תמונות חדשות של המופתי אמין אל חוסייני במחנות הריכוז שופכות אור על חלקו בשואה  

ניתוח תצלומים שנמכרו בבית מכירות פומביות בירושלים מציע תובנה חדשה על תפקידם של שותפים זרים בפתרון הסופי של היטלר

בשנת 2017 פרסם בית המכירות הפומביות קדם בירושלים שלוש מתוך שש תמונות שלא היו מוכרות קודם לכן באינטרנט, בהן מופתי הגדול של ירושלים, אמין אל-חוסייני, בוחן מחנה ריכוז נאצי יחד עם בכירים נאצים ואנשי ממשל. לפי הפרסומים של בית המכירות, מומחה היה בדעה כי אסירים אלה ביצעו עבודת כפייה במחנה טרבין ליד ברלין, שהיה, בין השנים 1942 ל -1945, מקום אימונים ארטילרי של אס אס עם שלוחה של מחנה הריכוז זקסנהאוזן באורניינבורג. היא נבנתה לאחר מלחמת העולם הראשונה כ"עיר השלום" הנוצרית, ונכבשה על ידי הSS בשנת 1935. בין האסירים היו יהודים מהונגריה. עבודת כפייה, טרור ואלימות אפיינו את חיי היומיום שלהם. קדם פרסמו שלש מהתמונות, בתקווה שהצופים יעזרו לזהות גברים בתמונות.

לדברי קדם, התמונות חתומות "פוטו גרהרדס טרבין". חותמת זו מצביעה על כך שהם צולמו ככל הנראה בטרבין, 30 ק"מ דרומית לברלין, "בסביבות 1943". שש התמונות נמכרו במכירה פומבית ב$12,300 דולר לאדם פרטי, אשר לדעתי צריך לפרסם את שלוש התמונות הנותרות באינטרנט כמחווה הומניטרית למשפחות האסירים.

לאחר שהתבררו הפרטים, עכשיו אני יכול לשפוך אור על חמישה מהאורחים הזרים בתמונות – מנהיגים גלובליים שנוכחותם משקפת את ההיסטוריה חוצת היבשות בין אירופה, המזרח התיכון, הודו ואמריקה. התצלומים מספקים גם הוכחה ניצחת לכך שלכל הנוכחים היה ידע מדויק על גורלם של יהודים בגרמניה של היטלר – ועל גורלם הצפוי של יהודים בארצות מוצאם תחת השלטון הנאצי.

בתמונות נראים שני פקידים גרמנים במדים שהיו מעורבים ישירות בשואה, ואורחים זרים שכללו את המנהיג הערבי אל-חוסייני, ראש ממשלת עיראק לשעבר עלי אל-קיילאני, האידיאולוג הקרואטי אוסטשה מייל בודאק ומנהיג ההינדים ההודי סובחאס צ'נדרה בוס.

לפני נסיעתם למחנה ואחריה נפגש אדולף היטלר בנפרד עם כל אחד מהאורחים הזרים.
רק שלושה מתוך שבעת הגברים בתמונה שרדו את מלחמת העולם השנייה ותוצאותיה המיידיות.

אז מי הם היו?

מייל בודאק היה האידיאולוג של מפלגת אוסטשה האתנו-רדיקלית והאנטישמית של קרואטיה, שניהלה מדינת לוויין נאצית שהוקמה בשנת 1941. משמאל נמצא ד"ר פריץ גרובה, שליח לשעבר לקאבול, בגדד וג'דה. הוא היה פרוטסטנטי ולא חבר במפלגה הנאצית. הוא היה אחראי על המזרח התיכון במשרד החוץ הגרמני מאז תחילת 1942.

גרובה ושני המנהיגים הערבים בתמונה תמכו בהפיכה האנטי-בריטית בעיראק, שבאה בעקבות פוגרום אל-פרהוד באמצע 1941. בו נהרגו 179 יהודים וחנויות רבות נבזזו. גאונים כמו אל-קיילני ואל-חוסייני רצו לאותת, שם בקהילה בת 2,500 שנה, כיצד יש להתייחס ליהודי ערב.

בתמונה השנייה נמצא הפוליטיקאי ארתור זייס-אינקווארט, הפוליטיקאי האוסטרי שעמד בראש האנשלוס של אוסטריה בשנת 1938 ושנתיים לאחר מכן שימש כנציב הולנד הכבושה. בתהליך זה פיקח על גירושם של 100,000 יהודים למחנות השמדה ועל שעבודם של חצי מיליון הולנדים, שמחציתם נאלצו לנסוע לגרמניה כפועלי עבדים.

