הדרך שלא נבחרה: ההתמודדות עם עזה לפי יגאל אלון  

"בעטיה של תכנית השלום של מנחם בגין, נקלעה ישראל למצב המזכיר את המימרה "אוי לי מיוצרי, אוי לי מיצרי". שכן דחייתה על ידי ארה"ב ומצרים דוחקת אותנו למיצר מדיני, ואילו קבלתה – כמוה כאסון לאומי, לא פחות."
יגאל אלון, "מלכוד לאומי", יולי 1979 (פורסם בספר "כלים שלובים")

מדוע ראה יגאל אלון בהסכם השלום עם מצרים פוטנציאל לאסון לאומי, ואף נמנע מלתמוך בו בהצבעה ההיסטורית בכנסת באוקטובר 1978?

מבט אל שאלות אלו ונוספות, בשבוע בו אנו מציינים 45 שנה להסכם ההוא, אבל גם חצי שנה למלחמה הזו. שני אירועים אשר נמתח ביניהם קשר סבוך אך חשוב להבנת המתרחש ואולי לעיצובה של מציאות אחרת, ביום שאחרי מלחמת חרבות ברזל.

יגאל אלון ביקר בחריפות את מדיניות ממשלת ישראל בראשותו של בגין בעיצוב הסכם השלום עם מצרים. הוא לא עשה זאת מתוך צרות עין או קשיי הסתגלות לעמדתו הפוליטית החדשה, כחבר אופוזיציה. אלון בחושיו החדים, כמי שהתבונן על המציאות דרך המשקפיים המושגיים של "גבולות ברי הגנה", היטיב לזהות כשל עמוק המובנה בתכנית המדינית ההולכת ונרקמת בין ישראל, מצרים וארה"ב. כשל שאחד מעיקריו הוא יצירה של מציאות בלתי אפשרית ברצועת עזה. מציאות שעתידה להוביל בהכרח להתנגשויות ומתחים חריפים שאף ילכו ויגברו ככל שיחלוף הזמן.

קביעתו של אלון נבעה משני טעמים עיקריים: הראשון הוא דחיקתה של ירדן מחוץ להסכם ועל ידי כך הכשלת מעורבותה בסוגיה הפלשתינית, מעורבות שהיא המפתח לתכנית אלון. השני הוא יצירת תנאים ברצועת עזה עצמה שבסבירות גבוהה עתידים לייצר חוסר מוצא מדיני וכנגזרת של כך הקצנה, אלימות והתנגשויות בלתי פוסקות.

הסכם השלום שנחתם במרץ 1979 קבע כי סיני תפונה ותשוב כולה לידי מצרים, ובהמשך לאחר 5 שנות הסתגלות, נורמליזציה ומו"מ יחל המהלך המשלים אשר יעסוק בסוגיה הפלשתינית ובפתרונה, תחת ההגדרה הכללית והלא מחייבת של 'תכנית האוטונומיה'. תכנית כזו לדידו של אלון, ללא שהירדנים מעורבים בה ומסכימים לה, היא תכנית חסרת שחר ואף מסוכנת לישראל, שתצמצם את האפשרות הפתרון לבעיה הפלשתינית. אולי בדיוק לכך כיוון ראש הממשלה מנחם בגין, אבל אלון בניגוד אליו, לא התפתה לרווחים פוליטיים קצרי טווח או נכנע לגורמי כוח ותיקים כמו שר החוץ בממשלת בגין משה דיין, או שחקנים חדשים בזירה כגון תנועת 'גוש אמונים'. אלון התנגד למהלך אשר יפתור את הסכסוך בחזית אחת מבלי שמכלול החזיתות מטופלות במסגרתו גם הן, בוודאי כאשר ישראל עתידה להיפרד מנכסים משמעותיים, כדוגמת ההתיישבות בפתחת רפיח וחבל ימית.

