אמנם הדרך שזה נעשה, בצורה של בריחה, גרמה נזק הרתעתי גדול למדינה.
יש המייחסים לכך את פרוץ האינתיפאדה השניה חודשים ספורים לאחר מכן, ויש גם סימוכין לכך.
למשל היום יוסי ביילין סיפר שעראפת ימ"ש אמר לו שאם ישראל תיסוג מלבנון זה ישדר מסר שמי שמנהל איתה מו"מ מפסיד ומי שנלחם בה מנצח.
אפשר גם להודות שהנסיגה היא ניצחון מסויים של חיזבאללה.
בשבת התפרסם בישראל-היום ראיון עם גדי אייזנקוט.
הוא אומר שצהל ניצח את חיזבאללה בהרבה קרבות אבל הפסיד במערכה.
הוא אומר שההרתעה ספגה מכה אנושה ולדעתו רק ההתקפות בשנים האחרונות על האיראנים מתחילות לשקם את זה.
(ראו תמונות מצורפות)מצד שני אפשר לראות בזה היערכות אסטרטגית מחדש.
לפעמים צבא נמצא בעמדה שלא טובה לו וסופג אבידות קשות, ואז הוא משפר עמדות כי אין טעם להמשיך לספוג אבידות רק בשביל לא לסגת.
העניין הוא שלדעתי, עם ישראל לא בנוי לספוג אבידות באופן בלתי פוסק.
גם הטראומה שהיתה לכל המשרתים בלבנון, ולכל ההורים שנאלצו לשלוח את בניהם לביצה הלבנונית היתה קשה.
בסופו של דבר זה היה מחריב את החברה שלנו, וגם כעם לא היה נותן לנו את היכולת להתפתח ולהתקדם כאשר מבחינה נפשית אנחנו מבוססים בלבנון ומדממים שם.
השקט הבטחוני היחסי שיש לכולנו היום זה דבר חשוב מאוד, למרות שיש לנו עכשיו צל ענק מאיים מעל הראש אבל רחוק.
אמנם יש להזכיר שהשקט היחסי של היום לא הגיע עם היציאה מלבנון כי מיד אחריה התחילה האינתיפדה השניה והפיגועים, אבל העובדה שאנחנו לא בלבנון כרגע זה חלק ממנו.
אגב, אולי היה צריך לעשות את מלחמת לבנון השניה מיד אחר כך ואז היינו מצליחים לשמור את חיזבאללה על אש קטנה, וגם לחזק את ההרתעה.
בכל אופן, אין לי ספק שכל מי ששולח את בניו לצבא שמח לחלוטין שהוא לא נאלץ לשלוח אותם ללבנון.
מבולבלים? גם אנחנו.
יש לי תחושה שלרוב האנשים יש דעה מורכבת ביחס לנסיגה שקשה לתמצת אותה ב"בעד" ו"נגד".
מבינים שהיו לה מחירים אסטרטגיים.
אולי אפשר לסכם כך: לא שמחים על היציאה, לא על הדרך שהיא נעשתה, לא על מה שעברנו מאז, אבל שמחים מאוד שאנחנו לא שם.
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