לאחר משפטי נירנברג ב-1946, סייס-אינקוורט עלה לגרדום על פשעיו נגד האנושות. בודק חלק את הגורל הזה שנה קודם לכן בזאגרב, שם נתלה כפושע מלחמה על מדיניותו לשלוח יהודים, סרבים, סינטי ורומה למחנות השמדה.

תמונה 2. ארתור זייס-אינקווארט מופיע שני משמאל

מאידך גיסא, שני המנהיגים הערבים המשיכו במדיניותם האנטי-יהודית והאסלאמיסטית ללא הפרעה לאחר תום המלחמה: אל-קילאני עד 1965 ואל-חוסייני עד 1974. מחוץ לישראל, הנאציזם כמעט ולא עבר דה-לגיטימציה במזרח התיכון, וחסידיו עלו לשלטון לעתים קרובות לאחר תום המלחמה. העיראקי אל-קיילני ביצע הפיכה בבגדאד אך נכשל. הוא נידון למוות, ואז הוגלה לביירות.

חוסייני מצא עצמו גם בביירות, שם היה פעיל בקונגרס האסלאמי העולמי, אותו ייסד בירושלים בשנת 1931 (שנה לאחר מכן פתח סניף בברלין). עם גיבוי חזק, הוא קם והפך ל"מופתי הגדול העולמי" הראשון. מופתי הוא סמכות דתית ומשפטית שמחלקת פסקי דין בנושאים יומיומיים למאמינים בתחום שיפוטו. אחיו למחצה המנוח כמיל היה המופתי הגדול הקודם של ירושלים. אל-חוסייני קיבל את התואר ב-1921, וכדי לשמר ולהרחיב את מורשתו הטרנס-דתית "המזרח תיכונית-אירופית" לאחר 1945, בחר כנציגיו סעיד רמדאן לאירופה, בשווייץ, ויאסר ערפאת במזרח התיכון. המופתי המליץ לארפאת ב-1968 להשתלט על הארגון לשחרור פלסטין (שעמד בראשו עד 2004) ו"לשחרר את פלסטין", הפועלת מחוץ לעזה עם כוחות פתח.

לא וודאי, אבל כמעט בוודאות נראה בתמונה 1 ההודי הלאומני סובאאס צ'נדרה בוס. הוא נקרא גם נטאג'י, הינדי עבור "המנהיג המכובד", וכנראה מת בהתרסקות מטוס באמצע 1945 ליד טייוואן. המחלוקת על תפקידו פחתה בשנת 1997 כאשר קיבל את מקומו בפנתיאון ההודי של מנהיגי השחרור. עם זאת, יש שאלות על קשריו ופגישותיו הנאציים הקרובים בשנת 1942 בברלין עם היטלר וראש אס.אס היינריך הימלר. מאז התמונה הראשונה מראה צמחים פורחים, זה כנראה שתחילתה במחצית השנייה של 1942, כאשר Bose היה עדיין בברלין - מה שהופך את הזיהוי סביר יותר.

***

החל בשנת 1760, חמישה דורות של חוקרים אירופיים חיברו את המערב והמזרח התיכון. שני הגרמנים בתמונה הם מהדור החמישי של מומחי המזרח התיכון באירופה. הקריירות, שנולדו בשני העשורים שלפני 1900, התבססו על רשת מתרחבת של מוסדות אקדמיים המוקדשים לאזור: 21 אוניברסיטאות עם 57 מרצים ללימודי המזרח התיכון. בנוסף, היו מוסדות שאינם אוניברסיטאיים, כגון סמינר ברלין לשפות מזרחיות, שבו למד גרובה טורקית, והמכון הקולוניאלי של המבורג תחת קרל היינריך בקר, מייסד לימודי האסלאם המודרני. התרחבות זו באה לאחר התקופה שלאחר 1884 של מה שמכונה "שנות היסוד של המערב התיכון הגרמני": שלושה עשורים שבהם גרמניה לא יישבה את האזור אך בכל זאת הרחיבה באופן דינמי את נוכחותה בו.

פריץ גרובה נולד ב-1886 ושרד את מלחמת העולם השנייה ו-10 שנים לאחר מכן בגולאג הסובייטי. לאחר שחרורו בשנת 1955 ייעץ לבון בנושא מדיניות המזרח התיכון כגמלאי עד 1973. דיפלומט גרמני נוסף שמופיע בתמונות אך אינו מוזכר בקטלוג קדם הוא מרטין לותר, שכיהן כתת מזכיר המדינה במשרד החוץ. הוא קשר קשר קשר נגד הבוס שלו, יואכים פון ריבנטרופ, וכתוצאה מכך נשלח למחנה הריכוז זקסנהאוזן בתחילת 1943. הוא מת זמן קצר לאחר תום המלחמה.