לאלון היה ברור כי היעדר יוזמה ישראלית ועיצוב מדיניות מושכל בנושא הפלשתיני משמעו הפקרת הזירה לשחקנים אחרים אשר יעצבו אותה כרצונם, כמו גוש אמונים שהחלה באותה התקופה לפעול ביהודה ושומרון והקימה ישובים אותם תיאר אלון כ"התנחלות ראווה, במקומות הבלתי נכונים, בשעה הבלתי נכונה ובשיטה הגובלת בשערורייה". הוא סבר כי הזמן לכשעצמו אינו פועל לטובתנו, וכי על ישראל לנקוט יוזמה ולעצב בעצמה את המרחב ואת היחסים שבין העמים והמדינות החולקות אותו. עבורו הבעייתיות הכרוכה ברצועת עזה, ביום שאחרי פינוי סיני, הייתה ברורה, צפויה ומסוכנת.

הוא הבין כי את סוגיית הרצועה חייבים להסדיר בצורה כזו או אחרת ואין להעלות על הדעת לפטור גם את המצרים וגם את הירדנים מאחריות בנושא. הם מצידם, ניתן להניח, הופתעו מהנדיבות הישראלית בנושא זה, אבל לא החמיצו את ההזדמנות להיחלץ מן האחריות לשטח צפוף ומורכב זה. בכך למעשה מצאה עצמה ישראל מתמודדת ואחראית לבדה על שטח זה אשר נותר בשליטתה והיה קטן מידי בשביל לעמוד בפני עצמו וצפוף ונחשל מידי בשביל להניח שלא תתפתח בו לאורך זמן תסיסה, הקצנה ואלימות.

מבחינת אלון ההחמצה הייתה גדולה. לשיטתו, ההסכם הפך את עזה לבעיה קשה, במקום להיות חלק מהפתרון. במסגרת התכנית שגיבש אלון להסדרת המרחב והיחסים בו במציאות שלאחר מלחמת ששת הימים, לרצועת עזה יועד תפקיד מפתח. להבנתו הרצועה יכלה להפוך לאחד מהנכסים הבולטים שיכולים להרוויח בירדן מקבלת האחריות על האוכלוסייה הפלשתינית, משני עברי הירדן:

"נמל ירדני פלשתיני בעזה עשוי לפתח את רבת עמון כצומת תחבורתי בינלאומי, ימי-יבשתי, מרכזי בלב המרחב הערבי שבאסיה. נמל שיפותח בעזה עשוי לשמש לה שער לים התיכון, לים השחור ולאוקיאנוס האטלנטי. גשר יבשתי של משאיות כבדות או של מסילת ברזל, אשר יעברו בטריטוריה ישראלית, יאפשר לעשות את עבר הירדן המזרחי צומת תחבורתי – בשיתוף פעולה עם ישראל – שיעשיר את הפדרציה הירדנית-פלשתינית ויחזק את מעמדה בעולם הערבי. לירדן וליסודות השפויים בקרב הפלשתינים יש אינטרס אובייקטיבי במציאת פתרון מדיני. התגבשותה של ישות פלשתינית קיצונית, מבחינה רעיונית, בשטחים המוחזקים, והשתבשות הליכי השלום בין מצרים וישראל עלולות להקצין את האווירה ולעודד רדיקליזם מיליטנטי, דתי לאומני במסווה סוציאלי, שלא לטובת עתידו של המשטר ההאשמי והרוב הגדול של האוכלוסייה הערבית בשתי גדות הירדן".

"שלום של בטחון", ספטמבר 1979, (פורסם בספר "כלים שלובים")

נראה שמלבד לנחש את השם המפורש 'חמאס' אלון דייק בכל תחזיתו, למרבה האסון. הוא גם הבין היטב שוויתור ישראלי במסגרת התהליך המדיני עם מצרים על מרחב פתחת רפיח – המשכה הגיאוגרפי הטבעי של רצועת עזה, יהפוך את הרצועה למבודדת וצרה מלהכיל את אוכלוסייתה העתידית, ולא פחות חשוב מכך ויתור כזה גם יחליש את יכולתה של ישראל לעצב סביב הרצועה את מה שהוא המשיג כ'גבול בר הגנה'. בוודאי אם מעברו האחר עתידה להתפתח המציאות החברתית אותה הוא היטיב לתאר לעיל כ"רדיקליזם מיליטנטי, דתי לאומני במסווה סוציאלי".

