סקופ היסטרי : לאוסלו אחראי שמיר ולא רבין  

מאת: מיכאל שרון

לאוסלו אחראי לפי מידת הסבירות יצחק שמיר ולא רבין. רבין רק
ניסה להציל מעט מתבשיל הבאושים שרקח שמיר - המנהיג הכושל ביותר בתולדות ישראל, שהביא לנזקים מדיניים כבדים. אוסף כשלי ומחדלי שמיר, שהובילו למצבנו הקשה כיום, מזכה אותו ביושר בתואר "המנהיג הגרוע ביותר בתולדות ישראל". מה שמתרחש כיום בגדה וברצועת עזה, נקבע במידה גבוהה עקב כשלי יצחק שמיר בתקופת כהונתו כרוה"מ. המסכת הנגולה כאן בתמציתיות, חושפת תמונה מדהימה, אך גם מדוייקת וחסרת הטייה, אודות האמת הטרגית, כשההתעלמות השיטתית ממה שמתרחש, בהעדר פרספקטיבה בזמן, הביאה למסע הסתה נורא של הימין ולתוצא רצח ראש הממשלה. קראו המאמר "אשמת שמיר" ושוב לא תראו את הדברים כפי שראיתם, ואולי גם תגזל מנוחתכם לזמן מה, על שככה מתנהלים הדברים במקומותינו, בעוד אחרים מועלים לקורבן. הדבר המדהים הוא, שאדם (שמיר) שנימצא בצומת המרכזית ביותר של הכוח הפוליטי, פישל בענק שנים רבות, גרם נזקים כבדים לישראל, ויתכן שמה שאני מצביע עליו הוא אפס קצהו (רמז: הפעלת פולארד ומסירת מערכות ההצפנה של הצי האמריקני והצופנים של צוללות הגרעין לק.ג.ב. הסובייטי תמורת הקלות בעליית יהודים, כפי שנחשף על ידי אריק פוסטר באתר התחקירים של יואב יצחק לאחרונה. שמיר כשר החוץ גם "ניהל" ברשלנות את הפרשה הזאת, שטירפדה אנושות את יחסי ישראל-ארה"ב).

1 ) רבין, לאחר עלותו לשילטון ב-13 יולי 1992 ניסה רק להציל מה שניתן להציל תחת לחץ אמריקני. הלחץ האמריקני הזה היה תוצר הבטחת ג'ורג' בוש האב למצרים וסוריה במלחמת המפרץ הראשונה - שהתרחשה בינואר-פברואר 1991 - כשבושלה ככל הידוע עסקה: הסגת ישראל מהגדה תמורת תמיכת מצרים וסוריה. השאר ידוע, וזכה למטר חרפות ענק מצד חוגי הימין בישראל, ואף לתוצא טרגי עם הרצחו של רבין, אף שמדובר למעשה רק בתהליך שנגזר במידה מכרעת מדברים שארעו וגובשו שנתיים וחצי קודם, בתקופת כהונתו של יצחק שמיר: ב-9 בספטמבר 1993 החליפו רבין וערפאת מכתבי הכרה הדדית דרך שר החוץ הנורבגי וב-13 בספטמבר 1993 נערך על מדשאות הבית הלבן, בהשתתפות נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, ראש הממשלה יצחק רבין וראש אש"ף יאסר ערפאת, טקס חגיגי לחתימת "הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי".

2) שמיר, להערכתי המנהיג הגרוע ביותר אי פעם בתולדות ישראל (דבר שהוסתר בהקפדה, ועוד יכתב על כך) הפעיל לחץ אימים של הכפשות ועצומות ומצור של פעילים יהודים בוושינגטון על ממשל בוש האב דרך הרפתקנים בלובי הישראלי בוושינגטון, וזאת אחרי שבוש עיכב 10 מליארד דולר ערבויות אמריקניות תמורת נסיגה (גזר) ועיכב הסיוע הצבאי (מקל). במידה רבה כתוצאה מהלחץ הזה והכפשת בוש, נבחר ביל קלינטון לנשיא ב-3 נובמבר 1992.

