לאן הדיון על רב-תרבותיות נעלם כשמדובר בחרדים?  

\אליעזר היון|

"בית", סרטו החדש של בני פרדמן, הוא לכאורה עוד סרט על ההוויה החרדית מהסוג שכה אהוב על החילוני הישראלי כמו גם על רעהו החרדי (שאוהב לצפות בעצמו ולסמן בחדווה טעויות קלות). ובכל זאת, ל"בית", להבדיל מאחיו המשעשעים, פוטנציאל לנבירה בסוגיה מדממת מאין כמותה בישראל שאחרי 7 באוקטובר: האם יש מקום לרב-תרבותיות ביחס לחברה שמרנית במדינה ליברלית?

עלילת "בית" מבוססת על סיפור אמיתי שהתרחש לבמאי, בני פרדמן, בעצמו חרדי לשעבר. יאיר קפלן הוא בחור ישיבה שלא מוצא את עצמו בכולל האברכים שאליו הוסלל כשאר בני גילו. למורת רוחו הגלויה של חמיו, ולצערה של אשתו נאוה, הוא מחליט לפתוח חנות קטנה למחשבים בשכונת גאולה בירושלים. זו מביאה לפתחה בתוך שעות את הרב דוידוביץ', יו"ר ועד גאולה הדורש ממנו לציית להוראות רבני הוועד ואף לשלם לא מעט כסף, "פרוטקשן" למעשה, למשגיח שיבדוק כי הוא אכן מציית לכללים הפשוטים: איסור על מכירת טכנולוגיה לא מפוקחת. קפלן מציית והחנות מצליחה ואף מתרחבת. אלא שאז בוחר דוידוביץ' לאסור עליו למכור גם נגני MP3 פשוטים, שכן הם "מחטיאים" לשיטתו את "תינוקות של בית רבן", בני הדור הצעיר. בשלב זה קפלן מסרב בעקשנות והופך מטרה להתנכלויות של דוידוביץ' ואנשיו.

המותחן של פרדמן עשוי היטב ומשוחק בצורה משכנעת, אבל המסרים העולים מהסרט "קלים" מידי, שלא לומר צפויים. דרור קרן שמגלם את דמותו של הרב הדגיש על הסט כי "מדובר במשל על מלחמה אישית של מחירים מול ערכים", וכי "חייבים להבין את הנבלים", אבל כשהקרדיטים עולים מה שנותר הוא תמונה של צעיר חרדי הגון שחולם להתפרנס, מול כנופיה של רב – מעין דמות מספריו של מריו פוזו – שמאיימת עליו ורודפת אותו. דווקא אחת השאלות הגדולות העולות מהסרט לא מטופלת דיה: מהם גבולותיה של "רב-תרבותיות" בחברה דמוקרטית. בהקשר של החברה החרדית בתקופת מלחמת "חרבות ברזל", השאלה הזו נעשית אקוטית במיוחד.

החרדים ברובם אינם מעוניינים שבמוסדות החינוך שלהם ילמדו מקצועות ליבה. ההתבצרות התרבותית המוכרת גורסת כי חדירה של מקצועות אלו לתוכנית הלימודים תפרום את אותן חומות מבדילות מבורכות, בעיניהם. האם רב-תרבותיות כעמדה רשמית של מדינה אינה דורשת ממנה לאפשר זאת?
ומה באשר לצבא? התפיסה התרבותית החרדית גורסת למעשה כי שירות חרדים בצבא יפגע בצורה מעגלית דווקא בצבא, שכן החיילים החרדים שיפנימו ערכים חילוניים רק יחלישו את ההשפעה השמיימית שיש להם, הקיימת כשהם לומדים בישיבה. בין אם מאמינים בכך ובין אם לא, עולה התהייה: היכן נולדה המדינה הליברלית הדוגלת ברב-תרבותיות שתתווכח על כך?

הגברים וגם הנשים החרדים דורשים ואף זוכים לחופי רחצה נפרדים מגדרית. גם הופעות של אמנים במרחב הציבורי חייבות לטעמם להיות עם מחיצה המפרידה בין המינים. הם אינם מעוניינים לארח במתנ"סים ובאולמות התרבות שלהם זמרים וזמרות המופיעים בפני קהל מעורב, בשפה ובלבוש שאינם הולמים לטעמם את התרבות שלהם, כפי שהם תופסים אותה. האם אין להם זכות, כמי שעונים להגדרה המדויקת של אזרחים במדינה רב-תרבותית, לדרוש זאת? ומה באשר לאקדמיה – אם חינוך ממלכתי מאפשר, כתפיסה רב-תרבותית, הפרדה מגדרית בגילי בית הספר היסודי והתיכון, האם אין מקום לאותה רב-תרבותיות גם במוסדות ההשכלה הגבוהה?

