יש עדיין סיכוי לחברה משותפת ליהודים וערבים, וזה מה שצריך לעשות (רון גרליץ, הקרן החדשה)  

שוויון בתקציבים הוא תנאי הכרחי למציאות טובה יותר. האזרחים הערבים והנהגתם, יחד עם שותפים יהודים וארגוני חברה אזרחית כמו עמותת סיכוי שאותה אני מנהל במשותף עם ראונק נאטור, ניהלו לאורך השנים מאבק עיקש נגד האפליה התקציבית. המאבק לא תם, אך הנתונים מראים שגם בצל המדיניות המפלה של הממשלה, וגם בצל ההתקפות וההסתה, המאבק לשוויון חומרי רשם בעשורים האחרונים הצלחות ניכרות, בתהליך אטי ועקבי של צמצום הפערים החומריים בין האזרחים היהודים והערבים בישראל. זו בשורה טובה, ואם רוצים לקדם שוויון אמיתי מוטב שלא להכחיש אותה. הדרך לשוויון קשה ומסובכת, אבל בכל הנוגע למשאבים חומריים — תקציבים וקרקעות — קל יחסית להגדיר מהו שוויון.

האם שוויון חומרי הוא חברה משותפת? ואם לא, מה כן? זה אכן מושג חמקמק, אך גם חזון מלהיב. אפשר, תיאורטית, להגיע למצב שבו יהיה שוויון בחלוקת משאבים, בתשתיות ובקרקעות בין יהודים לערבים, אבל הם עדיין יחיו, יגורו, יעבדו וילמדו במקומות נפרדים. לרבים זה נשמע טבעי ואפילו טוב, אבל במצב של הפרדה בין רוב למיעוט לא יוכל להתקיים שוויון. ומכל מקום, תקציבים שוויוניים, חשובים ככל שיהיו, אינם מבטיחים הפחתה של תחושות השנאה, הזרות, הניכור והפחד — חומר הנפץ שיושב מתחת לאזרחות המשותפת של היהודים והערבים, ושיכול להבעיר את מערכת היחסים ביניהם, כפי שקרה ביוגוסלביה, בעידוד מנהיגים חסרי אחריות, בשנות ה–90.

בחברה משותפת לאזרחים יהודים וערבים, שתי הקבוצות תופסות את עצמן כקבוצות שחולקות מולדת משותפת, ותופסות את בני הקבוצה השנייה כשותפים בחברה ובמדינה. מכך אנחנו רחוקים מרחק רב. חלקים גדולים מדי בשתי הקבוצות אינם רואים בישראל/פלסטין מולדת של שני העמים, ותופסים את הקבוצה השנייה כנטע זר, שראוי שיתפוגג.

כדי לגרום ליהודים ולערבים לראות במקום הזה מולדת משותפת ולקדם חברה משותפת, צריך לעשות כמה דברים: ראשית, לייצר עוד ועוד מופעים של חברה משותפת ומרחבים משותפים; שנית, חינוך לחיים משותפים ולימוד שתי השפות צריך להיות חלק משמעותי במערכת החינוך העברית והערבית בישראל, מהגן עד התיכון. זה חשוב יותר ממתמטיקה, וכדאי למהר ולנצל את העובדה שהערבית היא שפת האם או שפת האם של אחד ההורים של רוב האזרחים בישראל; שלישית, האזרחים הערבים חייבים להיות חלק ממקבלי ההחלטות בישראל, כולל בממשלה; ורביעית, אי אפשר לקדם חברה משותפת תוך כדי כיבוש העם הפלסטיני בשטחים. חברה שבה הרוב מפעיל משטר צבאי כלפי בני עמה של קבוצת המיעוט, לא תוכל להיות חברה משותפת.

איך תיראה חברה משותפת ליהודים וערבים במדינת ישראל הלכה למעשה? מה היעד שצריך לשאוף אליו? איך זה ייראה ויישמע? אם נעבוד קשה, כבר ממחר בבוקר — ולא רק אחרי שיתקיימו כל מיני תנאים דמיוניים, ואם נצליח לקיים ברית פוליטית של מתונים בשני הצדדים, ולגבור על כוחות ההפרדה — מי שיבוא לישראל בעוד שלושים שנה יראה רוב מכריע של אזרחים יהודים וערבים, המאמינים שמולדתם משותפת לשני העמים. הקולות שיראו בה מולדת של קבוצה אחת בלבד יהיו שוליים.

