איזה כיף היה בקיץ הקודם. סוף סוף קם הרוב הדומם, מעמד הביניים החבול, והחליט לשים סוף לעושק. הדרישה היתה חדה, ברורה וצודקת לחלוטין: צדק חברתי. נעים היה לקום כל בוקר למחאה חדשה, הפגנה חדשה, דרישה חדשה. חגיגה לדמוקרטיה.

הצרות החלו כשיוזמי המחאה החלו לפרוט את הסיסמאות היפות והצודקות לדרישות מעשיות. בשל אי הבנה מוחלטת של הנסיבות הכלכליות והמציאות הפוליטית העגומה בישראל, התמקדו יוזמי המחאה בדרישה כללית לצדק, ובשורה של דרישות פרטניות להטבות כלכליות.

בשם שמירה על א-פוליטיות תמוהה ומזויפת לחלוטין (הרי לא תמצאו תומכי נתניהו בקרב ראשי המחאה), דרשו המפגינים הטבות גורפות לכלל האוכלוסייה, ונמנעו מהצבעה על המקורות הכספיים למימוש ההקלות. הגישה הזו גם עומדת מאחורי העימות אמש בין שתי קבוצות מפגינים - אלה שקוראים לילד בשמו ודורשים שוויון בנטל המסים ובנטל השירות (ומכוונים כמובן בעיקר לחרדים), מול אלה הנצמדים לסיסמאות יפות ולא מציעים פתרון אמיתי.

במציאות הפוליטית הנוכחית, כשראש הממשלה שבוי בידי שותפיו החרדים, וכשכל הטבה כללית מנוצלת בציניות לטובת מגזר יחיד, אין למפגינים מהשמאל הכלכלי אלא לדרוש את הדרישה הנשמעת בדרך כלל דווקא מימין: תפחיתו המסים על עבודה - ואל תחלקו הטבות לאיש.