המושג 'גבולות ברי הגנה' הוא אחד מיסודות תפיסת הביטחון שגיבש יגאל אלון, תפיסה שבמידה רבה הייתה המשפיעה ביותר על המדיניות הישראלית בעשורים הרי הגורל של שנות ה-60' וה-70'. אך בעוד שביטוייה של תפיסה זו במרחבים של בקעת הירדן, רמת הגולן ואף יהודה ושומרון יחסית מוכרים בציבוריות הישראלית, בעיקר בהקשר של תכנית אלון, ואף שימשו בפועל בעיצוב המציאות המדינית וההתיישבותית באזורים אלו בשעתו, ההקשר העזתי של תפיסה כמעט אינו מוכר.

המדיניות הישראלית ברצועת עזה ובסביבתה ידעה עליות, מורדות ופניות רבות. החל מהקמת 11 הנקודות בנגב ובהן בארי, נירים וכפר דרום בסמוך לעיר עזה עוד ב-1946, דרך מלחמות ישראל, ההתיישבות אחרי מלחמת ששת הימים, הנסיגה מסיני, תכנית ההתנתקות ב-2005, סבבי לחימה רבים ומשתנים לאורך למעלה מעשור ועד למלחמה הנוכחית. על אף מדיניות משתנה ומגוונת, רצועת עזה הייתה ונותרה בעיה קשה ומסובכת הממאנת להתייצב. נוסה בה כבר כמעט הכל, אך במבחן התוצאה לא מצליח להתקיים בה פתרון הולם לחיים בטוחים ויציבים, לכלל תושביה, לאורך זמן. מדובר באתגר לאומי ממושך ומורכב אשר רחוק מפיצוח אך דווקא מהטעם הזה יכולים לסייע לנו הכלים המושגיים והתפיסתיים שעיצב עבורנו אלון, ובהם כאמור המושג של גבולות ברי הגנה, שנדמה כיום כי נשכח.

ההיגיון של גוש קטיף
כבר במלחמת העצמאות, נתפסה עזה על ידי אלון כבעייתית. כמפקד חזית הדרום במבצע 'חורב' (דצמבר 48') הוא הוביל את צה"ל אל מעבר לקווי תכנית החלוקה והעז לנסות לעצב בפועל קו גבול ישראלי מצרי חדש אשר מרחיב את רצועת עזה דרום מערבה אל עבר אזור פיתחת רפיח אל-עריש ועל ידי כך מעניק לישראל את אותו "העומק האסטרטגי הנדרש וקווי גבול בעל ערך אסטרטגי טופוגרפי". ניסיון זה נבלם מסיבות מדיניות על ידי בן גוריון שהורה לאלון לשוב בדחיפות לקווים הבינלאומיים המוכרים. לא עזרו לאלון מאמצי השכנוע הרבים, שאף כללו טיסה ישירה מהחזית למפגש פנים אל פנים עם ראש הממשלה ושר הביטחון. למורת רוחו, הוא הסיג את הכוחות בחזרה לקו הגבול המוכר עד היום. הוא היה משוכנע שקו גבול זה אינו בר הגנה, ויהווה מכשלה עתידית.

ואכן לאורך השנים הבאות אזור זה סבל ממציאות ביטחונית מעורערת. מוכרים מקרים בולטים כגון רצח רועי רוטברג בנחל עוז ב-1956 אבל כמוהו היו אירועים ביטחוניים רבים נוספים לאורך כל אותה תקופה. ב-1967 עם פרוץ מלחמת ששת הימים נעשה במידה רבה התיקון אליו ייחל אלון אשר קבע מפורשות: "רק עתה קרוב לעשרים שנה לאחר קום המדינה כאשר צבאנו עומד על הירדן וליד תעלת סואץ ועל הרמה הסורית, רשאים אנו לומר כי נסתיימה מלחמת השחרור". אך חשוב לציין שההישגים הצבאיים והטריטוריאליים של מלחמת ששת הימים נתפסו על ידי אלון בעיקרם כהזדמנות מדינית להגיע באמצעותם להסדרים והסכמים עם שכנותיה של ישראל, בתנאים נוחים יותר ומעמדת יתרון. בנוסף, היה ברור לאלון כי ישראל תידרש גם לפשרה מסוימת במסגרת המשא ומתן. אך עקרון יסוד בתהליך שכזה יהיה עיצובם של גבולות ישראל כברי הגנה. לתפיסת אלון זוהי ההזדמנות בפניה ניצבה ישראל באותה שעה וזוהי האחריות שנדרשה ממנהיגיה:

"זכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל היא הבסיס המוסרי לזכות קיומה של ישראל בגבולות כלשהם, ואם אני גורס פשרה טריטוריאלית, אין זה משום העדרן של זכויות היסטוריות, אלא למרות זכויות אלה. ולמען מטרה היסטורית לא פחות חשובה – השלום… מפת העתיד של ישראל חייבת אמנם לשאוב את השראתה מזכויותינו ההיסטוריות, אך עליה להיקבע על פי שיקול מדיני ואסטרטגי. אני רחוק מלזלזל במקומו של מיתוס בחייו של עם, אבל – לא הלהט המיתולוגי ולא פסק ההלכה התיאולוגי רשאים להורות לנו כיצד עלינו לנהוג. העבר חשוב, אבל האחריות הנתבעת מאתנו היא בראש ובראשונה כלפי ההווה וכלפי העתיד".

מתוך הנחת מוצא זו ניגש אלון לעצב את המדיניות הישראלית שלאחר מלחמת ששת הימים ובכלל זה סוגיית ההתיישבות בשטחים החדשים וכך הוא תיאר את מאחורי הקלעים של גיבוש תכניתו:

"באותם הימים הרחוקים של יוני 67', כששקלתי את הפתרונות המדיניים האפשריים, הגעתי לאחר התחבטות קשה לאותה פשרה טריטוריאלית אשר לבשה דמות של מפה. מפה המבקשת להעניק לישראל מערך אסטרטגי איתן. …בין שצדקתי ובין אם לאו – ראיתי צורך להתוות לאלתר את עקרונות המפה כדי לסמן בעזרתה את תחומי ההתיישבות החדשה בשטחים, שלדעתי לא זאת בלבד שהיא מותרת, אלא אף רצויה, חיונית ודחופה. מפה שתסמן היכן יש להקים ישובים כפריים ועירוניים חדשים ולא פחות חשוב מכך היכן יש להימנע מלהקים ישובים כאלה, כדי להשאיר אופציות פתוחות לפתרון מדיני".

באופן שאיננו מקרי ימים ספורים בלבד לפני המעמד בו אומר אלון את דבריו אלו מוקמת ברצועת עזה בטקס צנוע היאחזות הנח"ל גדיש, אשר לימים תשנה את שמה ותיקרא קטיף. היאחזות זו הייתה חלק מראשיתו של גוש קטיף וביטאה את תפיסתה של ממשלת ישראל בעת ההיא בנוגע לעתיד חבל ארץ זה. התיישבות זו ברצועת עזה הייתה ביטוי לתפיסה הישראלית שביקשה לעצב באזור זה גבולות ברי הגנה. היא נשענה על ההנחה כי במשא ומתן עתידי עם מצרים על עתיד סיני ורצועת עזה ישראל תדרוש תיקוני גבול באזור זה אשר ישאירו בידיה לא רק את רצועת עזה אלא גם את הפינה הצפון-מזרחית של חצי האי-סיני קרי את פתחת רפיח אל-עריש או בשמו החדש של חבל ארץ זה – חבל ימית. בהקשר זה ובהתאם להנחות מוצא אלו חודשה ההתיישבות ברצועת עזה (כדוגמת כפר דרום, שהוקם עם 11 הנקודות ב-1946, נחרב ב-1948 והוקם מחדש כהיאחזות נח"ל ב-1970). אך אין להפרידה, מבחינת התפיסה שהובילה להקמתה, מחבל ימית שהוקם גם הוא בעיקר ע"י היאחזויות נח"ל החל משנת 1971 (העיר ימית עצמה הוקמה רק ב-1976).

כאשר נחתם הסכם השלום עם מצרים במסגרתו התחייבה ישראל על פינוי מלא של סיני (שבוצע בפועל רק ב-1982) השתנה והתערער גם תפקידה האסטרטגי של ההתיישבות הישראלית ברצועת עזה מתוקף המציאות בה היא איננה עוד חלק מחבל ימית ומהניסיון לעצב במרחב גבול בר הגנה.