במהלך מלחמת העולם הראשונה, לותר שירת עם גדוד רכבת צבאי עד הבלקן, שם שמע על רצח העם הארמני. שני עשורים לאחר מכן, כראש המחלקה הגרמנית במשרד החוץ, הוא היה אחד מ-15 נאצים בוועידת ואנזי שתיאמו את "הלוגיסטיקה של רצח המוני". כ-100 "לוחמי אסיה" ששירתו לצד בעלות בריתה העות'מאניות של גרמניה במלחמת העולם הראשונה עלו להנהגה הנאצית לאחר 1933, ורבים מהם שירתו את ממשלת מערב גרמניה בבון לאחר 1950.

בטקסט המכירה הפומבית מוזכר אל-חוסייני, דמות המפתח הנוספת בקבוצה זו. יש הרואים במגעיו הנאציים של אל-חוסייני עניין פרגמטי בהשגת בעל ברית זר חזק למטרות לאומיות ערביות. אחרים קושרים את התלהבות המופתי מהתוכניות הנאציות לפתרון הסופי לרצונו הנוסף להביא רצח עם לפלסטין ולמזרח התיכון. התמונות החדשות הן ראיות חשובות בעימות הזה.

מה שבטוח הוא שאל-חוסייני עלה להיות העוזר הלא-אירופי העיקרי ופעיל במזרח התיכון של היטלר. גרובה, שנחקר על ידי הסובייטים ב-1946, אישר את תוכניותיהם של היטלר ופון ריבנטרופ לרצח עם במזרח התיכון. יש הטוענים כי המופתי גילם את הקונצנזוס הלאומי הפלסטיני, טענה הנשענת על ההנחה כי קיימת "אומה" פלסטינית לפני מלחמת העולם השנייה. אין ספק שלא כל הערבים הפלסטינים צריכים להיות קשורים לאל-חוסייני, יהיו תאריו ושאיפותיו; חלקם פעלו נגד כוחות הציר.

***

כקצינים, גרובה ואל-חוסייני היו אחים לנשק בשנת 1915, כולל באזורים שבהם גורשו הארמנים. שני הגברים דיברו טורקית. השניים נפגשו בשנות השלושים בעיראק, שם טיפל השליח הגרמני גרובה בנציגי המדינה העיראקית והפך לשנוא את אל-חוסייני. בעיניו, איש דת ללא מדינה הסטיילינג עצמו "המופתי הגדול" לא צריך לפעול כפוליטיקאי. סלידתם ההדדית גברה לאחר ההפיכה הכושלת בבגדד נגד הבריטים באמצע 1941.

ארצ'יבלד מקדוגל, יועץ בריטי בעיראק, הגן על גרובה בטיימסואמר כי הוא אינו "לורנס הנאצי של ערב הסעודית" שמעורר מוסלמים אלא דיפלומט מקצועי קשוח. ברלין החלה לחשוד בגרובה. נפוצו שמועות כי הוא הזמין יהודים לקבלות הפנים שלו, שהוא הבונים החופשיים, וכי הוא מעדיף את אל-קילאני על המופתי. הקריירה שלו התערערה, כאשר הוא נתפס בין שני הערבים מתווכחים לעתים קרובות על "מי יהיה המנהיג האמיתי".

בחירתו של היטלר הייתה ברורה: אל-חוסייני. הוא ראה במופתי שחקן ראשי במזרח התיכון ו"ריאליסט". בניטו מוסוליני הלך בעקבות היטלר והכיר במופתי כדובר המוכשר ביותר של הערבים שיכולים לסייע לברית הפשיסטית-נאצית בעיצוב מחדש של צפון אפריקה.

על רקע פוליטי זה הזמין ראש אס.אס, היינריך הימלר, נאצים נבחרים ואורחיהם לבקר במערכת מחנות הריכוז שלו. בסוף יוני, ציין גרובה, הורו שני הערבים לשניים מעוזריהם להצטרף לקורס הכשרה של אס.אס שכלל ביקור במחנה ריכוז. אל-קיילני רצה להצטרף ולראות אם המערכת הזו יכולה להוות מודל לעיראק, שם יש קהילה יהודית גדולה. גרוב הסכים: העוזרים היו הולכים בכל מקרה, אז לא היה שום דבר רע בזה. ובכל זאת, אס.אס ביקש ממשרד החוץ הגרמני לחתום.

