''מדוע דרך רשעים צלחה?''  

כמו בשחמט – רגלי אחר רגלי נופל; אחר כך – הרצים והצריחים; ובסופו של התהליך, כידוע, מגיעים אל המשפחה המלכותית: המלכה והמלך – וזה סוף המשחק. כך גם במשחק השחיתויות, המתנהל לנגד עינינו כעת. רמת השחיתות כאן כל כך גבוהה, עד שאפילו משטרת ישראל והיועץ המשפטי לממשלה אינם מסוגלים עוד להעלים עובדות, או להתעלם מהממצאים.

השחיתות נבנתה כנדבך יסודי בפוליטיקה הישראלית כבר מראשיתה. כביכול, שלחו יד במעל לטובת המפלגה, אך כבר בימי העלייה השלישית נתפסו מי שעשו לביתם. כיוון שעשו גם לטובת הכלל – כלומר, לטובת מפא"י – שולחיהם במפלגה סלחו להם על שגנבו מרכושנו הציבורי למען ביתם הפרטי תוך כדי כך.

לוי אשכול, שר האוצר דאז, קבע – בראשית שנות החמישים העליזות – כי אין לחסום שור (משמע, עובד מדינה) בדישו, והכשיר את שוד הקופה הציבורית.

כבר אז הציבור היה מטומטם, ומאז הציבור משלם.

בימי ראשית המדינה, לחמו מפא"י, משרד המשפטים ומשטרת ישראל בעוז רב נגד חושפי השחיתויות. "שורת המתנדבים" שיגעה את המדינה ואת ראשיה. חברו אליה אנשים טובים, אקדמאים צעירים ושוחרי-טוב וסטודנטים. כל אלה עוד האמינו, שיום יבוא ... והמדינה הצעירה תבער את הרע מקרבה. איזו תמימות קדושה הייתה להם.

הממשלה הקימה עיתון ("רימון"), שלחם בחושפי השחיתות, ואף תבעה אותם לדין. כמו בטלנובלה רומנית, מפכ"ל המשטרה דאז העיד בבית-המשפט עדות שקר לטובת פקודו, שהיה במקרה בנו של ראש הממשלה, וקיבל פרס: להיות שגריר של מדינתנו הצעירה בתום כהונתו במשטרה. מרום כורסתו בווינה הובל המפכ"ל לשעבר למשפט, והורשע.

אבי המנוח היה נוהג להגיד, כי כשמניחים יסודות עקומים לבית, ככל שתעקמו את הקירות – לא יתיישר הבית. היסודות העקומים הללו נועדו להקל על ראשי השלטון דאז לשלוט. הם ניהלו ביד רמה את משרדי הממשלה, את ההסתדרות, את הכלכלה ואת מערכת הביטחון. יד רחצה יד, ולקחה לכיסה הטבות. על היסודות העקומים של השחיתות המובנית ב"מדינה-בדרך" צמחה ממלכת שחיתות, שאינה מביישת שום מדינה מפגרת במיוחד בעולם השלישי, כיוון שזו הייתה מדינה קטנה, שכמעט כל משאביה המצומצמים היו בידי שרי אוצר, שידעו לחלקם היטב לאנ"ש (אנשי שלומם). ידידי המנוח, פרופ' עמוס פרלמוטר, הגדיר פעם את שיטת הממשל במדינת ישראל כ"קלפטוקרטיה" – שלטון הגנבים. כבכיר לשעבר במערכת הביטחון הישראלית, ידע פרופ' פרלמוטר היטב על מה הוא מדבר.

בכל העולם אנשים הולכים לעבוד בשירות הציבורי – אומרים חכמי המדיניות הציבורית – כדי ליצור קשרים, שיפרנסו אותם בעתיד. זה נכון כאשר המשכורות בשירות הציבורי נמוכות להפליא. אך משום-מה, אצלנו יש בוגרים של השירות הציבורי, שהגיעו להיות אנשים אמידים במיוחד – עוד בהיותם בשירות הציבורי.

כידוע, רבים מעובדי השירות הציבורי, שנזכרו בראש החדשות ביממות האחרונות, שייכים למי שאינם מזי-רעב.
עכשיו מתחילה תיאוריית הדומינו לעבוד. לבנה אחר לבנה נופלת, ולבסוף, אני מקווה, יגיעו ללבנים בראש הפירמידה. שהרי הדברים ידועים וגלויים לכל, ולא מעכשיו.

משנות העשרים העליזות של המאה העשרים, המינויים הנם פוליטיים – גם בצבא וגם במערכת המשפט. במהלך המלחמות עסקו רבים – כולל בכירים – בביזת חלק ניכר מהשלל הרב. די לראות מי התיישבו בבתים הנטושים פה-ושם (למשל, בשכונת טלביה, העשירה בשכונות ירושלים).

בימי ה"צנע" פרח ה"שוק השחור". בעוד העם אכל בצמצום לפי פנקסי התלושים, שניתנו לו, המקורבים לצלחת חגגו בגדול – כבר אז.

הרעות, כידוע, מקודשת בדם, ומפיקה הרבה דמים, אם טיפחת לך רעים מתאימים. אין פלא אפוא שלשיטה הנכונה לקידום בצבאנו קוראים, "עמו"ס" (עיתוי, מזל ו"סוס" נכון לרכב עליו). כידוע, עד אמצע שנות השישים, היא כללה חותמת כשרות של מזכירות מפא"י.

בשנים האחרונות נכנס לפעולה, בנוסף, הקשר הון-שלטון, שטימא כל חלקה שנותרה. אם בשנים הראשונות עסקו בשחיתות אנשים לא-בכירים – סתם טיפוסים מפוקפקים – הרי הכרוניקה הפלילית בשנים האחרונות מלמדת על שועים, על בכירים ועל שרים, ששלחו ידיהם במעל – כי כך עושים כולם.

מדי פעם מעכיר את האווירה דו"ח חמור של מבקר המדינה, אך השפעתו נמוגה מהר, תוך שתי יממות לכל היותר.

דרך רשעים צלחה כיוון שמולם עומדים – כמו שלושת הקופים הידועים – יועץ משפטי לממשלה, שמכשיר במרץ שרצים; משטרה אימפוטנטית; ומערכת משפט, שעובדת בשיטת והדרת פני שוע.

___________________