לזכור ולהזכיר: יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולחללי פעולות איבה וטרור, תשע״ח  

http://www.izkor.gov.il/mobile/#casualties/511573/story

הַצְּפִירָה מִתְרוֹמֶמֶת
הָרֹאשׁ מֻרְכָּן
אָנוּ בִּשְׁתִיקָה רוֹעֶמֶת
וּמִישֶׁהוּ לֹא כָּאן.

זֶה חָבֵר, אָח, אָב
אֲפִלּוּ שָׁכֵן קָרוֹב
זֶה שֶׁהָלַךְ בַּקְּרָב
וְזֶה שֶׁנּוּרָה בַּרְחוֹב.

עָלָה עַל מִזְבֵּחַ
עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם
חַיָּל, אֶזְרָח וּמְאַבְטֵחַ
וְהַמָּוֶת רוֹשֵׁם.

וּבַחַלּוֹן דּוֹפֶקֶת הַתִּקְוָה
וְעַלְעָל צָץ
כִּי בְּמוֹתוֹ צִוָּה
חָזָק וֶאֱמַץ.

בגיל 15 הצליח יעקב פדידה לרגל אחרי הלוחמים הערבים בטבריה, לגנוב להם נשק וגם להניס אותם. ואולם, גם 70 שנים אחר כך, מעשיו טרם זכו לפרסום ברבים

17.04.2018 07:35 עודכן ב: 07:43

לפני כמה חודשים, כשעיריית טבריה החליטה להקים אתר הנצחה לזכרו של רחבעם זאבי, ד"ר שמעון גת, מדריך ידיעת הארץ, התרגז מאוד. "לטבריה יש גיבורים מקומיים משלה הראויים להנצחה, הם לא צריכים לחפש אחרים בשדות זרים", אמר ל"הארץ". מבין הגיבורים הנשכחים של טבריה שגת נקב בשמם, בולט סיפורו של הנער יעקב פדידה, שנפל במלחמת העצמאות בגיל 15 וסיפורו לא זכה להתפרסם ברבים.

"הנער הזה היה ראוי להיות מונצח בעיר, אבל חוץ מבני משפחתו איש אינו זוכר את עלילותיו", אומר גת. "הצעיר הזה, שהתנדב להילחם על אף גילו, יזם מעשים הראויים לציון לא פחות מסיפורי הגבורה המפורסמים מתש"ח, אלא שלא היה מי שיפרסם ברבים את אומץ לבו, יוזמתו ופעולותיו".

פדידה, שנולד ב–1932 בטבריה לחנה ומכלוף, הצטרף אל שורת מגיני טבריה שפעלו במסגרת הגדנ"ע עוד בהיותו תלמיד בבית הספר. כשסיים את לימודיו פרצה מלחמת העצמאות. "הוא ראה את אחיו הגדולים לוקחים חלק בפעילות לשחרור טבריה, ורצה להיות חלק מזה", אומרת אחייניתו של פדידה, אביה מאיירס. "הוא היה ילד קטן וצנום, לא אחד מהג'אברים הגדולים, ובהתחלה כולם אמרו לו שאין לו מה לעשות שם".

אחד מאותם אנשים שהשיבו את פניו ריקם היה נחום עב (עבו), ממפקדי שחרור טבריה במלחמת העצמאות. לימים סיפר כי בתחילת המלחמה בא אליו פדידה בן ה–15, וביקש להתקבל כלוחם. "יעקב, שהיה נמוך קומה, נדחה מיד", סיפר בעדות שמתפרסמת באתר "ההגנה". אלא שפדידה לא ויתר. כעבור יום או יומיים שב וניסה את כוחו. "הוא חזר אלי, התחנן, ביקש והסביר שהוא מסוגל ויודע להשתמש בנשק כמו הגדולים", נזכר עב. "הוא אמר: "נסו אותי, אני אוכיח לכם'". בניסיון להתחמק מהנער הנחוש, אמר לו עב כי אין ברשותו נשק בשבילו.