זה היה העסק של לותר. סביר להניח שהוא התייעץ עם "המומחה שלו ליהודים", פרנץ רדמאכר, שעבורו המופתי השיג מקלט מדיני בסוריה לאחר המלחמה. רדמאכר ניהל את גירושם והריגתם של יהודי סרביה בבלגרד; הוא כתב בחשבון ההוצאות שלו, כמטרת נסיעתו הרשמית, "חיסול יהודים". הוא גם ניסח את תוכנית מדגסקר עם פקידי משטר וישי כדי לגרש בכוח יהודים לאי, מושבה צרפתית. הרעיון אושר על ידי היטלר באביב 1940, אך בכל זאת ננטש משום שהבריטים שמרו על עליונותם הימית, מה שהפך את המשלוחים הגדולים לבלתי אפשריים.

ב-18 בדצמבר 1940 הוציא היטלר צו מס' 21, "ברברוסה", המכין את הפלישה לרוסיה הסובייטית. הפלישה הנאצית ב-22 ביוני לוותה בירי המוני ביהודים. בתחילת השנה החל הימלר לבנות מחנות השמדה בפולין הכבושה במלמנו, בלז'ק, סוביבור וטרבלינקה. מאביב 1942 השתמשו מחנות ההשמדה בגז רעיל, כמו באושוויץ, כדי להשמיד מיליוני יהודים שהועברו לשם מגטאות וממחנות עבודה.

בעקבות הניצחונות הנאציים הראשונים בצפון אפריקה, הורה היטלר לערבים שהתאמנו בלוחמה מדברית ולא-קיילני לקחת חלק. ב-28 באפריל חתמו שני הערבים – המופתי נשאו את הדגל הפאן-ערבי על מכוניתו, העיראקי עצמו פונה الزعيم א-זעים, פיהרר – על מכתב סודי עם ברלין ורומא למאבק עד לניצחון סופי, ולחיסול הבית היהודי בפלסטין. שיהיה ברור, זה תמיד אומר להרוג יהודים: זו הייתה ברית רצח עם מרובעת, מוכוונת פלסטין ל"אדמות או אימפריות ערביות נטולות יהודים", שנחתמה על ידי שני המנהיגים הערבים ועל ידי שרי החוץ של הציר.

ביוני אישרה אס.אס סיור ערבי במחנה זקסנהאוזן. באמצע יולי הסכים היטלר עם אל-קיילני להילחם באויבים יחד עד לניצחון הסופי. לותר קרא את הדו"ח של גרובה, שבו קצין דיבר עם ארבעה ערבים, ערך להם סיור של שעתיים במחנה, והם בדקו יהודים שבויים במבנה. האורחים "התרשמו בצורה מצוינת" מהכל. לותר מצא את החוויה לא נעימה, ולכן גרובה הבטיח לא להסכים לסיורים נוספים במחנות ריכוז ערביים.

אל-חוסייני, שחלקם ראו בו ח'ליף אפשרי, דחף אז את גרובה אל מחוץ לפוליטיקה הערבית: הגרמני נשלח לעבוד בארכיונים הצרפתיים בפריז כ"מתנת חג המולד", מהלך שנגדו מחה אל-קילאני לשווא. בפברואר 1943 עזב בוס את גרמניה, בעוד לותר הפך לאסיר בזקסנהאוזן לאחר ההפיכה הכושלת שלו נגד פון ריבנטרופ.

***

סובאס צ'נדרה בוס ביקש עזרה נאצית כדי לגרש את הבריטים מהודו במהלך מלחמת העולם השנייה, בדיוק כפי שכמה הודים אחרים ביקשו בעבר עזרה מהגרמנים להילחם בבריטנים במלחמת העולם הראשונה. הקיסר וילהלם נתן ללאומנים בהודו כסף, כלי נשק ומומחים. הנספח הצבאי של וילהלם באמריקה, פרנץ פון פאפן, ביים את הקנוניה ההינדית-גרמנית הזו. פון פאפן נתפס ונאלץ לעזוב את ארצות הברית בחג המולד 1915. מאוחר יותר לחם עם העות'מאנים בפלשתינה. היטלר מינה את פון פאפן לשליח באנקרה, משרה חשובה במזרח התיכון, שבה הרוויחו פון פאפן ואל-חוסייני מסחר זהב גנוב של דויטשה אוריינטבנק.