כלומר אם עזה מסופחת למצרים כחלק מהסכם השלום אזי על דרך זאת היא תבוא על פתרונה אבל אם לאו, הכרח הוא שעזה תהיה חלק ממדינת ישראל או מהאוטונומיה הפלשתינית, בזיקה כזו או אחרת לירדן. אלון לא חשש מסיפוחה של עזה לישראל ובלבד שבעיית הפליטים שבה, להבדיל מאוכלוסייתה המקורית, תיפתר בדרך של שיתוף פעולה אזורי ולא תהיה רק באחריות ישראלית, ושגבולה יתוקן ויכלול גם את פתחת רפיח. ככזו הוא תאר אותה כהמשכו של מישור החוף הדרומי הישראלי, הכולל ערים ערביות (עזה ורפיח), מרחב כפרי ערבי והתיישבות יהודית. בהקשר זה אלון זיהה גם את האפשרות לחרוג מעבר למאבק הישראלי-מצרי בנוגע לעתיד ולאחריות על הרצועה על ידי הפיכתה מנטל מצרי או ישראלי לנכס ירדני, בדמות הפיכתה למוצא לים של הממלכה.

לאחר הפינוי: רצועת עזה בין הפטיש לסדן
על רקע תיאור זה התנגד אלון למדיניות הישראלית במו"מ עם מצרים ואף נמנע בהצבעה ההיסטורית בכנסת על אישור הסכם השלום, כפי שהסביר את שיקוליו:

"ממשלת ישראל התנדבה להחזיר את הריבונות המצרית על כל חצי האי סיני, לרבות אזורי הביטחון עוד לפני שהחל מו"מ רציני ומבלי לדעת מראש מה תהיה התמורה המצרית, מלבד הנכונות להשלים עם קיומה של ישראל. אפשרות עקרונית של "תיקוני גבול זעירים" כלולה גם בהגדרה הכללית של ארה"ב. אפילו לפי החלטת מועצת הביטחון 242 זכאית ישראל "לגבולות בטוחים ומוכרים". הרי כל שביקשה ישראל היה תיקון קו זעיר, אך רב משמעות מבחינה ביטחונית ועקרונית, הנמדד בפרומילים, לא באחוזים, מכלל שטחה של מצרים".

כך או כך גם בלי תמיכת אלון הסכם השלום עם מצרים נחתם, חבל ימית פונה והיכולת לעצב סביב לרצועת עזה גבולות ברי הגנה נפגעה קשות, בוודאי במציאות בה הרצועה זרועה בעשרות ישובים ישראליים בחיכוך גבוה עם אוכלוסייה פלשתינית צפופה ועוינת. מסיבות שונות, פוליטיות בעיקרן, טושטשה המבוכה סביב עתיד הרצועה וההתיישבות בה במציאות חדשה זו, אך רצף האירועים אשר התרחשו ברצועה בשנים הבאות ובראשם פרוץ האינתיפאדה ב-1987 לא הותירו הרבה מקום לספק לגבי הבעיה הביטחונית הכרוכה בהמשך קיום התיישבות ישראלית בלב ליבו של אזור פלשתיני מיושב בצפיפות. בנוסף גם העובדה שהסכם השלום עם מצרים כלל התחייבות ישראלית להקמת אוטונומיה פלשתינית עתידית כל שהיא הכוללת את רצועת עזה תרמה גם היא להעמקת הספקות בנוגע לעתידה של ההתיישבות בחבל ארץ זה. בהקשר זה עמדתו הנחרצת של אלון, על אף שבשלב זה כבר לא היה יותר בין החיים, הושמעה בעבר פעמים רבות ולא השתמעה לשתי פנים:

"אם הבחירה היא בין מדינה דו-לאומית דה-פאקטו עם יותר שטחים, לבין מדינה יהודית עם פחות שטחים, אני בוחר באפשרות השנייה, ובלבד שיהיו לה גבולות, בני הגנה. הברירה שלפנינו בעניין זה היא בהירה ואכזרית. אם נחבר לישראל את כל השטחים המאוכלסים בצפיפות, תוך הענקת מלוא הזכויות לתושביהם – שוב לא תהיה לנו מדינה יהודית. אם נספחם בלא להעניק לתושביהם זכויות – נחדל להיות חברה דמוקרטית. ואילו אנו רוצים במדינה שתהא יהודית, אם כי תמיד יחיה בה מיעוט ערבי שייהנה משוויון זכויות, ובחברה דמוקרטית במלוא מובנו של המושג, גם יחד."

