אכזבה כחולה  

רוני אלשייך המפכ''ל היה אמור להיות האיש שמנקה את אורוות המשטרה, מפזר ליזול בריח לימון, מחטא ומוביל את הארגון הטוב הזה שמרבית מעובדיו הם אנשים טובים, הגונים, המבקשים למלא שליחות חברתית, מדינתית. אלשייך שבא מארץ הצמצומים, הערפל, העלטה, הבטיח שאור הזרקורים לא ישזוף עוד את המשטרה, והכברה, המסננת רבת החורים תעצור את דליפותיה, עידן חדש נפתח.
בתחילה עמד אלשייך בכל המצופה ממנו, ההדלפות הופסקו, הכתבים הממשלתיים שהיו רגילים להיות חלק משמעותי בחקירות ובתוצאות מודרו, הם התלוננו על היד הקשה שנוהג אלשייך במי שיעז להדליף, גם מכונות בדיקת האמת והשקר הוכנסו לפעולה, ומעל לכל למשטרה התברר שיש גם אבא עם גב חזק, אלשייך נתן גיבוי לשוטרים ולקצינים גם אם לפעמים נראה היה שהרחיק לכת. ואז זה בא, חקירת המשטרה נגד רוה''מ, ההדלפות זרמו כמו מימיו המצחינים של הירקון בתקופתו הרעה, הסכר נפרץ, הביוב עלה על גדותיו, משהו התפרק באיש הערכי, המוסרי, המבטיח הזה, הקלקולים חזרו במלא עוזם, בג''צ הנפיץ ואנס אותו לנזוף בראש יאח''ה, להזיזו מתפקידו, הריקבון שוב עלה, אך כל זה היה כאין וכאפס אל מול הראיון המיותר, הזחוח, הכל כך לא רוני אלשייך, הכל כך אנטי תזה למה שמייצג אלשייך, הראיון בו למעשה ''קבר'' אלשייך את כל גרגרי התקווה האחרונים שהיו מאדם במעמדו ואיכויותיו, לתקן את הדרוש תיקון במשטרה. הביוב הזורם ברחובות המדינה ומקורו במשטרת ישראל חזר כמו טרם הגעתו של מי שהיה התקווה לשינוי והכזיב.