ברלין איחדה אינדיאנים וערבים במלחמת העולם הראשונה כדי להסית אותם למרוד בבריטים. המאמץ הגרמני כלל מימון כתבי עת, הקצאת מומחים ומתן חסות לנסיעות לארצות רחוקות כמו אפגניסטן כדי להסית למרד אסלאמיסטי ולמשוך אנשי דת לאחווה ישנה וחדשה תחת השפעה גרמנית. מסגרת זו סייעה לבוס כשהגיע לברלין בתחילת 1941, בחיפוש אחר סיוע. בסוף אותה שנה הורה הימלר לגייס מתנדבים ככוחות אס.אס, ובוז הקים מרכז הודו החופשית, או אזאד הינד, והשתמש בשם אזאד הינד הן עבור הלגיון ההודי שלו והן עבור תחנת רדיו באמצע 1942. אל 3,000 אנשיו הצטרפו אינדיאנים בריטים רבים שנתפסו על ידי הגנרל רומל בלוב.

Subhas Chandra Bose meeting Hitler in East Prussia, Germany. Interpreter Paul Schmidt is on the left, 1942.
סובחאס צ'נדרה בוס פוגש את היטלר במזרח פרוסיה, גרמניה. המתורגמן פול שמידט משמאל, 1942. ויקיפדיה

ב-29 במאי קיבל היטלר את בוס בברלין. המנהיג ההינדי מסר לו מסמך המפרט כיצד רצה לתקוף את הבריטים באמצעות התקוממויות המוניות בהודו. העיתוי לא היה רע: הבליצקריג של היטלר נגד רוסיה נתקע, והמנהיג הנאצי דחף כעת להכללת חיילים הולנדים, הודים, ערבים וקרואטים בפירמידת הכוח שלו. הוא אמר לבוס שיש להם אויבים משותפים: האנגלים, הבולשביקים והאמריקאים. שאיפתה של גרמניה להשמיד את רוסיה תסייע ליפן במזרח אסיה ולבוס בהודו. התקפות צוללות, תקיפות אוויריות על מרכזים בריטיים, ועל הכוחות הבריטיים המובסים בצפון אפריקה יסייעו להודו ויספקו למדינה חיילים לשחרורה.

אולי הוא יגיע לגבול הודו בעוד שנתיים, אמר היטלר. ואז הוא יוכל לבקש מבוס לפלוש לשם במשותף. בינתיים, הוא היה מתחיל את המרד האנטי-בריטי שלו, שהיה קושר את הכוחות הבריטיים. יתר על כן, הוא עשוי לנצח את היפנים. כמהפכן ותיק, אמר היטלר לבוס, הוא עשוי להיות מסוגל להסית למרד פנימי, אבל רק אם ההתקוממות הזו תהיה מוגנת מבחוץ על ידי מעצמה צבאית זרה. ההתנגדות הפסיבית של גנדי והעוינות של נהרו לפשיזם ולנאציזם לא ישיגו דבר.

בוס, המשיך היטלר, היה צריך להתקרב להודו. כאיש בעל שיעור קומה, עליו להימנע מלעלות על מטוס שהבריטים יכולים לכפות; צוללת תהיה בטוחה יותר. אז בוס, שהיה נשוי לאישה אוסטרית שהייתה אז בהריון, עבר מצוללת U-180 גרמנית ל-I-29 היפני ליד מדגסקר והגיע לסומטרה הכבושה על ידי היפנים.

המופתי הגיע לארמון בלוויו בברלין ב-6 בנובמבר ונפגש עם בוס. שניהם הסכימו על תמרוני תעמולה. אל-חוסייני ניצל את 22 הימים הבאים עד לפגישתו עם היטלר כדי לבקש ממנהיגי הנאצים שתי התחייבויות: הפסקת המסע החוקי של יהודים למזרח התיכון (הימלר הורה על כך ב-23 באוקטובר, שני הערבים דרשו זאת שוב ב-24 בספטמבר ב-11 הנקודות שלהם) והרס המולדת היהודית בפלסטין.

כדי לבנות קונצנזוס על שאיפותיו בתוך המדינה הנאצית, המופתי התייעץ עם שליחים גרמנים ואיטלקים בוישי וברומא בנקודות כמו סוריה, הלגיון הערבי והצהרת הציר על ערב הסעודית. ב-20 בנובמבר אמר לו שר החוץ פון ריבנטרופ כי פלסטין היא "ערבית טהורה" ופגש אותו פעמיים נוספות: לפני ששוחח עם היטלר ולמחרת, כאשר קיבל גם את בוס. בהתייחסו לפלישה היפנית המתקרבת לפרל הארבור, שר החוץ אמר לאינדיאנים שיפן ואמריקה יחוו בקרוב מצב של סכסוך שעלול להוביל למלחמה.

