רעיונות שאף ממשלה לא תיישם - פרק 2: להתמודד ברצינות עם אסון רעידת האדמה הצפוי  

כדי לצמצם את כמות ההרוגים מעשרות אלפים לכמות של אלפים בלבד, הנה רעיונות שאף ממשלה כנראה לא תיישם, כי אין פה אמיצים:

1) לקבוע את אחוז ההסכמה בפינוי בינוי כנושא בטחוני, כך שבית-המשפט לא יבלבל את המוח לגבי זכויות רכוש ופרט וכו'.

כשימותו עשרות אלפים, מאיזה כיס יצא הכסף לטפל בנזק??

2) אחוז ההסכמה לפינוי-בינוי צריך להיות לכל היותר 67%.
לשיפוץ-בינוי, 60% בלבד, כי שם הדיירים לא חייבים לצאת החוצה למשך תקופת הבנייה, ועדיין מקבלים דמי-שכירות (ואם יש מקרים שלא, אזי לעגן קבלת דמי שכירות בחוק).

3) כדי לתמרץ פינוי-בינוי בפריפריה, אחוז ההסכמה שם יהיה 60% בלבד,
ו-55% לשיפוץ-בינוי.

4) קבלן הרוצה לעשות פינוי-בינוי במישור החוף, יורשה לבנות גם במישור החוף עם אחוז הסכמה של 60% בלבד, אם יקדם במקביל פינוי-בינוי גם מחוץ למישור החוף, באיזורים המועדים ביותר לרעידות אדמה (בחינה לפי מאפיינים גיאולוגיים, ומאפייני המבנים: הגיל שלהם, הנדסתם, מצבם המבני וכו').

5) לצמצם למינימום את הנגיעה של רשויות מקומיות או ועדות מקומיות לנושא, והעברת הטיפול למנהלת לאומית להתכוננות לרעידת האדמה הצפויה, כדי לקדם את ההתמגנות כמה שיותר מהר.

הרשויות המקומיות והוועדות בוחנות את הנושא דרך מבט ארכיטקטוני, וכלכלי, וחשיבה סוציאליסטית מטופשת כמו שיעור הרווח הראוי לקבלן. אין שום מבט רוחב לאומי, בטחוני או טכנולוגי (כמו התקדמות התחבורה, או טכנולוגיות בנייה ותשתיות מתוחכמות יותר).

אם לא נפעל כראוי, נהיה טרף קל לאויב, בימים הראשונים שאחרי רעידת האדמה, ותהיה לנו שואה נוספת!

6) סרבנים:
מאחר ומדובר בנושא לאומי-בטחוני, הנוחות של הסרבנים היא משנית. מה גם שכיום יש הרבה אפשרויות למי שחושש:

למשל מימון בית-אבות, או קבלת דירה חדשה קיימת במיזם אחר וכו'.