הישראלים מלוכדים במלחמות שמעבר לגבול, אך כשהמלחמה בתוכנו, אין לנו מושג כיצד להתמודד.  

במשך חצי שנה ישראל נמצאת על סף תהומות השנאה, שכאמור לא החלו מהיום. אך לאור המשבר ניתן לראות שחלקים מהציבור הישראלי לא מתביישים לומר (במעשיהם, לא במילותיהם ממש) "אתם לא אחינו ולא באמת איכפת לנו מכם". זאת ניתן לראות בין המגזר הדתי-חילוני-החרדי (להוציא את הערבים מהיותם לא יהודים וחוסר הציפייה לאחדות מהם).

אכן, חוסר במנהיגות אמתית מזה מס' שנים השפיע מאוד על העניין. המנהיגות בשנים האחרות התרכזה בנושאים מאוד ספציפיים : מדיניות חוץ וביטחון. בעוד נושאים אחרים נשארו בשוליים : חברה, בריאות, חינוך, דת ומדינה (המאזן ביניהם), דיור, פערים חברתיים כלכליים, ענישה מקלה כנגד עבריינים וכו'.
כאשר כל כך הרבה נושאים לא קיבלו את ההתייחסות הנכונה לאורך השנים, וכאשר נוצר משבר שבו כל התחומים האלו צפים מעל פני המים (לא שלא צפו בעבר, אבל הכותרות תמיד נטו לכיוונים אחרים), הבנו שאנחנו בבעיה אמיתית..

כאשר אנחנו מבינים שאנחנו, כעם, או לפחות מתיימרים להיות עם, צריכים להילחם באמצעים שאינם צבאיים, אלא באמצעות ויתור על זכויותינו הבסיסיות ביותר, תנועה, הפגנה, פולחן וכו', פרצופנו האמיתי נחשף ובעת הזו נצטרך לשאול, מהי רמת הלכידות של ישראל? שנתפסת בעתות משבר כבלתי ניתנת לשבירה?

ובכן, "עתות המשבר" שזכורות לנו מההיסטוריה, האירועים המרכזיים (שוב, שנתפסו כך) הם המלחמות מול אויב חיצוני, מעבר לגבולות המדינה. המסקנה שלי ברורה- כל עוד המאבק אינו גורע יותר מידי מחיי האזרחים- האזרחים יתמכו בו. (ונשאלת השאלה, מהי גריעת יתר מהאזרח)
אך כאשר המאבק הינו על חשבון חיי האזרחים (ברמה קשה) - פתאום החילוני והחרדי אינם אחים, מעולם לא היו ולא חשבו שיש בינהם דבר במשותף.
חשוב שלא ניתמם, בהיסטוריה של המדינה היו משברים חברתיים בזמנים שונים, שסימנו את אשר מתקיים עכשיו. האם היינו צריכים להסיק כבר אז שהמדינה מחולקת לשבטים שבטים? וכל שבט דואג לעצמו?