המרחב הציבורי בישראל יהיה משותף. רק הזקנים יזכרו מרחב ציבורי שהיתה בו נוכחות רק לשפה, לסמלים ולתרבות העברית, היהודית והציונית. לשפה ולתרבות הערבית, לאיסלאם ולנצרות ולסמלים הפלסטיניים תהיה נוכחות בכל מקום. בכל מוזיאון רציני תוצג אמנות פלסטינית, בכל פסטיבל תרבות יהיו מופעים של תרבות ערבית ופלסטינית. אף כלי תחבורה ציבורית לא יקבל היתר לפני שרשות השפות, שהוקמה ב–2025, תאשר שהוא דו־לשוני באופן מלא. השפה הערבית תהיה שפת חובה בכל מתקן ופרסום ממשלתי, ללא יוצא מן הכלל. חגי המוסלמים והנוצרים יהיו חלק מלוח השנה הרשמי. השפה הערבית תהיה שפת חובה במערכת החינוך, וחלק גדול מן האזרחים היהודים ידברו ערבית. בלי ערבית לא תהיה תעודת בגרות — בלי הנחות ובלי פטורים. כל פקידי הממשלה יידעו ערבית, כיוון שידיעתה תהיה תנאי קבלה לשירות הציבורי.

הנראטיב ההיסטורי הפלסטיני ייכלל בתוכנית הלימודים, לצד הנראטיב הציוני, במערכת החינוך הערבית והעברית. בכל אתר היסטורי בישראל יהיה ייצוג לשני הנראטיבים. אזרחים ערבים יימצאו במוקדי כוח ובמעגלי קבלת החלטות בכל תחום. העובדה שאזרח ערבי ימונה לנשיא אוניברסיטה, למנכ"ל משרד ממשלתי, או להבדיל יזכה בתוכנית ריאליטי כבר תהיה עובדה משעממת, חסרת חשיבות ציבורית, בדומה ליהודי ממוצא מרוקאי שמתמנה למנכ"ל משרד ממשלתי. מחלוקות לגבי הגדרת המדינה (מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה) יהיו נורמליות ולגיטימיות בשיח הציבורי. לא יהיה חוק שמחייב מפלגות להיות נאמנות להגדרה מסוימת של המדינה.

המושג "רוב יהודי" בכנסת יעבור מן העולם. בשנת 2023, 30 שנה אחרי הפעם הראשונה שבה הערבים היו חלק מבסיס כוחה של הממשלה, תשבור שותפות הערבים בשלטון שיא חדש: שתי רשימות שמייצגות את האזרחים הערבים ייכנסו לקואליציה ונציגיהן יתמנו לשרים במשרד הרווחה, החקלאות והתחבורה. החל מאז, שרים ערבים מרשימות שונות יאיישו תיקים בכירים עוד יותר בממשלות ישראל וייקחו חלק בהכרעות גורליות. הרעיון שלציבור היהודי מגיעה עדיפות במשאב חומרי כלשהו, גם בקרקע, ייעלם מן העולם.

מהפכה דו־לשונית

נשמע דמיוני? אולי. אבל אפשר בהחלט להגיע לשם, או לפחות להתקרב. הנה נראטיב היסטורי קצרצר, לא שגרתי ולצערי לא מקובל — אך מדויק — בדבר יחסי יהודים וערבים בישראל: בהשוואה למצב ששרר כאן לפני 30 שנה, חלה התקדמות משמעותית מבחינת המקום והנוכחות של האזרחים הערבים בחברה בישראל. אין צורך לחגוג זאת או להתפעל מכך שימי המשטר הצבאי חלפו, או להתגאות בכך שתמו שנות ה–70 וה–80, שבהן נתקלו האזרחים היהודים בערבים כמעט רק כפועלי ניקיון ועובדי כפיים. אבל כדאי גם להישיר מבט לתהליך של התחזקות החברה הערבית ולניצנים של השתלבותה במוקדי הכוח, הכלכלה והחברה. בבתי החולים, בבתי המרקחת, בבתי המשפט, בחברות היי־טק ובשירות הציבורי יש היום אזרחים ערבים רבים.

בישראל יש כיום שתי מגמות מנוגדות: מגמה החותרת לעימות עם האזרחים הערבים ומגמה החותרת לפיתוח יחסים טובים, אנושיים ונורמליים בין הקבוצות ולקידום השוויון ביניהן. לא ניתן לדעת כרגע איזו מגמה תנצח, ואם פנינו להחרפת היחסים או ליצירת חברה משותפת ושוויונית. בשנים האחרונות, גם בצל מערכת היחסים הטעונה בין יהודים לערבים, קודמו אלמנטים רבים של חברה משותפת. מהלך צנוע יחסית של קואליציית ארגונים חברתיים הצליח לגרום לרכבת ישראל להוסיף את השפה הערבית ללוחות הזמנים, למפות ולשילוט האלקטרוני בכל התחנות; משנת 2016 מתרחשת מהפכה דו־לשונית בתחבורה הציבורית, והשפה הערבית מתווספת לשילוט ולכריזה באוטובוסים ובתחנות בכל רחבי המדינה; אוניברסיטת חיפה והאוניברסיטה העברית בירושלים החליטו שבשלושה ימי חג של האזרחים הערבים לא יתקיימו לימודים (בניגוד לטענה שבמצב הנוכחי אין אפשרות לקדם זכויות קולקטיביות); האזרחים הערבים מיוצגים יותר ויותר בתקשורת העברית, כפי שמראה מדד הייצוג המתפרסם מדי שבוע; רשות הטבע והגנים מקדמת הוספת ערבית לשלטים בכל הפארקים והגנים; ויש עוד דוגמאות רבות.