אוסלו, האינתיפאדה השנייה וההתנתקות
האינתיפאדה גוועה לאיטה עם השתנות הסדר העולמי בראשית שנות ה-90, ב-91 כונסה ועידת מדריד, שנה לאחר מכן נבחר רבין לראשות הממשלה וב-94 נחתם בין ישראל לאש"ף הסכם קהיר הידוע יותר בשמו 'עזה ויריחו תחילה'. כחלק ממהלכים מדיניים אלו לא היה ברור מה יהיה עתיד הרצועה בכללותה, אך העיר עזה נמסרה לשליטה פלשתינית כך שגם על חזון אלון לגבי עיצוב גבול בר הגנה באזור זה נסתם הגולל וגם האפשרות של חיבור הרצועה בצורה כזו או אחרת לממלכת ירדן ירדה מהפרק. למעשה הסכמי אוסלו קידמו את המציאות לעבר מה שאלון כל כך חשש ממנו והוא יצירת שתי מדינות נפרדות לעם הפלשתיני משני עברי הירדן: "פתרון הבעיה הפלשתינית (יהיה) בהקשר של שלום עם ירדן – על בסיס פדרטיבי בין שתי גדות הירדן. כיוון שמדובר בעם ערבי פלסטיני אחד החי משני עברי הנהר של ארץ אחת, אין לפתור את בעייתו הלאומית על ידי יצירת שתי מדינות פלסטיניות: האחת במזרחו של הירדן והשנייה – במערבו. יש לי יסוד להאמין כי ירדן לא ויתרה על תקוותה לחזור ולאחד את שתי הגדות במתכונת פדרטיבית המושתתת על שני קנטונים, מזרחי ומערבי, במסגרת של ממלכה מאוחדת תחת ריבונות אחת ורבת עמון בירתה. עקרונית, אני מסכים לפתרון כזה ובלבד שבמסגרתו יובטחו לישראל גבולות בני הגנה."

ההתיישבות בחבל עזה אחרי הנסיגה מסיני ופינוי חבל ימית בוודאי שלא סייעה ליצירת גבול בר הגנה במרחב זה, עם עשרות יישובים פזורים ברחבי השטח ובסמיכות ובחיכוך גבוה עם האוכלוסייה העזתית. מצב אנומלי זה של רצועת עזה על ההתיישבות הישראלית שבתוכה קיבל משנה תוקף בעקבות תהליך אוסלו והחמיר כאשר פרצה האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, כאשר מציאות החיים במרחב אחד צפוף ביותר הפכה להיות קשה ומדממת יותר ויותר. ההתיישבות ברצועת עזה מצאה עצמה בעל כורחה בין הפטיש (עזה) לסדן (מצרים) והפכה שלא בטובתה למוקד בלתי נגמר של חיכוך ולחימה ולמעשה עצם המשך קיומה בלב השטח הוטל בספק.

אמנם לא נותרו בתקופה ההיא עוד רבים אשר השקיפו על המציאות מבעד למשקפיים המושגיים והתפיסתיים של אלון אבל ייתכן אולי שאריאל שרון, שהיה כזכור בן דורו ודומה לו במובנים מסוימים, זיהה גם הוא את חוסר התוחלת האסטרטגי שבהמשך המצב הקיים בנוגע להתיישבות הישראלית ברצועת עזה ואולי הגה את תכנית ההתנתקות גם בעקבות כך, מעבר לשיקולים אחרים שבוודאי גם כן היו לו. בכל מקרה שרון הכריע כפי שהכריע ובכך חתם בקיץ 2005 את פרק ההתיישבות הישראלית ברצועת עזה ועל ידי ההתנתקות ממנה יצר שם תנאים חדשים לממש את אותה אוטונומיה נשכחת שהוא עצמו היה שותף לעיצובה בממשלת בגין למעלה מ-20 שנים קודם לכן.