ב-22 בנובמבר כתב רדמאכר מזכר על רעיונות משרד החוץ לפתרון הכולל של השאלה היהודית באירופה, אותה לקח לותר לוועידת ואנזי. רעיונות אלה כללו גירוש יהודים מהרייך הגרמני ומאירופה הכבושה ממזרח, והטלת חוקים אנטי-יהודיים בסגנון נירנברג בכל מקום באירופה.

***

הפגישות של המופתי במהלך 22 ימיו בברלין התמקדו בדיונים על הצהרת ערב על ידי ברלין ורומא, אשר מזכירו עות'מאן כמאל חדאד הוריד והעביר לגרובה ב-25 בפברואר 1941. הצהרה זו התבגרה מאז אמצע 1940. סעיף 7 קבע כי ברלין ורומא יכריזו על מולדת יהודית בפלסטין כבלתי חוקית. בנוסף, הם יכירו בזכותם של הערבים, לרבות אלה שבפלסטין, לפתור את שאלת האוכלוסיות היהודיות שם "באינטרס הלאומי הערבי ובאותו אופן שבו נפתרה השאלה במדינות הציר". נוסחו של רדמאכר קבע כי יהודים יגורשו למזרח אירופה; הוא אינו מזכיר דבר על המזרח התיכון, אם כי ההגירה הייתה בעבר דרך הפעולה המועדפת על היטלר: ברית הווארה של 1933 אפשרה לכ-60,000 יהודים גרמנים להגר לארץ ישראל, עד 1939.

ההסכם הצבאי של אל-כיילאני עם ברלין קבע כי הכיבוש הצבאי של הציר יוחלף בממשלה אזרחית לאחר שישה חודשים – וברור מול מה היו מתמודדים יהודי עיראק בששת החודשים הללו. בינתיים, ברלין ורומא חידדו את הצהרתן בערב הסעודית עד שהיטלר קיבל את המופתי.

השניים נפגשו במשך 95 דקות ביום שישי, 28 בנובמבר. באותה פגישה חשף היטלר בפני אל-חוסייני את תוכניתו להרוג יהודים באירופה, במזרח התיכון ובעולם כולו ואת רצונו לפלוש לעיראק ולאיראן. האורח שלו היה לחכות עד שהחיילים הנאצים יגיעו לנקודת המוצא הדרומית מהקווקז. פון ריבנטרופ כבר תכנן את רגע טביליסי, כאשר הנאצים הגיעו למזרח התיכון והודו דרך תעלת סואץ ו / או הקווקז דרך העיר הגאורגית הזו. משם, הערבים והבוז היו צריכים לקרוא למרודים "מירושלים דרך בגדד לכלכותה", להקים ממשלות בגלות, ואז להמשיך הביתה עם הנאצים.

אל-חוסייני הסכים עם היטלר וחיכה לפקודתו. ברית רצח העם שלהם הייתה סמן נוסף בספירלת ההסלמה בזמן המלחמה נגד יהודים שהתעצמה ב-30 בינואר 1939, כאשר היטלר איים בפני הרייכסטאג כי מלחמת עולם חדשה תימשך בעקבות "השמדת הגזע היהודי באירופה" – איום שחזר עליו שוב בנאום פומבי בסוף ינואר 1941 בברלין. לאל-חוסייני הוא הרחיק לכת והבטיח לו את השמת יהודי המזרח התיכון והעולם כולו. בגלל המתקפה המתקרבת של יפן על פרל הארבור עשרה ימים לאחר מכן, עליה נודע להיטלר מראש, עלה נושא מלחמת העולם הכוללת. היטלר רצה כעת לממש תוכניות הרבה מעבר לרייך הגרמני.

כשהמופתי עזב, היטלר הניח ארבע נקודות עם פון ריבנטרופ. הוא עכב את הצהרת ערב הסעודית, שאותה שוחח עם מוסוליני. רק כעבור 12 ימים הגיע הטקסט הקצר, עם תמונות וסרטים, ללא תאריך הפגישה: משרדו של היטלר לא פרסם את הטקסט עד ה-9 בדצמבר 1941, והעיתונות דיווחה על כך למחרת, שוב ללא תאריך, העיכוב שימש כדי לטשטש את ההקשר הספציפי לפגישתו של היטלר עם אל-חוסייני. היטלר גם תכנן להקים בברלין מועצת מנהיגות אסלאמית ערבית שתסכים לארגון מחדש של המזרח התיכון.

