נגעו להם בקורקבן  

נאמן, ליברמן, רמון, הנגבי, כל מי שרק היתה הווא אמינא לגביו שמעייניו נתונים להחליף אפילו את השומר בפתח בית המשפט העליון, מייד מצא חקירה פלילית מרחפת מעל לראשו. כעת, הגיח מלב המאפליה, מלב הקליקה השמאלנית, פרופ' למשפטים, עם אג'נדה עצמאית ומסודרת, שחושב שבית המשפט העליון הלך רחוק מידי באופן שבו הוא תופס את מרחב פעילותו ואת סמכויותיו והחליט לקצץ את כנפיו.
והגרוע מכל, מי היה מאמין, נפל קו ההגנה האחרון, לא מסתמנת אפשרות של פתיחת חקירה פלילית והדחת השר בתואנה של "שמירת על נורמות שלטוניות". איך נפל בית המשפט העליון.

בעידן "הכל שפיט" של אהרן ברק, הפך המשטר במדינת ישראל למשטר בובות המנוהל בהכוונתו ה"ידידותית" של בית המשפט העליון כאשר המוציאים לפועל הם שכירי החרב של הפרקליטות והתקשורת שתפקדה כקו מז'ינו אקטיבי. שלוש זרועות משוננות היטב שאת פגיעתן הרעה הרגישו רבים, כאילו שזכו בה בצדק וכאלה שנקלעו לעין הסערה בשל אג'נדה לא נכונה. זרועות משולבות היטב שפעלו בתיאום כמעט מושלם. כל מתנגד הוקע כאוייב הדמוקרטיה, כל קורא תגר הוצג ככלי ריק וכמחבל בשלטון החוק. אם היה בעל השפעה, הגדיל את סיכוייו לזכות בחקירה פלילית.

ההצגה הדמוקרטית היתה תמיד מרכיב חשוב בשימור עוצמתו של בית המשפט, היא זו שנתנה להמון המטומטם את התחושה שמתנהלת כאן מערכת חוקתית מסודרת בצד שלטון דמוקרטי תקין כאשר לצידם עיתונות לוחמת השומרת עליהם מכל משמר למען הציבור ולמען המדינה. למעשה, מה שהתנהל כאן היה בדיוק ההיפך, קליקה קטנה ואליטיסטית בעיני עצמה, כפתה עצמה הר כגיגית על מדינת ישראל. השקפת עולמה החילונית-שמאלנית הפכה להיות מצעה הרישמי והבלתי משתנה של מדינת ישראל. שיטת "הכל שפיט" יצרה את הבסיס הקונספטואלי, הפילוסופי, המאפשר את יישומה של האידיאולוגיה בכל התחומים. גם נושאים שבמפגיע אינם שפיטים, והיו נושא בכל מערכת בחירות, הפכו להיות נתונים להכרעתו של "ראש הממשלה הבלתי נבחר" אהרן ברק.

כך נוצרה סיטואציה שפן אחד שלה הוא משחק דמוקרטי תוסס, פריימריס, תוכניות פוליטיקה סוערות, הקמת קואליציות, ועדות, החלפת ממשלות, ממש דמוקרטיה בתפארתה והפן השני שלה הוא רצף אידיאולוגי בלתי ניתן לשינוי, כזה מוכתב באמצעות אינספור עמותות המביאות כל נושא להכרעת הגוף השלטוני האמיתי של מדינת ישראל, בג"ץ.

מבחינת בית המשפט העליון וכל שוחרי טובתו, הסידור היה אידיאלי, הוא הבטיח את שלטון אידיאולוגיית השמאל בכל מחיר וללא קשר לתוצאות הבחירות. לא היה דבר בתוצאות מערכת הבחירות שלא ניתן לתיקון באמצעות פתיחת חקירה פלילית. לפעמים רק ההדלפות על חשיבה בכיוון, עשו את העבודה.
אלא, שלפי האמירה הצבאית הידועה, בגירסתא המעודנת: לכל דבר טוב יש סוף. ובמקרה הנוכחי, הסוף הטוב היה בחלקו צפוי ובחלקו בלתי צפוי. החלק הצפוי היה כאשר שרביט האוטוקרטיה הועבר מידי הטיראן אהרן ברק לידי שופטת בינונית שעיקר מעלתה הייתה הצייתנות, מהלך שבישר על היחלשות צפויה של בית המשפט העליון מול גדודי המתנגדים שרק חיכו להזדמנות להתמודד עם אישיות בסדר גודל קטן יותר מזו של אהרן ברק. החלק הבלתי צפוי התרחש כאשר ראשה של ממשלה בעלת אוריינטציה מופקרת, ניהיליסטית, חסרת ערכים ואידיאולוגיה, בדיוק כזו שמאפשרת את מרחב התמרון השלטוני של בג"ץ, בחר משיקולים פסולים כרגיל, שר משפטים שהיווה לדעתו מענה לקשייו הפליליים, למקרה שהליכים מדיניים יזומים לא יספקו את הסחורה כמו במקרה של קודמו. אלא שהשר הממונה החדש על משרד המשפטים, לא היה עוד "חבר" של אולמרט, כמו כן הוא גם לא היה מישהו בסדר הגודל של רוחמה אברהם. הפעם בטעות ובאופן שאינו הולם את התנהלותן חסרת האחריות של ממשלות ישראל, הגיע כנראה איש המתאים לתפקידו מבחינת כישורים, בעל אידיאולוגיה ומוכנות לביצוע רפורמות. אדם שדעתו על תפקוד בית המשפט העליון התגבשה עוד קודם לכן וללא קשר לאימת החקירות הפליליות של הפרקליטות, מישהו עם מספיק ביטחון עצמי בתחום, מה ששלל מראש את האפשרות המקובלת מאז ומתמיד, הילוך אימים תקשורתי על ידי משפטנים בעלי שיעור קומה אוניברסאלי, אנשי שם וצלבנים כמו משה הנגבי.

צעד אחר צעד, אבל באופן שיטתי, למגינת ליבם של שופטי בית המשפט העליון לדורותיו, מפרק פרופ' פרידמן את המנגנון האוטוקראטי שהוקם על ידם בעמל רב. הרבה יללות שבר ישמעו עוד, דמעות תנין יזלגו כמים, איומים ירחפו בחלל האוויר, רעש החרבות המצטחצחות ירעיש אוזניים אבל אם פרידמן ימשיך כך ולא ייכנע, בסופו של דבר אולי באמת תקום כאן מדינה דמוקרטית המתנהלת על פי תוצאות הבחירות ולא על פי מתווה אידיאולוגי ידוע מראש המסומן באמצעות גוויות פוליטיות המוטלות בצידיו.