לכל המאגפים את נתנייהו מימין - לקחים מההיסטוריה - ציטוט מאתר מידה ...  

כשלונו של "התרגיל המסריח" הביא להקמתה של ממשלת חלומות ימנית: את המערך החליפו החרדים, והימין זכה סוף-סוף להגשמתה של הפנטזיה: ממשלת ימין צרה ואידאולוגית. בלי פיינשמייקרים ובלי מתנצלים.

אך גם כעת הימין האידאולוגי לא ראה עדנה. כבר בתחילת הדרך הקים הגרעין הקשה בליכוד, בראשות אריאל שרון, יצחק מודעי ודוד לוי, התארגנות פנימית במפלגה, שנועדה לקבוע קווים אדומים ולהטיל מגבלות על מדיניות החוץ של שמיר, בטקטיקה שהם כינו "חישוקים".

הביקורת מבית גאתה כאשר שמיר נאלץ, לנוכח לחצים כבדים, לשתף פעולה עם שיחות שלום אזוריות שיזמו האמריקנים – שהגיעו לשיאן ב"ועידת מדריד" באוקטובר 1991. הניסיונות "לשמור על הליכוד מימין" נכשלו, התחיה, צומת ומולדת פרשו, וממשלת שמיר נפלה.

הבחירות הבאות עמדו בסימן קריסתו הפנימית של הימין. הפעם, לא פחות מ-7 מפלגות ימין שונות התמודדות בבחירות: הליכוד, מולדת, צומת, מפד"ל, תחיה, גאולת ישראל והתורה והארץ. שוב נסחף הימין למאבק פנימי ולתחרות גוברת על הקול הימני, תוך ביקורת על הליכוד והשוואת עמדותיו לאלו של השמאל.

הפעם, לנוכח איחוד השורות ושיתוף הפעולה של השמאל, הפרגמנטציה של האלקטורט הימני גרמה לכך ש-3 מהמפלגות הקטנות (תחיה, גאולת ישראל, התורה והארץ) לא עברו את אחוז החסימה ולבזבוז של כ-48,500 קולות.

תוצאות הבחירות היו צמודות ביותר: הימין והחרדים זכו ל-59 מנדטים, ואילו השמאל ל-56. השמאל אמנם לא השיג רוב בבחירות אלו, אך הפער הקטן בין הגושים אפשר לרבין לכונן "גוש חוסם" יחד עם המפלגות הערביות, ולהקים ממשלת שמאל צרה, אליה הצטרפה מאוחר יותר ש"ס.

בשל התוצאות הצמודות, אבדן הקולות בימין היה הרסני. על פי החישובים, אם המפלגות הקטנות היו חוברות אחת לשניה או למפלגות הימין הגדולות יותר, תמונת המנדטים הייתה שונה לחלוטין, והימין היא יכול ליצור גוש יציב המבוסס על 60-61 מנדטים. בתסריט כזה, שמיר היה נותר ראש ממשלה וההיסטוריה הישראלית שנקודת האפס שלה הוא הסכמי אוסלו, הייתה נראית אחרת לגמרי.

בחכמה שלאחר מעשה, הודתה גאולה כהן, מראשי התחיה, בטעות. בראיון לנדב שרגאי ב'ישראל היום', אמרה כהן: "טעינו בכך שהבאנו להפלתו. הפלת שמיר העלתה את יצחק רבין וגלגלה אלינו את הסכמי אוסלו האסוניים".

1998, הימין מתאבד בשנית
אך לחכמה שלאחר מעשה יש חיי מדף קצרים. ותוך פחות מעשור חזר הימין על אותה טעות בשנית, שהובילה לתוצאות הרסניות: החלפתו של נתניהו באהוד ברק, שנסוג מלבנון בבהלה, ואשר אלמלא עקשנותם של יאסר ערפאת ואסד האב, היה מחזיר את ישראל לגבולות 67' במלואם.

ממשלת נתניהו הראשונה הופלה בתרחיש כמעט זהה לזה של הפלת שמיר. נתניהו, שנבחר כשלוש שנים לאחר הסכם אוסלו, ירש את השלטון כשאשר הרשות הפלסטינית בשטח, הסכם אוסלו הוא הסכם בינלאומי מחייב וכשבארצות הברית מכהן הנשיא ביל קלינטון, האיש שתחתיו נחתם הסכם אוסלו.

למן הרגע הראשון נאלץ נתניהו הצעיר להתמודד אל מול לחצים קשים מבית ומחוץ. השמאל האשים אותו באחריות לרצח רבין ובמסמוס הסכם אוסלו, והתקשורת החלה במהלכי הדמוניזציה האינטנסיביים של נתניהו שהפכו מאז לנורמה במקצוע. בתוך מערכת הלחצים הזאת, נאלץ נתניהו להשתתף בועידת וואי בארצות הברית, בה נקבע מתווה להגשמתו של תהליך אוסלו. על-פי פרטי הסכם, ישראל תיסוג מכ-30% משטחי יהודה ושומרון שיהפכו לשטחי A ו-B, זאת בתמורה לצעדים פלסטיניים למאבק בטרור והפסקת ההסתה.

התנאים הקשים שהציב ההסכם על מימושן של נסיגות גרם לכך שלאחר ביצוע הפעימה הראשונה, שכללה נסיגה מכ-8% מהשטח, מימוש ההסכמים נבלם כליל, והחלטת ממשלה מדצמבר 1998, קבעה כי ישראל לא תבצע נסיגות נוספות בלי שהפלסטינים יפסיקו את האלימות וההסתה, יאספו את הנשק הבלתי חוקי וישתפו פעולה בלחימה בטרור.

אך עבור הימין די היה בכך. העובדה שנתניהו לא "קרע את הסכמי אוסלו" ולא הודיע קבל עם ועדה כי הם מבוטלים לחלוטין, גרמה לפרישתם של שותפיו מהימין ולהפלת הממשלה.

בבחירות שהתקיימו לאחר מכן כבר זכה השמאל לרוב ברור, כאשר בבחירה הישירה שנהגה אז זכה אהוד ברק ל56% מקולות הבוחרים.