עם זאת, בערב שלאחר עזיבתו של אל-חוסייני, היטלר עורר את ועידת ואנזי, כעת, לאחר שכניסתה של אמריקה למלחמה, כמו הכרזתו הנגדית של היטלר על מלחמה, הפכה לבלתי נמנעת. לותר קיבל את ההזמנה לוועידת ואנזי ביום שבת, 29 בנובמבר, ומאוחר יותר דקותיו היו היחידות ששרדו. ככל הנראה, היטלר קיבל את החלטתו לוועידת ואנזי לאחר פגישתו ביום שישי עם אל-חוסייני. הוא קבע את התאריך לפגישה של תת מזכירי המדינה בווילה באגם ואנזי ל-9 בדצמבר.

עם הסחת הדעת העולמית מההתקפות של יפן על פרל הארבור, היטלר ראה את ההזדמנות שלו להשאיר את הפגישה מתחת לרדאר. ביום שבת אמר היטלר לשר החוץ של רומא, צ'יאנו, כי המלחמה נגד רוסיה הושגה באופן עקרוני, וכי הוא מפנה כעת את תשומת לבו למזרח התיכון דרך הקווקז – אם כי הוא המעיט בערכו של מתקפת הנגד הרוסית, ובהשפעות החורף הרוסי על צבאותיו. עד מהרה אדולף אייכמן הסביר את הפתרון הסופי למופתי בחדר המפות שלו.

בתכנונם ובאסטרטגיה שלהם, היטלר ואורחיו עקבו אחר דפוסי הג'יהאד הגרמני-עות'מאני של האסלאם במלחמת העולם הראשונה, הסיתו התקוממות וחיסלו מיעוטים שנתפסו כבעייתיים. למרות שהיטלר דחה ב-1925 את הג'יהאד בשירות ברלין כ"ריגוש הנעים של המחשבה שאחרים מוכנים לשפוך את דמם עבורנו", הוא ביקש כעת מהלאומנים והאסלאמיסטים של הודו וערב הסעודית לעשות בדיוק את זה. בתורו, הם הציעו לו מרידות ולגיונות. לאחר המלחמה אמר המופתי כי הנאצים לא היו זקוקים לו. אבל הצו של היטלר מס' 30 בעיראק, ומס' 32 ברוסיה, הסתמך על תנועות שחרור כ"בעלות ברית טבעיות". בינתיים, רצח עם תחת משטר וישי כבר נראה בצפון אפריקה, ונכשל בעיראק ובמדינות אחרות במזרח התיכון.

ובכל זאת, המשך הניצחונות על הציר עד לפלישה של בעלות הברית לצפון אפריקה ב-8 בנובמבר 1942, עודד את "בעלי בריתו הטבעיים" של היטלר ללמוד את ידעם של מחנות הריכוז הנאציים.

Ali al-Kailani and Subhas Chandra Bose , 1942
עלי אל-קיילני וסובהאס צ'נדרה בוס , ויקיפדיה 1942

***

במהלך מלחמת העולם הראשונה, ברלין איחדה מורדים הודים וערבים. בוס המופתי ארגנו אפוא מפגש של סולידריות בהאוס דר פליגר (בית הטייס) בשער ברנדנבורג, שבו שוכנו משרדיו של הרמן גרינג. תמונתם של אל-קיילני ובוז ב-23 בספטמבר 1942 עשויה להתארך מביקורם של השבעה הקטלניים בבית הספר לארטילריה עם המחנה הנאצי ליד ברלין.

ביקור זה במחנה נתן תובנות בזמן אמת על השואה, וכך גם הביקור לפני כן של ארבעת העוזרים הערבים. לותר, שנכח בפגישת ואנזי, ליווה את חמשת האורחים הללו. בשל המתקפה הסובייטית ותוצאות פרל הארבור, היה קשה לדחות את פגישת ואנזי מ-9 בדצמבר 1941 ל-20 בינואר 1942.

יום לאחר פגישת ואנזי, גראבה נפגש עם המופתי. אפשר להניח שמה שגרובה דיווח הועבר אליו ישירות על ידי משתתף Wannsee לותר. השליח היה עד לבריתות רצח העם של היטלר עם שני הערבים. בחתימה על ההסכמים הללו, היטלר הלך בעקבות הרעיון המוקדם שלו "בזמנים מיוחדים כדי למצוא שותפים שחייבים ללכת באותה דרך למטרות שלהם".