למחרת שב פדידה כשאקדח ברשותו. "מאחר ששמעתי כי אין די נשק בידכם, ארבתי בכניסה לשכונה הערבית, ובעבור ערבי מזוין הפתעתיו, איימתי עליו בסכין, הוצאתי את הכלי ממנו. הערבי נמלט כל עוד נשמה באפו", סיפר פדידה, לפי עדותו של עב. לאחר שהחרים ממנו את האקדח, שב פדידה על המעשה הזה שנית ושוב הוציא נשק מערבי מזוין. "באין ברירה, צורף יעקב לקבוצת לוחמים", העיד עב.

גם במשפחתו של פדידה מספרים על כמה מקרים שבהם הצליח לגנוב אקדחים מידי ערבים בטבריה, ולמסור אותם ל"הגנה". "בשעתו, היה הדבר לשיחת היום בטבריה", נכתב עליו באתר "יזכור" של משרד הביטחון.

את הסיפורים הללו מכיר גת היטב, וגם סיפורים אחרים. "הוא ניצל את העובדה שדיבר ערבית שוטפת כדי להסתובב באזור הערבי בעיר התחתית", ציין, "ולאסוף מידע על פעילות הלוחמים הערבים שם".

אחד ממעשי הגבורה המיוחסים לפדידה הקטן תואר על ידי עב כ"הצלת מספר לוחמים ממוות בטוח". זה היה בשעה שאוטובוס משוריין, שהעביר ציוד לעמדה נצורה בעיר, עלה על מוקש. אש החלה לבעור בו ולוחמים ערבים החלו לירות לעבר נוסעיו.

בעמדה סמוכה ישבו פדידה וחבריו לנשק וצפו במתרחש. "פדידה קפץ בראש והציע את עצמו לפעולה", העיד עב. הוא אסף רימונים מחבריו הלוחמים, דילג על גגות הבתים הסמוכים זה לזה, התקרב אל עמדות הערבים והחל לזרוק רימונים לעברן. "קמה בהלה בקרב הערבים, הירי נפסק, חלק מהם נפגעו, והנותרים נטשו את העמדות ונסו על נפשם", תיאר עב. "בשוך היריות, קרא יעקב לבחורינו לצאת מהמשוריין הבוער וכיוון את צעדיהם... מפקד המשוריין שמע בקול מושיעם הקטן וכך ניצלו ממוות בטוח".

גת תיעד גם מעשה אחר שנקשר בשמו של פדידה. "ההגנה" שלחה מכתב אזהרה למוכתר הרובע המוסלמי של טבריה, ובו דרישה לשחרור שבויים יהודיים. פדידה היה הלוחם שנשלח להניח את המכתב בפתח ביתו. "זהו רק חלק קטן מעלילותיו", סיפר גת. "לרוע המזל אין תיעוד סדור של מעשיו".

ב–22 באפריל 1948, החודש לפני 70 שנה, במהלך הקרבות על שחרור טבריה, נהרג פדידה בנסיבות שאינן ברורות לגמרי. באתר "יזכור" כתוב כי "נפל בנסיבות טרגיות מכדור שנורה בשגגה". עב סיפר כי "מצא את מותו המעציב והבלתי צפוי, בעודו בראשית חייו".

הטרגדיה המשפחתית היתה כפולה כשיום לאחר מותו נהרג גם בן דודו לוחם גולני, יחיאל פדידה, בניסיון לכבוש את צמח. שני בני הדודים נקברו זה לצד זה בבית העלמין הצבאי בטבריה.

פדידה היה בין צעירי הנופלים במלחמת העצמאות. צעיר ממנו היה הילד נסים גיני שנכנס לספרי ההיסטוריה כצעיר הנופלים במלחמות ישראל. גיני נהרג בירושלים כשהיה בן עשר, בשעה ששימש כתצפיתן וכקשר. "היו עוד כמה נערים שנפלו במלחמת השחרור, אבל אין ספק שבין כולם, פדידה היה הלוחם הקרבי האולטימטיבי, שעלילותיו אינן נופלות מאלה של מקבלי אות הגבורה", אומר גת. "אלא שהסיפור שלו נשכח לגמרי. מי שמע על יעקב פדידה?".

