ערכתי לאחרונה בתאריך 26.01.19 בשעה 21:38 בברכה, ilanka
(...)
אז חזרתי הביתה. מרצ היתה הבית שלי בימים של שולמית אלוני ויוסי שריד. בימים שבהם ציונות היתה שווה למוסריות וערכיות, ולא ללאומנות וגזענות.תמיד ראיתי את השאכטה כסמל למשהו גדול יותר. לליברליות, לחופש, לפתיחות, לשלום ו... כן, גם לצדק חברתי. ברור לכולם היום, שמי שמעשן מריחואנה נקלע פחות לקטטות, לכיבושים צבאיים ולקנוניות פוליטיות. בטח לעומת מוצצי הסיגרים ושותי הוויסקי. אבל מאחר ש"עלה ירוק" דבקה רק בלגליזציה הרגשתי שצר לי, אבל צר לי. וכשכל המפלגות מתרחקות מהמלה "שמאל" כמו מאש, אין ברירה בעצם. הרי אין יותר פעילים מהח"כים של מרצ בנושא החברתי. אין יותר נקיים משחיתות. אין יותר קולניים מהם בנושא זכויות האדם. אז נכון, אין שמחה ואין מרץ ואין גם הומור, אבל את זה אפשר לשנות.
עם הרקע היהודי שלי יכולתי אולי להיכנס לבית היהודי — אבל אני לעולם אהיה בית הלל הליברל, והם בית שמאי השמרן. עם העבר הביטחוני הלא עשיר שלי אולי הייתי מתקבל בכיף ברשימה המשותפת, אבל ממש לא בא לי להצטרף ל־BDS ולהסתכל על הסכסוך מנקודת מבט פלסטינית. עם הפה הגדול והמלוכלך שלי הייתי יכול להשתלב בליכוד, אבל אני שומר אותו לסטנד־אפ שלי.
אז מרצ זו הבחירה שלי. זו הבחירה הטבעית למי שחרד מהכרסום בזכויות האדם, מהשחיתות, מהפגיעה בדמוקרטיה, מההשתלטות של זרם יהודי משיחי אחד על כל השאר.
לטור המלא, במקור: https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6871730
לחובבי הנוסטלגיה - ראיון שלו עם הנערה סיוון רהב, לפני 25 שנים: https://youtu.be/GSlz965duZg?t=185
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