Subhas Chandra Bose with Heinrich Himmler, 1942
סובחאס צ'נדרה בוס עם היינריך הימלר, ויקיפדיה 1942

בוס, בודאק וסיס-אינקוורט ראו את כל מה שהיטלר עשה בזמן אמת. הם גירשו יהודים, או פעלו על פי עצתו של היטלר לגידול לגיונות של ואפן-אס, יחידות משטרה וחיילי משמר המחנה. כאשר Seyss-Inquart פגש את הימלר במאי 1941, הנושא היה יחידות אס.אס בהולנד, שם הגיעו על פי הדיווחים ליגיונרים הודים בסוף 1942: זה היה הנושא כאשר הימלר קיבל את בוס בפיקודו במזרח פרוס ב-15 ביולי 1942, מה שיכול להיות עוד תאריך מתקבל על הדעת לביקור במחנה של שבעת ההרוגים. סביר יותר, אם כי, הביקור התרחש על או סביב ספטמבר 23, כאשר מנהיג אס.אס Gottlob ברגר קיבל בערב הקרואטים בברלין. אין ספק שבודאק היה ביניהם.

ברגר, ראש המשרד הראשי של אס.אס, ניהל את יישובם מחדש של גרמנים אתניים, שפירושו גירוש של קבוצות אחרות. הוא שיתף פעולה באופן הדוק עם אל-חוסייני, שכקצין עות'מאני לשעבר כבר היה עד לעבודתן של יחידות מיוחדות שרדפו מיעוטים כמו הטשקילאט-י מחסוסה. ואכן, חייליו של הימלר תנו לו מאוחר יותר את אחת מיחידות הברק שלו "א-סעדיקה".

כבלו של גרהרט מ. רייגנר מאמצע 1942 המתריע בפני בעלות הברית על תוכניתו של היטלר לחסל עד 4 מיליון יהודים בתחום שלטונו בפולין הכבושה בשום אופן לא הרתיע את השלטונות הנאציים ועוזריהם מכוונותיהם. בתחילת דצמבר הגיע לברלין דיווח חשאי על המופתי מרומא, שם הוא משוחח עם השירות החשאי של אבווהר. תחת הכותרת "המופתי כעמית לעבודה", הוא הציג את עמדתו: הוא יכול להשיג את מטרותיו הפוליטיות רק אם מעצמות הציר ינצחו. הוא נתן ארבע סיבות לשיתוף פעולה עם הנאצים: 1) גרמניה לא כבשה או תקפה בשום שלב שטח ערבי-אסלאמי; ב. הייתה זו המדינה היחידה שביקשה לפתור את השאלה היהודית באופן עקרוני וקיצוני, מאבק שנקט באופן מכריע הרבה לפני 1933; ג. גרמניה הייתה אויבת אנגליה, אויבת של כל מדינות ערב; ד. גרמניה הייתה המדינה היחידה המסוגלת לגרש את הבולשביזם; העמים הערבים היו אויבי הבולשביזם בשל עמדותיהם הדתיות.

המופתי ואל-קילאני יצרו "וטו לעולם לא שלום" ערבי ואסלאמיסטי ליהודים, וחסמו במקביל את ההתקדמות הבריטית ואת ההגירה היהודית למזרח התיכון. יהודים לא יכלו להציל את עצמם שם, מהיכן הגיעו אבותיהם. בהסכמתו הגביל היטלר את אפשרויותיו: עוזריו התעניינו ב"מדינות ואימפריות נטולות יהודים" משלהם: עיראק, סוריה רבתי העות'מאנית לשעבר עם סוריה, לבנון, פלסטין, מזרח ירדן ואמירויות, על פי תוכנית 11 הנקודות שהוזכרה מסוף 1941 שקישרה אותם לעקרונות הנאציים בברית שלוש העוצמה רומא-ברלין-טוקיו. פריז ולונדון אף היו אמורות לשלם פיצויים על אדמות ערב.

הודות לבעלות הברית, המזרח התיכון לא חווה את הטראומה הברברית שתכננו הנאצים ובעלי בריתם המקומיים. המופתי, מצדו, כתב מאוחר יותר בזיכרונותיו בדמשק, כי הטענה כי ביקר במחנה ריכוז היא "הכפשה" המופצת על ידי "מנהיגים ציוניים". הנאצים, הוא טען, "לא היו צריכים שאדרבן אותם". מדיניותו "לא הייתה השמדה, אלא הייתה ועודנו פשוט לגרש אותם מאדמותינו".

עם זאת, הברית הכתובה של אל-חוסייני עם הנאצים, וכעת תמונות ביקורו במחנה ריכוז, ומעורבותו הקרובה בפתרון הסופי, מראים מעל לכל ספק שהמנהיג הפלסטיני רצה שיהודי המזרח התיכון יחלקו גורל זהה לזה של יהודי אירופה. באותו יום שישי גורלי, היטלר הסביר לו בפירוט את אופיו של הקורס המשותף הזה, והוא הסכים לכך לחלוטין.