גם השנה, כמדי יום זיכרון, תגיע משפחתו לחלקת הקבר שלו ותעמוד שם דום בצפירה. "ודאי שאנחנו זוכרים אותו", אמרה אחייניתו. "הוא היה נער צעיר, שלא הספיק לעשות הרבה בחיים שלו".

בסוף יולי 1987, התגייס איתן לצה"ל. הוא שאף להגיע לסיירת הצנחנים ובמהלך הגיבוש סומן כאחד החיילים המובילים, אך עקב שתיית מים מג'ריקן שהיו בו שרידי נפט הובהל לבית-החולים ולא הצליח לסיים את הגיבוש. איתן, נאמן למסורת המשפחתית (שני אחים ואחות בחטיבת הצנחנים) לא ויתר על החלום להגיע לחטיבת הצנחנים, עבר טירונות, קורס צניחה, סיים בהצטיינות קורס מ"כים במסלול מדריכי צניחה, ולאחר מאמצים רבים התחיל מסלול כלוחם בחה"ן צנחנים. לאחר סיום המסלול ותקופת הדרכה קצרה, יצא איתן לקורס קציני חי"ר. בסיום הקורס נשאר להדריך כמד"כ בבה"ד 1, ועם סיום תקופת ההדרכה חזר לחה"ן צנחנים, שם פיקד על צוות סמלים. בתום שנת הקבע, השתחרר איתן מצה"ל וחזר לעבוד עם אביו במשק המשפחה במושב. חצי שנה אחר כך הוא נקרא על ידי המח"ט לחזור לחטיבה. איתן נענה לקריאה ובינואר 1992 התחיל את שירותו כסמ"פ בגדוד 202, התמנה למ"פ טירונים באוגוסט 1992 , אחר-כך לחונך מ"פים בבא"ח צנחנים, ולבסוף לסמג"ד הגדוד.

עם סיום התפקיד יצא איתן לשנתיים לימודים מטעם הצבא במכללת תל חי. במהלך תקופה זו נשא לאישה את רעיה והם קבעו את ביתם במושב רמות נפתלי, שם יזם איתן את בניית הצימרים. בתום הלימודים חזר איתן לשירות, וקיבל את הפיקוד על סיירת הצנחנים. חודשיים אחר-כך נולדה בתו, נעם.

ביום ז' באדר תשנ"ט (23.2.1999) נפל איתן בקרב בלבנון, עת הוביל את יחידתו לפעילות מבצעית יזומה נגד חוליות החיזבאללה בגזרה המזרחית בדרום לבנון. הכוח נתקל במארב מחבלים ובמהלך הקרב נהרגו שלושה קצינים: רב-סרן איתן בלחסן, מפקד הסיירת, סגן לירז טיטו, קצין הנדסה שצורף לכוח וסגן דוד גרנית, מפקד צוות בסיירת. בן שלושים היה איתן במותו. הוא נטמן בבית-העלמין של מושב רמות נפתלי. הותיר אחריו אישה ובת, הורים, שני אחים ואחות.

נולד בשנת 1929 בלבנון.
גויס ב-1947.
שרת בפלמ"ח, ביחידת המסתערבים בגדוד הראשון בחטיבת יפתח.
תפקיד אחרון: קצין מודיעין-קמ"ן בהכשרת משמר-הים.
שוחרר בשנת 1949.
נפטר ב-כח' שבט תשי"א (4/2/51).

