מכתב פתוח לכותבי המכתב.האחים שלי אהבו לחיות, שנאו מלחמה.
האחים שלי ועוד אלפי אחים ואחיות, הורים ואמהות
זקנים וילדים סך הכל רצו לחלום בלי פחד.
לגדול, להתאהב, ללמוד ולעבוד, לבנות בתים,
לשתות בירה טובה בסוף היום.
לנשום בלי לרוץ בחיפוש מחסה
בלי לחשוש מאיש מוזר עם מעיל עור בקיץ
בלי להיבהל מטרקטור או משאית ממיניבוס חולף
או דפיקה בדלת ביום שישי.
אבל הם הבינו דבר אחד שאתם, חותמי המכתב לא מבינים.
היטיב לתאר זאת אחי אוריאל בזמן שירותו בסיירת גולני:
״עם מכלול הקוצים והצמחים שנכנסו לי לגוף אפשר
להקים ערוגה של מטר על מטר,
אבל אלו לא סתם קוצים,
אלו קוצי ארץ ישראל״.
לחיות במדינת ישראל זה להיות מוכן לשלם מחיר,
להידקר מקוצים (ולצערי גם ממחבלים מרצחים)
ולהתמודד מול מציאות קשה וכואבת.
אבל לשלם מחיר.
אתם שהחלטתם לא לשלם שום מחיר חוץ מהאגו הפרטי,
חוץ מהמוסר האישי, חוץ מהאמת שלכם שרומסת דור שלם
של כאלו שהקריבו את חייהם וכאלה שמסכנים בכל יום,
דקה דקה את חייהם עבורכם.
אתם תישאו את העול הקשה מכולם,
להביט יום יום במראה.
מזה לצערכם
בלתי ניתן להשתמט.
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
