עידן השלום הכלכלי הסתיים: ישראל חייבת להתכונן לעימות נרחב  

הסבב האלים והקצר ברצועת עזה, במסגרתו נורו יותר ממאה רקטות לעוטף הרצועה, עורר שוב את הדיון הציבורי בישראל על ענייני עזה. שוב, התנהל הדיון העייף והממוחזר בעניין הפתרונות לעניין רצועת עזה ונשלפו אותן נוסחאות ואותן סיסמאות על ידי פוליטיקאים, פרשנים ואנשי ציבור. הנטייה לספר סיפור מחדש דרך האירוע האחרון היא אנושית ומובנית אבל מחמיצה את התמונה הגדולה. האירועים האחרונים ברצועת עזה הם רק קצה הקרחון של תופעה הרבה יותר רחבה וגם משמעותית שמלווה את ישראל הרבה זמן. למעשה, מדינת ישראל נתונה מזה כשנתיים במתקפות אלימות מצד גורמים רבים.

הטרור מיהודה ושומרון מכה בישראל כבר חודשים ארוכים. הערים המעורבות בערו באירועי מאי 2021. טרור בוקע מהשכונות הערביות של מזרח ירושלים. אלימות ואנרכיה אופייניות גם לדרום הארץ וצפונה. בחודשים האחרונים הצטרפו גם הפלסטינים מלבנון למעגל האלימות ואף חיזבאללה החל לאתגר את ישראל לאחר שנים ארוכות של שקט, מאז מלחמת לבנון השנייה.

משכך, שיגורי הרקטות אינן אלא חלק ממגמה מתמשכת של אלימות המכוונת נגד ישראל כבר תקופה ארוכה. הנטייה לפרק כל אירוע אלים ולנתח אותו כעומד בפני עצמו היא מוטעית. אחרי עשור ומחצה מזהיר שעמד בסימן יציבות ביטחונית שאפשרה גם שגשוג כלכלי ותנופה מדינית, כולל במזרח התיכון בדמות "הסכמי אברהם", ישראל ניצבת כיום בפני מערכה שמנהלים נגדה שורת גורמים אזוריים, בהם איראן, הפלסטינים וחיזבאללה.

המשותף לכולם הוא שהם חולקים תפיסת עולם אקטיביסטית השואפת לפרק את מודל 'השלום הכלכלי', שהגדיר את האזור בעשור האחרון, ולהשיב את המזרח התיכון לתקופה שבה קווי היסוד האידיאולוגיים והזהותיים הגדירו אותו. בעשותם כך הם מבקשים להלום בליבת הסדר המיטיב הקודם דרך זריעת כאוס, ערעור הביטחון האישי וכמובן פגיעה עקיפה בסדר הכלכלי. הם עושים זאת באמצעות מהלכים מדיניים, דוגמת אלה שאיראן עושה מול מדינות המפרץ הפרסי, כמו סעודיה, וגורמים אחרים בעולם הערבי (סוריה), ובעיקר דרך מהלכים צבאיים נמוכי עצימות שמזכירים קלאסיקה של טרור.

מדובר במערכה אסטרטגית מכוונת נגד ישראל שהיא כאן כדי להישאר בהיעדרם של כוחות משמעותיים המסוגלים לבלום אותה. חולשתו של הממשל האמריקני הנוכחי ואבדן האחיזה שלו במזרח התיכון לטובת סין ורוסיה נותנים סיוע למערכה הזו. בנוסף גם המגמה הכלל עולמית של חזרת האידיאולוגיה, שמאד בולטת על רקע המלחמה באוקראינה, וכן סימני השחיקה הפנימיים בישראל על רקע מציאות פוליטית-חברתית שברירי, הם כולם גורמים שמטים כרגע את הכף לטובת המחנה האקטיביסטי ולרעתה של ישראל.

נציגי איראן וערב הסועדית חותמית על הסכם בין המדינות בתיווך סין. צילום: EPA
ישראל נמצאת כיום בשלב של בלימה והתכווצות במעמדה. זו לא רק האלימות המתמשכת, אלא גם מאמצי הצד שמנגד לכונן את החלופה שלו במזרח התיכון ל"קיר הברזל" המדיני-כלכלי של "הסכמי אברהם", מעצבים את גבולות המגרש האסטרטגי החדש שבו פועלת ישראל.

הרושם הוא, כי תהליך ההשתנות האסטרטגי הזה שממיר את העידן הקודם – המיטיב, היציב והמשגשג בעידן אחר, הרבה יותר מסוכן, עדיין אינו נקלט קוגניטיבית, לא בקרב הצמרת הפוליטית והביטחונית וגם לא בקרב הציבור הרחב שתובע מן הממשלה פתרונות הרמטיים. ישראל מנסה, עדיין בחוסר ההפנמה התודעתי, לחיות את העולם האסטרטגי הישן ולסתום את הבקיעים שמתגלעים בסכר באמצעות הפעלת כלים שבאים מתוך אותו עולם.

ברם, הסדקים בתמונת המציאות האסטרטגית הם עמוקים ומשמעותיים ומחייבים חשיבה מחדש לגבי עיצוב אסטרטגיה רלוונטית שתעלה בקנה אחד עם הסדר המשתנה וגם תגדיר מחדש את סט הכלים והאמצעים שאותם ניתן להפעיל בנסיבות הללו. חשיבה אסטרטגית כזו צריכה להביא בחשבון סבירות ממשית להתפתחות תרחישי עימות רחבים שיחייבו את ישראל להיות מוכנה להשתמש במערכות אוויריות מתקדמות. במסגרת זו גם ישראל תצטרך להכשיר את דעת הקהל הפנימית לאפשרות של הסלמה ביטחונית ואפילו ליצור תשתית להקמת ממשלה לאומית רחבה.