קורות חיים:
ברוך נולד בלבנון להוריו אסתר ומשה בשנת תרפ"ט, 1929. עלה ארצה בשנת 1945. היה בחברת נוער בעין חרוד. במסגרת זו הצטרף להכשרת "משמר הים" בגדוד הראשון של הפלמ"ח. בפברואר 1948 גוייס לפלמ"ח ושרת במחלקה הערבית. לאחר סיום המלחמה נשאר ברוך במערכת הביטחון.
סגן ברוך נרדי נהרג בתאונת דרכים בכביש עכו-צפת במסגרת מילוי תפקידו בצה"ל, ביום כ"ח בשבט תשי"א, 4.2.1951. הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי בחיפה, הניח אשה.

http://info.palmach.org.il/show_item.asp?levelId=38495&itemId=6316&itemType=0&fighter=85071

2) יעקב הכהן טראב מסלתון הי"ד בן יפה ויוסף

נפל ביום כ"ד אדר תשמ"ה
17/03/1985

בן יפה ויוסף, נולד ביום י"ז באב תשכ"ג (7.8.1963) בתל-אביב. את תחילת חינוכו קיבל יעקב בבית-הספר הממלכתי-דתי "עציון" בתל-אביב. כאשר השתקעה המשפחה בבת-ים, הוא המשיך ולמד בבית-הספר הממלכתי-דתי "הראל" ובישיבת "אדרת", שניהם בבת-ים. משם גלה יעקב למקום תורה, וסיים בהצלחה את חוק לימודיו בישיבה הטכנולוגית "תורה ומלאכה" בפתח-תקוה. יעקב היה נער שקט וצנוע ונחבא אל הכלים. למרות זאת, הוא היה פעיל בחברה בדרכו השקטה. עם התבגרותו היה יעקב לעלם חסון ונאה, ראש וראשון בקרב חבריו. הוא השתייך לתנועת הנוער הדתית "בני עקיבא", ואהב לעסוק בספורט ובעיקר בשחייה, כדורסל וריצה. אולם תחביבו העיקרי היה טיפול בדגי נוי. בביתו היה אקווריום, והוא נהג לומר לבני משפחתו: "תראו, לכשאתחתן אעשה בדירתי אקווריום על קיר שלם". יעקב טייל הרבה בכל רחבי הארץ, והשאיר אחריו אוסף גדול של תמונות המנציחות את פינות הארץ שבהן דרכו רגליו. הייתה ליעקב תבונת-כפיים והוא עזר להוריו בכל עבודות הבית. הצחוק לא ירד מעל פניו, ותמיד הייתה לו מלה טובה לכל אחד.

יעקב גויס לצה"ל במחצית אוקטובר 1981, ובשל מקצועו הוצב בחיל-המודיעין. הוא אהב את מקצועו, ולכן הסכים לשרת בחיל אף שהדבר חייבו לחתום לשנת קבע אחת אחרי תום שירות החובה. בחיל השתלם יעקב בקורסים מקצועיים שונים, והוכשר להיות טכנאי שדה. הערכת מפקדיו אליו הייתה רבה, והם ציינוהו תמיד כחייל טוב, המבצע את עבודתו באופן הטוב ביותר. גם בשירות הצבאי, על-כל קשייו ומגבלותיו, דבק יעקב באורח-החיים הדתי שבו גדל.

סמל-ראשון יעקב נפל קרב בלבנון במלחמת שלום הגליל.

במכתב התנחומים למשפחה השכולה, ציין מפקד יחידתו, כי "קובי התגייס ליחידה לפני כשלוש וחצי שנים ושירת בה, לאחר שסיים בהצלחה הכשרה מקצועית, עד לנפילתו. במשך כל תקופה זו, הוא שירת בצוות המהווה חלק מחוד החנית של היחידה והשתתף לא אחת במשימות קשות תוך סיכון עצמי. מאז הגיעו ליחידה התגלה קובי כאדם חדור ערכי חינוך ומסורת, וביצע את המוטל עליו בלא דופי, בלא התלבטות ותוך דבקות במשימה. גם במשימתו האחרונה דבק במילוי המוטל עליו - בלא התפשרות או המתנה - מתוך חשש לפגיעה בהגשמת המטרה החשובה".

ספר תורה על-שמו ולזכרו הוכנס לבית-הכנסת "יחוה דעת" בהר-נוף בירושלים.