שלטון החמאס
רק שנתיים נמשך הניסוי של רצועת עזה ללא התיישבות ישראלית ובשלטון הרשות הפלשתינית עד שב-2007, בהפיכה אלימה תפס חמאס את השלטון ברצועה. מאז ככלל נשמרה האסטרטגיה הישראלית החותרת ליצירת הפרדה בין הרצועה לאיו"ש ובין החמאס לרשות הפלשתינית. אך גם בנושא זה בחלוף הזמן ובהיעדר אופק אליו הניסוי הזה עתיד להתקדם נוצרו התנאים הנוחים עבור החמאס להתעצם ולצבור נכסים ויכולות בהמתינו לשעת כושר לפתוח במלחמה, כפי שקרה בבוקר שמחת תורה השנה.

גדודי ע-זין אל קאסם מהזרוע הצבעית של החמאס בעזה. ארכיון (צילום: עבד ראחים כאתיב/ פלאש 90)
גדודי ע-זין אל קאסם מהזרוע הצבעית של החמאס בעזה. ארכיון (צילום: עבד ראחים כאתיב/ פלאש 90)
כיום לאחר חצי שנה של מלחמה בחמאס כדאי לשוב לדיון בנוגע ליום שאחרי המלחמה ואף ליזום בנסיבות אלו תיקון היסטורי משמעותי בדמות פירוק שלטון החמאס והחזרתה של רצועת עזה לדיון בהקשר של עיצוב פתרון מדיני. בלעדיו ההישגים הצבאיים, רבים ומשמעותיים ככל שיהיו, עתידים להתמוסס. חובה על ישראל לעצב באמצעותם מציאות מדינית טובה יותר מזו ששררה כאן לפני ה-7 לאוקטובר. בציבוריות הישראלית נדרשת כיום יותר מתמיד תפיסה יגאל אלונית אשר אותה הוא הגדיר כ"אסטרטגיה של שלום". כחלק מתפיסה זו יש לשוב ולבחון את מקומה ותפקידה של ירדן כפי שניתח אלון בתכניתו היות ובבסיסם רבים מהתנאים הגיאו-פוליטיים שתיאר אלון בשעתו מתקיימים גם כיום, על אף חלוף הזמן. תנאים אלו מובילים למסקנה שמוטב שירדן תהיה שותפה מרכזית לפתרון, אליו יש לצרף גם גורמים נוספים כדוגמת סעודיה שכשזכור ערב ה-7 לאוקטובר אפשרות כינון היחסים איתה עמדה על הפרק, ויש בכלל הטוענים שמאחורי הקלעים סיכול הנורמליזציה איתה היה אחד המניעים להוצאתה לפועל של מתקפת חמאס הרצחנית. העם הפלשתיני כפי שדייק אלון הוא אותו העם משני עברי הירדן ותחת כל אחת מתצורות השלטון וההגדרה העצמית בירדן, ישראל, ברשות הפלשתינית וברצועת עזה. ההתייחסות הלא מספקת לרצועת עזה כשעוצב ונחתם הסכם השלום עם מצרים הייתה בחלוף השנים לרועץ. דחיית קבלת ההחלטה למשך עשורים רבים קנתה לישראל לפרקים שקט יחסי, אך לא יצרה תנאים נוחים יותר לפתרון הבעיה, שמצידה כדרכן של בעיות לא מטופלות, רק תפחה והסתבכה.

בהקשר זה נהג יגאל אלון להשיב למבקריו שעל אף פגמיה ומחירה של תכניתו המדינית הקרויה על שמו, בחלוף הזמן ולנוכח החלופות הם עוד ימצאו עצמם מתגעגעים אליה. אם זו לא הייתה מציאות חיינו מלאת הכאב אפשר היה להתייחס לכך כאל ניסוי אדיר במדעי המדינה, ניסוי מזרח תיכוני מרתק וחוצה מדינות שנמשך כבר למעלה מ-100 שנה ובהשתתפות של מיליונים רבים. אבל זו היא המציאות ואי אפשר הניח כי הזמן פועל רק לטובת צד אחד. הישראלים חייבים להניח שגם היריב תמיד יחתור לנצל הזדמנויות של חולשה, תורפה או שעת משבר ישראלית אשר נדמת לו כשעת כושר, ושכפי שארע ב-7 באוקטובר, הוא עשוי גם להצליח.

