קראתי את מה שכתבה צברית על ספר "תומר דבורה" שהיא קוראת ומצאתי שזה קשור במידה מסויימת לפרשת השבוע שהיא "שלח לך", הפרשה שעוסקת בסיפור המרגלים שהוציאו את דיבת ארץ ישראל לפני העם ונענשו באי כניסה למדינת ישראל ועוד ארבעים שנה במדבר שם נפחו את נשמתם והותירו את את מלאכת כיבוש הארץ לילדיהם.
יש לא מעט סמליות בעובדה שדור העבדים במצרים, לא היה בשל להיכנס לארץ ישראל ולכבוש אותה. מנטליות העבדים דבקה בהם. לעומתפ, דור המדבר שגדל באווירת החופש של המדבר, הוא זה שכבש את ארץ ישראל בהנהגת יהושוע בן נון. בכל אופן, רציתי להתמקד בנושא אחר והוא קשור לדברים שכתבה צברית על הספר "תומר דבורה". להלן הדברים שכתבה צברית:
===
הספר עוסק בעבודת המידות של האדם שנוצר ב'צלם אלוק ממעל'. הרמ"ק הקדוש
מתווה לקורא את 'מידותיו' של בורא עולם שמופיעות בתפילות שלנו וגם
בתורה הקדושה, דוגמת "הארכת אף" "ועובר על פשע" (יום הכיפורים), השבתת
הכעס... אבל מי אני שאעיז לתרגם את הכתוב ? אעתיק לך חלק מפרק :
ועובר על פשע, זו מדה גדולה, שהרי אין המחילה על ידי שליח, אלא על
ידו ממש של הקב"ה, כדכתיב כי עמך הסליחה וגו', ומה היא הסליחה שהוא
רוחץ העון, כדכתיב אם רחץ ד' את צואת בנות ציון וגו', וכן כתיב וזרקתי
עליכם מים טהורים וגו', והיינו ועובר על פשע, שולח מימי רחיצה ועובר
ורוחץ הפשע, והנה ממש כדמות זה צריך להיות האדם, שלא יאמר וכי אני מתקן
מה שפלוני חטא, או השחית, לא יאמר כך, שהרי האדם חוטא, והקב"ה בעצמו
שלא ע"י שליח, מתקן את מעוותיו ורוחץ צואת עונו, ומכאן יתבייש האדם
לשוב לחטא, שהרי המלך בעצמו רוחץ לכלוך בגדיו.".
סליחה עם מי שלא רגיל לשפה הזאת, היא נראית פשוטה אבל קשה להפנמה.
בקטע הזה הרמ"ק אומר : לא ישליך האדם עוון על האחר בלי לראות את
חטאיו שלו ובלי לעבוד על מידותיו ועוונותיו שלו, שהרי בורא עולם
רואה כל דבר והוא זה שרחץ צואת בנות ציון (יש סיפור ביחזקאל על שתי
בנות - האחת ישראל והשניה שומרון, שהוא אסף אותן כמו תינוקות, רחץ
את צואתן, ניקה אותן וגידלן - ואחר כך זנו בו), בורא עולם הוא זה
שזרק מים טהורים על בני ישראל כשחטאו במדבר, לכן, האדם צריך להרגיש
בושה בפני המלך כשהוא עושה עוון ולא להשליך עוונותיו על אחרים, כי
המלך רואה ובעצמו רוחץ את הלכלוך שלו.
=====
קראתי את הדברים הבאים בסיפרו של ישעיהו לייבוביץ על פרשת שבוע:
נושא מידותיו של אלוהים עולה גם בפרשת השבוע כאשר משה פונה לאלוהים ומבקש ממנו למחול על חטא המרגלים ואומר לו:
יז וְעַתָּה, יִגְדַּל-נָא כֹּחַ אֲדֹנָי, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, לֵאמֹר. יח יְהוָה, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד, נֹשֵׂא עָוֹן, וָפָשַׁע; וְנַקֵּה, לֹא יְנַקֶּה--פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים, עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים. יט סְלַח-נָא, לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה--כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ; וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה, מִמִּצְרַיִם וְעַד-הֵנָּה. כ וַיֹּאמֶר יְהוָה, סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ.
בפרשת כי תישא, מוזכרות שלוש עשרה המידות ולאחריהן נאמר כי משה השתחווה. חז"ל שאלו בגלל איזו מידה השתחווה משה ונחלקו בתשובה, רבי חנינא בן גמליאל אמר: בגלל "ארך אפיים" כלומר, מידת הסבלנות ורבנן אמרו בגלל "אמת", כלומר מידת הדין (זו שאינה מתפשרת)
במסכת פסחים מובא מדרש: תניא כמאן דאמר "ארך אפיים" ראה, כשעלה משה למרום, מצאו להקב"ה יושב וכותב "ארך אפיים", אמר לפניו: "ריבונו של עולם, ארך אפיים לצדיקים? אמר לו (ה'): אף לרשעים (כלומר מידת הרחמים שמטורה גם לרשעים). אמר לו משה: "רשעים יאבדו" (כלומר עבורם צריכה להיות מידת "יקוב הדין את ההר"), אמר לו (ה'): "השתא חזית מאי דמיבעי לך" (אתה עוד תראה שתזדקקק לזה).
וכשעשו ישראל את העגל, ובשעת שילוח המרגלים, עמד משה בתפילה לפני הקב"ה, אמר לו (ה'): "משה, לא כך אמרת לי "ארך אפיים לצדיקים" (כלומר מידת הרחמים שמורה רק לצדיקים)?, אמר לפניו (משה): "ריבונו של עולם, לא כך אמרת לי "אף לרשעים"?
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