יעקב נפטר ביום כ"ד באדר תשמ"ה, 17 במרץ 1985. בן 22 היה במותו.

השאיר אחריו הורים, שלוש אחיות ואח.

נקבר בבית-הקברות הצבאי בחולון.

יהי זכרו ברוך.

http://malam.cet.ac.il/ShowItem.aspx?ItemID=ae51ddee-94c6-4522-a547-9496ecb01a9c&lang=HEB

אך,
וזהו האבל הגדול, בעיני (וקטונתי אל מול משפחות החללים! אין בי שום שיפוט), זהו אינו יום הדיכאון.

השירים העצובים, היפים מכולם, אולי תורמים לאוירה הזו,
אך בעיני זה מן הגדלה של הפסוק
טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ. (קהלת ז, ב)

זהו יום בו אנו, כאומה ואולי גם כפרטים, נחשפים אל דמויות של אנשים גדולים
בעלי מעשים קטנים וגדולים שלא היינו לומדים, מכירים ומעריכים אותם אלמלא הקרבתם את חייהם על מזבח תקומתנו,
אזרחים כחיילים.

מבחינתי זו הזדמנות להיחשף ולשאוף להגיע למעלות שלא זכיתי להגיע אליהן
ושהם זכו עוד בחייהם, אם זה בכיבוד הורים, בחיוך, באופטימיות, בדיוק, ביושר, באהבת הארץ, במסירות נפש על מצוות, על תורה, על ידידות, רעות ועוד ועוד...

שנזכה להיות ראויים יותר ויותר.

לזכרם של היקרים לי ושל היקרים ליקרים לי:

טוראי אריה בויארסקי הי"ד
http://www.izkor.gov.il/HalalView.aspx?id=510837

חיים מזרחי הי"ד

איטה ואפרים צור הי"ד

הרב יוסי, חני ושובאל דיקשטיין הי"ד

הרב אודי, רותי, יואב, אלעד, והדס פוגל הי"ד

הרב בנימין הרלינג הי"ד

סמ"ר חזקי גוטמן הי"ד

אפרים איובי הי"ד

נפתלי פרנקל הי"ד

רב"ט נתנאל יהלומי הי"ד

אסף ואריה הרשקוביץ הי"ד

הרב מאיר דוד, הרב בנימין זאב וטליה כהנא הי"ד

תחיה בלומברג הי"ד

מירי אמיתי הי"ד

גבי ביטון הי"ד

שלום יוחאי שרקי הי"ד

אריק קרוגליאק הי"ד

הרב נחמיה לביא הי"ד

הרב איתם ונעמה הנקין הי"ד

אהד בכרך הי"ד

סמל אריה יהושע שטראוס הי"ד

והרשימה עוד ארוכה.

הוסיף מרן זצ"ל, שאין ספק שדברים אלה כוחם יפה גם לגבי חללי צה"ל הקבורים בארץ ישראל, אשר חרפו נפשם במערכות ישראל על גאולתינו ועל פדות נפשינו, מנשרים קלו מאריות גברו, תהי נשמתם צרורה בצרור החיים.

בשנת התשל"ד לאחר מלחמת יום הכפורים, כאשר נערכה אזכרה על חללי צה"ל ממלחמת יום הכפורים, אמר מרן זצ"ל דברי נחמה ועידוד למשפחות השכולות, אולם בתוך דבריו, לא נמנע מלעורר על המצב הרוחני של העם, ואלו היו דבריו:

בפסוקי שיר השירים נאמר, "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי, יוֹנָתִי תַמָּתִי!" ומשיבה כנסת ישראל: "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה? רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם?". במלחמת ששת הימים, הראו לנו מן השמים סימני גאולה, נסים ונפלאות, עד שאפילו הרמטכ"ל החילוני יצחק רבין אמר אז "מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו"! וזהו מה שנאמר "קול דודי דופק, פתחי לי!" הקדוש ברוך הוא דופק, ואומר לעם ישראל, פתחי לי! פתחו לי פתח כחודו של מחט בתורה ושמירת המצוות, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם. שעת הרחמים הגיעה, ואילו זכינו, היינו מנצלים את הימים הללו לשוב בתשובה, והיינו פותחים פתח לפי לשונות החיבה שנהג עמנו ה' יתברך בהם.