בין ועד גאולה לוועד תל אביב
באחת הסצנות המטרידות ב"בית", מוזעק השוטר המקומי בעקבות האלימות של כנופיית "ועד גאולה", ובחוסר סבלנות הוא רוטן: "פה יש חוקים אחרים, אתה לא מסתדר עם השכנים – דבר איתם יפה, תסתדרו". בהמשך זה נעשה גרוע יותר. הוא מצווה על בעל החנות הנרדף לנטוש את חנותו ולהפקיר אותה להמון. הצופה נע באי-נוחות בכיסאו: קצין המשטרה, האיש שהחוק מעניק לו את המונופול לשימוש באלימות, נוטש את הזירה כי "פה יש חוקים אחרים"? מה זה, מערב פרוע? או שישראל היא עדיין מדינת חוק ריבונית?
במה "ועד גאולה" שונה מרון חולדאי, שאסר על הקמת דוכני תפילין בקרבת ילדים ומוסדות חינוך? כמו "ועד גאולה", גם "ועד תל אביב" יודע לאכוף באלימות את ההוראה. נכון, החוק לצידו של חולדאי, אבל אם תל אביב היא הבירה החילונית של ישראל, אז אולי גאולה ובני ברק הן הבירות החרדיות של ארץ הקודש?
במילים אחרות: האם ל"רב-תרבותיות" אין גבולות? בשנת 2004 חתם נשיא צרפת ז'אק שיראק על חוק האוסר "הצגת סמלים דתיים בבתי הספר בצרפת", או בשמו הפופולרי "חוק הרעלה". בהמשך זלג החוק גם לחופי רחצה ולבגדי ים מסוג "בורקיני", ועורר סערה שנמשכת גם בימים אלו. צרפת, כך לפי מנסחי החוק, דוגלת בערכים ליברליים ומבקשת לשמר את עיקרון החילוניות המהווה אחד מיסודות הרפובליקה. לכאורה, טיעון הגיוני. אלא שתומכי עיקרון הרב-תרבותיות נזעקו: גם אנו מחזיקים בערך ליברלי, וככזה הוא אמור לאפשר פלורליזם תרבותי גם לקהילות מיעוט, כמו צעירות מוסלמיות בבית הספר או בחוף הים.

ומה באשר לנורמות הנתפסות בלתי אנושיות בעיני אנשים מערביים, אך טריוויאליות לחלוטין בעיני שכנינו? האם אסור לנו להתערב ברצח על רקע כבוד המשפחה או בכל ענישה אחרת, רק מפני שעלינו לקבל את עיקרון ה"רב-תרבותיות"? ומה באשר למצוות יהודיות לכאורה לא "הומניות"?

במהלך הסרט, אוסרים הרב דוידוביץ' וועד גאולה על יאיר קפלן למכור לילדים נגני MP3 – גם כאלו המנותקים מחיבור לאינטרנט – מפני שלטעמם הם מחדירים "רעל רוחני" לנפשות הילדים הזכים. הפונדמנטליזם של ועד גאולה מטריד, בטח לנוכח הידיעה שהוא יודע לאכוף באלימות את ההוראה שלו, אלא שאז עולה השאלה במה הוא שונה מאחד, רון חולדאי, ראש העירייה או אם תרצו ראש "ועד תל אביב", שאסר על הקמת דוכני תפילין בקרבת ילדים ומוסדות חינוך? כמו "ועד גאולה", גם "ועד תל אביב" יודע לאכוף באלימות את ההוראה. נכון, החוק לצידו של חולדאי, אבל אם תל אביב היא הבירה החילונית של ישראל, אז אולי גאולה ובני ברק הן הבירות החרדיות של ארץ הקודש?
חוק או לא חוק?
הסוציולוג הוותיק אנתוני גידנס מודה ש"רב-תרבותיות" הפכה למעשה למושג עמום ומבולבל. הרצון הכן מחד לאפשר הימצאות של תרבויות אחרות ותפיסות חילופיות, מול חשש לא מבוטל מאידך שקבוצות אלו יהפכו לבדלניות ויאמצו נורמות המובילות לתוצאות שאין הדעת יכולה לשאת, מאלצים את חוקרי החברה לחלץ המשגות חדשות. אלא שאלו לעיתים כה מורכבות, עד שקיים קושי אמיתי לחלץ מהן "שורה תחתונה" פסקנית וקוהרנטית.

החלטת בג"ץ האחרונה מהווה שוב דוגמה נהדרת: לכאורה שלילת התקציבים מהישיבות שבהן רשומים חייבי גיוס היא רק הגיונית. הרי הם משתמטים משירות חובה, והחוק מנצח את עיקרון ה"רב-תרבותיות". אלא שקו פעולה זה, הנשען למעשה על החוק, מעלה שני קשיים משמעותיים: מדוע לא נשללים תקציבים ממוסדות ערביים שצעיריהם אינם מתגייסים, מכל סיבה שהיא, לשירות בצה"ל? מעבר לכך, אם החוק מנצח את עיקרון ה"רב-תרבותיות", ההחלטה של בג"ץ צריכה הייתה לשלוח את עשרות אלפי הצעירים החרדים אל הכלא הצבאי; לא לשלול בצעד פחדני את קצבאות התלמידים והאברכים, ולצפות שכך יישלחו עשרות האלפים אל הבקו"ם.

החברה הישראלית מורכבת מפסיפס של תרבויות הנשענות על מסורות ונרטיבים עתיקים, אך גם נוקשים מאוד. כשבאחת הסצנות בסרט "בית" פונה המשגיח החרדי לרב דוידוביץ', הוא זועק בטירוף כי בישיבות ובחיידרים בדורות הקודמים לא השתמשו בנגני MP3 ומכאן שגם כעת אין לאפשר זאת. חוסר ההיגיון בטענה הזו לא מפריע לדוידוביץ' לקבל את הרעיון העומד בבסיסו: התפיסה התרבותית הבסיסית של המשפחות החרדיות בגאולה לא מעודדת טכנולוגיה ולו מעצם היותה חדשה.

על פי רוב, החברה בישראל מכירה בעולם התורה כמובלעת תרבותית ואינה מעוניינת להתעמת איתה. אם זו פונקציה של "רב-תרבותיות" או סתם חשש מהתוצאות – אין זה משנה. איך שלא יהיה, הצעד הפחדני-דואלי של בג"ץ אינו מהווה פתרון; לא לדוגלים ב"רב-תרבותיות", ולא למתנגדים לה.