיהם בשיטת הבול־פגיעה המסורתית.
מזרן על הרצפה ליד השירותים 26.02.2003
היודעים השופטים כי כך מושפלים המתדיינים במעי הבית? לפחות שופט אחד יודע זאת והוא המשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין. בעוד שרוב השופטים לא רוצים לדעת מה קורה למערער אחרי שהוא נבלע במעלית המיוחדת שלועה נפער בתא העצורים, הרי שהשופט רובינשטיין מלווה בעינו הטובה את העצור בדרכו אל התוהו וכמעט בכל דיון פונה אל היחידה הממונה על ליווי אסירים ודורש שיאפשרו לקרוב משפחה לפגוש את העציר במרתף המעצר.
גם הירידה הפלאית שלי לשאול התחילה בעקבות החלטה של השופט רובינשטיין. עתירה הוגשה על ידי אסיר פלוני ואליה הצטרפה גם אגודת החסד "רופאים לזכויות אדם", בטענה כי בחדרי השירותים שבמרתף המעצר בבית המשפט העליון מותקנות מצלמות באופן "הפוגע בפרטיות באי התאים". נטל השופט רובינשטיין לידו את חוט אריאדנה וירד, "ללא תיאום מוקדם", אל השאול ומצא, כנאמר בהחלטה רע"ב 4026/16: "בתאי אסירי גברים ישנם אזורי שירותים ללא אסלת ישיבה, אלא במשטח בטון, בנסיבות אלה אין המצלמות מכסות חלקים מוצנעים בגוף... בכך תם לעת הזאת הטיפול בנושא".
האומנם? לא לדעתו של עו"ד דן יקיר, היועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח, שעינו החדה הבחינה בהחלטה לפני ששקעה למצולות ויחד עם עורכת הדין טל חסין שלח מכתב לנשיאת בית המשפט העליון מרים נאור, ובו נכתב "נדהמנו ללמוד מההחלטה שהשירותים בתאי הגברים הבגירים, אינם מצוידים באסלות. בית המשפט העליון נחנך בשלהי המאה ה–20 לאחר רוב מחשבה ותכנון, תמוה עד מאוד שנמצא בו ולו תא שירותים אחד ללא אסלה" (לתשומת לבכם עדה ורם כרמי מתכנני הבניין, שאין לי ספק שתיכננו אסלות שבוטלו על ידי הביטחון).
הגיעה העת לחזור לקומה השנייה, והגוף חסר המשקל מתעלה מעצמו מאזור חשופי השת אל אולם ג'. הדיון בעיצומו, הפרקליטים מפיקים מפיהם מרגליות. נדמה לי שאני רואה כאן את כפילו של דן יקיר שזה עתה נפגשתי עמו בשאול, הוא מטיח אל הזירה את אמנת ז'נבה הרביעית, ולעומתו שפטל זורק את דוח הוועדה בראשות השופט אדמונד לוי וצורח ככרוכיה "זה בכלל לא שטח כבוש", וחסן ג'אברין מארגון עדאלה מטיל למערכה את הכרך השני של אופנהיימר על דיני מלחמה. והכל נופת צופים והכל דבש, רק מלמטה עולה פתאום משב ריח לא נעים של חרא.
http://www.haaretz.co.il/magazine/tozeret/.premium-1.3918115
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