אבל התעצלנו והתרשלנו, וכמו שנאמר, "פשטתי את כותנתי, על מנת ללכת לישון, איככה אלבשנה? רחצתי את רגלי, איככה אטנפם?", וכשרואה הקדוש ברוך הוא שאין אנו פותחים אפילו פתח כחודו של מחט, הוא אינו פותח לנו פתח. וכמו שאמרו החסידים, שאם אנו רואים שהקדוש ברוך הוא לא פותח לנו פתח כפתחו של אולם, הרי זה סימן שאנו לא פתחנו לו פתח כפתחו של מחט!

ואז מה נאמר? "דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו", למרות הכל, מנסה הקדוש ברוך ברחמיו להמשיך להיטיב לנו ואז נשוב אליו, ולמרות שבכנס האו"ם ניסו לאלץ את ישראל לשוב לגבולות "הקו הירוק", לא עלה הדבר בידם. ואף על פי כן, החופשים המשיכו בכל מיני חילולי שבת, לנסוע ברכב כדי לבקר ברמאללה וג'נין ושכם ועזה, בעיצומה של השבת. הרי זו כפיות טובה מאין כמותה! ועל ידי כפיות טובה זו שעברה כל גבול, גם כאשר "קמתי אני לפתוח לדודי", אנו כבר מבקשים את ה', אבל אז, כבר "דודי חמק עבר", כמו שנאמר: "קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וכו' וְדוֹדִי חָמַק עָבָר". אז גם כאשר התפללנו, כבר היה מאוחר, "בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי", ה' יתברך כביכול לא ענה לבקשתינו, והתחילה מלחמת ההתשה שבה נהרגו לנו כמה חיילים ה' יקום דמם, ובעקבותיה הגיעה מלחמת יום הכפורים, וזהו שנאמר, "מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר הִכּוּנִי פְצָעוּנִי נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵֽעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת", סבלנו אבדות רבות בהרוגים ופצועים, נתרבו יתומים ואלמנות הבוכים יום ולילה כי הוסרה עטרת ראשם, אוי לנו שכך עלתה בימינו! אילו גזירות קשות! כביכול לא רוצה ה' יתברך לרחם עלינו, כמו שנאמר "מעיו עשת שן מעולפת ספירים", מעיו נעשו קשים כמו שן ממידת הדין. אולם בכל זאת הבה ונזכור, כי "חכו ממתקים וכולו מחמדים", וכוונתו להדריכנו ולהשיבינו בתשובה. וכמו שנאמר: "כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ, ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ"

לסיום, הוסיף מרן זצ"ל, שנאמר במדרש, שלעתיד לבוא שולח ה' יתברך את הנביאים לנחם את ישראל, וכאשר הולכים הנביאים לעם ישראל, עונים להם ישראל: כאשר קבלנו את הפורענות, קבלנו אותה ישירות מידיו של הקדוש ברוך הוא, הוא עצמו השקנו את כוס התרעלה וממרום שלח אש בעצמותינו, ואילו כעת, כשמגיע זמן הנחמה, היתכן שנקבל אותה מידי בשר ודם? אין אנו רוצים בניחומים שלכם!

חוזרים הנביאים לפני ה', ואומרים לו, רבונו של עולם! אין עמך ישראל רוצים נחמה מאיתנו! אומר הקדוש ברוך הוא, אם כך, עלי ללכת בעצמי לנחמם ולפייסם, כמו שכתוב, כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם, וזהו שנאמר עוד, אנכי אנכי הוא מנחמכם.

יהי רצון שנזכה לראות בגאולה השלימה, ואז נראה בתחיית המתים, ומלאה הארץ דעה את ה'.

שמואל ירושלמי הי"ד

מלכה סולטן הי"ד