יגאל אלון בתקופת כהונתו כשר החוץ במושבו בכנסת, 1976 (צילום: סער יעקב / לע״מ).
יגאל אלון בתקופת כהונתו כשר החוץ במושבו בכנסת, 1976 (צילום: סער יעקב / לע״מ).
אך ייתכן ובמלחמה הנוכחית הוא הצליח יתר על המידה וכעת נוצרים תנאים שלא היו בעבר לשוב ולעצב מציאות חדשה ומתוקנת, ללא חמאס ברצועת עזה. מציאות שעשויה גם להוביל לתיקון רחב יותר ולהמשך הסדרת מעמדה והשתלבותה של ישראל במרחב, תוך שיתוף פעולה עם מדינות האזור הרלוונטיות. החלופה להתקדמות במישור המדיני היא הימשכותה של המלחמה עוד ועוד כולל אולי פתיחת חזיתות נוספות. בנוסף, ייתכן וזו הזדמנות היסטורית לערוך תיקון במודל של האוטונומיה הפלשתינית כפי שעוצבה בצורה לא מספקת במסגרת הסכם השלום עם מצרים ובהמשך גם בתהליך אוסלו וביוזמות השונות שלאחריו. תיקון כזה צריך לכלול התייחסות עדכנית לסוגיית מפתח שהיא הקשר בין שני עברי הירדן בהם חי רובו של העם הפלשתיני. המסגרות המדיניות המקובלות – הממלכה ההאשמית והרשות הפלשתינית, שתיהן עשויות בהינתן מהלך מדיני בעל מעוף ותנופה להשתנות בצורה שתהלום יותר את צרכי האוכלוסייה שאותה הן כביכול אמורות לשרת.

זוהי שעת משבר קשה המביאה עמה טלטלה אזורית שטומנת בחובה גם הזדמנויות. בהקשר כזה רצועת עזה החרבה ושיקומה, ביום שאחרי מיטוט שלטון החמאס, יכולה לשוב ולהיות רלוונטית עבור ירדן כפי שגרס בשעתו אלון. בכל אופן מדינת ישראל בוודאי שלא תסכים להימורים ביטחוניים בעידן שאחרי מתקפת ה-7 באוקטובר כך שמודל המדינה הפלשתינית לאור הניסיון העזתי והחמאסי חייב יהיה להיות שונה ממה שנהוג היה לחשוב עד כה. ירדן, אשר מאוימת מאוד גם היא מהחמאס ודומותיה, עשויה להיות שותפה גם היא למהלך שכזה, עם הדחיפה הערבויות והמשאבים המתאימים של מדינות ערביות נוספות ובכלל של המערב. כי כפי שתיאר אלון, בהינתן אסטרטגיה של שלום ובמידה ולשם נחתור, ייתכנו במציאות גם אפשרויות נוספות:

"השלום הוא פרי של תהליך מורכב אשר יש לטפחו בהתמדה ואין לדעת בוודאות מתי וכיצד יבוא. אך לעולם אין להתייאש ממנו. מי שלא יעשה בהווה כל הדרוש כדי להגיע אליו, עלול להחמיצו גם כאשר תזדמן לידיו סיטואציה נוחה להשגתו. על כן, הרוצה בשלום מחר – יכון אליו היום, אפילו אם כרגע הוא אינו נראה בהישג יד. עם רציונלי, גם כאשר הוא נתון במלחמת טרור רצחנית וער לסכנות התחדשותה של מלחמה, יכול וחייב לנהל מדיניות שלום רציונלית. כלומר: לעשות הכל למניעת המלחמה ולהיות מוכן לה, מכל בחינה, אם תפרוץ; …כל זאת מבלי לפול לפח האשליות כאילו בנו וברצוננו הטוב בלבד תלויה השגתו של ההסדר."

___

אור פז-עברי (45), איש חינוך ומפקד גדוד "חוצב" 8112 בחטיבה 679. נמצא במילואים מאז 7 באוקטובר.