אורי אבנרי: אני לא מתנגד לחרם, אבל עם ה-BDS יש לי בעיה  

האופטימיות שלי לגבי עתיד ישראל מעצבנת הרבה אנשים. איך אני יכול? הסיפוח-למעשה של השטחים הכבושים! היחס לערבים! העצמת ההתנחלויות! אך האופטימיות היא מצב נפשי. היא אינה נסוגה מול הרע. להפך, היא לוחמת בו. אפשר להילחם ברע רק אם מאמינים ביכולת לנצח.
(...)
אני מאמין בשלום. שלום בין ישראל ופלסטין פירושו שמדינת ישראל תתקיים לצד מדינת פלסטין. אינני בטוח אם זוהי גם המטרה של תנועת הבי-די-אס. יש דברים שהיא אומרת ועושה העלולים להביא למסקנה שהיא מבקשת שלום בלי ישראל. על כן אני חושב שהבי-די-אס חייבת קודם כל להבהיר לגמרי אם היא רוצה שלום עם ישראל או שלום בלי ישראל.

יש המאמינים ששלום בלי מדינת ישראל הוא אפשרי וגם רצוי. יש הדוגלים במשהו הנקרא "פיתרון המדינה האחת". כלומר, שישראלים ופלסטינים יחיו ביחד, באושר ובעושר, כאזרחים שווים במדינה אחת. זה חלום נחמד. אבל, לרוע המזל, הניסיון ההיסטורי אינו תומך בו. ברית המועצות, צ'כוסלובקיה, הודו-סין ומדינות אחרות התפרקו. על בלגיה, קנדה, בריטניה ומדינות רבות אחרות מרחפת סכנה של ההתפרקות. ברגע זה ממש מתבצע רצח עם בבורמה, בחסותה של כלת פרס נובל לשלום.
(...)
אינני מתנגד לחרם באופן עקרוני. להפך, התנועה שאני שייך אליה, "גוש שלום", היתה הראשונה שהטילה (עוד ב-1997) חרם על מוצרי ההתנחלויות. אני יכול לתאר לעצמי חרם על כל הגופים המסייעים להתנחלויות. אבל, לדעתי, הטלת חרם על ישראל עצמה תהיה שגיאה. אילו הוטל, הוא היה דוחף את כל הציבור הישראלי לידי המתנחלים, בעוד שתפקידנו הוא דווקא לבודד את המתנחלים בשטחים הכבושים ולהפריד ביניהם לבין הציבור בישראל. האם זה אפשרי בכלל? האם זה עדיין אפשרי? אני מאמין שכן.

המצב הנוכחי מוכיח שעשינו שגיאות. עלינו לעצור ולחשוב מחדש, מן ההתחלה.
(...)
אני מכבד את בי-די-אס ואת כל פעולותיה המכוונות באמת ובתמים לשחרר את הפלסטינים ולעשות שלום בינם לבינינו. החוק שמנסים להעביר עכשיו בארה"ב, האמור להפוך את פעולת הבי-די-אס לעבירה פלילית, נראה לי מגוחך ואנטי-דמוקרטי. אני מציע שאנשי בי-די-אס יעשו את עבודתם שם. תפקידנו כאן הוא להתבסס מחדש, להתארגן מחדש ולהכפיל את מאמצינו להפלת הממשלה הנוכחית ולהבאת מחנה השלום לשלטון.

אני מאמין שרוב הישראלים היו רוצים בשלום אילו האמינו שהשלום אפשרי. הרוב נקרע בין מיעוט ימני נמרץ, שיש לו קצוות פשיסטיים, והמכריז שהשלום הוא בלתי אפשרי ובלתי רצוי, לבין מיעוט שמאלי עלוב ורכרוכי. זה לא מצב חסר תקווה. הקרב רחוק מלהסתיים. אין ממה להתייאש, אלא מן הייאוש עצמו.