וגם את הדברים הקשים יש לומר: האתגר העיקרי הוא לקדם חברה שוויונית ומשותפת בתוך מציאות של אי־שוויון ואפליה כמעט בכל התחומים, הדרה של האזרחים הערבים, הסתה ממשלתית מתמשכת כלפיהם, מחלוקת עמוקה על הגדרת המדינה, התחזקות הימין היהודי האנטי־פלסטיני והקולות בצד הערבי המתנגדים לשותפות ערבית־יהודית והפיל שבחדר: רוב מוצק ויציב של הציבור היהודי, שלא מוכן לוותר על זכויות לאומיות עודפות ליהודים — בסמלים, בהגדרת המדינה ובזכויות הגירה.

בקרב אזרחי ישראל יש שני נראטיבים מתנגשים, ואיתם גם זהויות ואידיאולוגיות — הפלסטינית והציונית. אולם הערבים אינם עומדים להיפרד מזהותם הפלסטינית, ורוב היהודים לא ייפרדו מזהותם הציונית. כל ניסיון לפרק את הצד השני מזהותו הוא חסר תוחלת ותהיה לו רק תוצאה אחת: חיזוק הניכור, הזרות והשנאה. הלגיטימיות של ביקורת — גם ביקורת חריפה ונוקבת על התנועות הלאומיות, על האידיאולוגיה שלהן, על מעשיהן בעבר ובהווה — לצד הכרה בלגיטימיות של הצד האחר, היא אבן הפינה של חברה משותפת. על רקע זה, ברור שחברה משותפת לא תהיה חזון אחרית הימים של אזרחים רבים בישראל, יהודים וערבים כאחד. אבל היא תאפשר לצורות אזרחיות, שוויוניות ומשותפות יותר של מינהל, חברה ושלטון לקנות להן אחיזה, לטובת כולם.

המאמר הזה נכתב בקיץ 2017, בעיצומה של תקופה קשה במערכת היחסים בין יהודים לערבים. מפלגת השלטון מובילה גל חקיקה נגד האזרחים הערבים, מסיתה נגדם ומנסה באופן שיטתי לפגוע בייצוג הפוליטי שלהם ובמעמד השפה הערבית. הדברים הגיעו לשיאים חדשים בזמן הרס הבתים בקלנסווה ובאום אל־חיראן, ובהאשמת האזרחים הערבים בהצתת הארץ. לא מזמן, בקיץ 2014 ובאוקטובר 2015, היינו עדים לסדרת אירועים אלימים בין אזרחים יהודים וערבים ברחבי המדינה. אמנם מדובר כנראה גם בתגובת נגד של הימין הקיצוני להתחזקות של החברה הערבית, אבל איפה אנחנו ואיפה החברה המשותפת?

ובכל זאת, אפשר וכדאי לחלום על מציאות אחרת. אני מאמין בכל לבי שסופו של החלום הזה להפוך למציאות. אזרחים רבים, יהודים וערבים בעלי אמונה ועוצמה, פועלים כדי להגשים אותו.

בעיד אל־פיטר בשנת 2047 ייצאו מנאל, עלאא וילדיהם, תושבי עכו, לחופשה קצרה בחו"ל. הם לא יפסידו ימי עבודה, שכן מחוז צפון במשרד החקלאות, שמנאל מנהלת אותו, ובית הספר בכרמיאל שבו עלאא מרכז את לימודי המתמטיקה, יימצאו בחופשה, כבכל חג רשמי. הם יעלו על הרכבת לשדה התעופה, הכרוז יקרא בערבית ובעברית ויכריז על כל התחנות עד שדה התעופה ששמו הוחלף, אחרי ויכוח ציבורי עצום וכואב, ומתוך התחשבות באזרחים הערבים ובמה שבן־גוריון מסמל מבחינתם. בשדה התעופה יעברו כל הנוסעים בדיקות ביטחוניות זהות והכרוז, כמובן, יקרא בערבית, בעברית ובאנגלית. הם ימריאו לחו"ל, שמחים על חופשתם המשפחתית, אבל יתגעגעו לקולגות בעבודה ולתלמידים בבית — חלק ניכר מהם יהודים — שזכו כעת לכמה ימי חופש אף על פי שאינם חוגגים. המטוס ימריא והם ירגישו שהם עוזבים את הבית, וכבר מתגעגעים.