ומאז, כל ממשל אמריקני מתייחס בחשדנות רבה לישראל, במישור ש"פ הביטחוני ומדיניות חוץ. שמיר גרם ליחסי ישראל-הממשלים-האמריקנים נזק כבד לא-הפיך: לחצי הפנטגון וביטול עסקאות עם סין, פיטורי בכירים במשהב"ט בלחץ אמריקני, וכללית, הגישה שישראל בוגדנית, עוסקת בגניבת טכנולוגיה אמריקנית ומכירתה לסין, הגעירות בממשל כלפי ישראל - כל אלה יסודם בתבשיל שבישל שמיר.

3 ) ביל קלינטון משעלה לנשיאות ב-20 ינואר 1993, הפעיל לחץ ביתר שאת, לרבין לא היתה ברירה, אלא רק לנסות להציל מה שניתן היה: הסכם עם אש"ף ברגע קשה לאירגון בטוניס (וכך, לנצל את המצב הקשה ולנסות להשיג מה שיותר), לאחר עליית החמאס בגדה באנטיפאדה הראשונה.

4) ניתן לראות בשמיר גם את מייסד החמאס, שכן סביר שבהשראתו או בגיבויו הקים השב"כ (ששמיר היה בקשר הדוק איתו עוד מתקופת שרותו בשב"כ) את החמאס בשנת 1987 כמשקל נגד לאש"ף, תוך הזרמת משאבים לאנשי האחים המוסלמים ברצועת עזה בראשות שיח' אחמד יאסין ומוחמד טאהא

5) פרס מצידו ניסה למכור את האכיפה האמריקנית מאז 1991 (שהעצימה בעקבות הסתכסכות שמיר עם הממשל) ניסה למכור זאת לציבור בישראל בנייר צלופן, כ"מזרח תיכון חדש", אף שמדינות ערב, בניצוח עמרי מוסא, אז שר החוץ של מצרים, יצאו במסע מחאה מאופק נגד "האימפריאליזם הכלכלי הישראלי".

6) עוד מכשלי שמיר הרי-הגורל לישראל: דחיית הסכם לונדון מ-87, של מסירת יריחו לחוסיין. באותה תקופה האדמיניסטרצייה הירדנית שלטה בגדה, ג'נטלמנים מעונבים ונעימי הליכות, ויכולת לחוש בנוח ובאוכלוסייה ידידותית בכל נסיעה ברחבי הגדה. באפריל 1987 התפרסם כי פרס נפגש עם חוסיין והגיע להסכמות (שכונו "הסכם לונדון") שכללו כינוס ועידה בינלאומית ומשא ומתן ישיר בין הצדדים, שבסופו של דבר יביא לקבלת אחריות ירדנית על הגדה. כתוצאה מהדחייה חוסיין סלק את האדמיניסטרצייה שלו מהגדה, ומסר את השילטון להנהגה המקומית, ואז התעצם ועלה בקפיצת מדרגה כל סיפור האימים שאת פירותיו אנו אוכלים היום.

7) פסיביות שמיר במלחמת המפרץ הראשונה: האיש חסר התבונה הזה לא עשה מה שכל מדינאי בינוני היה יודע לעשות, ולא קצר את פירות הסכם השלום עם מצרים, ואת העובדה שישראל קיימה דיונים בוועידת מדריד עם נציגי סוריה ומדינות ערביות נוספות (אמנם משיכת זמן בעיקר). אילו הבין שיש לעשות זאת, היה מביא להשתתפות ישראל בקואליצייה נגד סעדאם חוסיין, וכך לא היה נוצר לחץ על ישראל. את הלקח מהפאשלה הזאת למדו אצלנו מאוחר יותר, וכך במלחמת עירק 2003 נטלו חלק כוחות מיוחדים ישראלים ויועצים, לפי מה שפורסם ממקורות זרים. גם אז, בסוף שנת 1990 ניתן היה ליצור דפוס חשאי-כביכול של שיתוף פעולה עם כוחות הקואליצייה, אך "מיכאל" שבמידה רבה כוחו היה בחיסולים פנימיים פרועים בתקופת לח"י, לא הבין זאת.

http://www.global-report.net/a.php?c=msharon&a=152&rc=msharon