אשכול לרגל ראש השנה - שיר, פיוט, תפילה, ספור וחויה  

(נעמי שמר, נעמי שמר)

עוד יש מפרש לבן באופק

מול ענן שחור כבד

כל שנבקש לו יהי.

ואם בחלונות הערב

אור נרות החג רועד

כל שנבקש לו יהי.

לו יהיה לו יהיה

אנא לו יהיה

כל שנבקש לו יהי.

בתוך שכונה קטנה מוצלת

בית קט עם גג אדום

כל שנבקש לו יהי.

זה סוף הקיץ סוף הדרך

תן להם לשוב הלום

כל שנבקש לו יהי.

לו יהיה לו יהיה

אנא לו יהיה

כל שנבקש לו יהי.

ואם פתאום יזרח מאופל

על ראשנו אור כוכב

כל שנבקש לו יהי.

אז תן שלווה ותן גם כוח

לכל אלה שנאהב

כל שנבקש לו יהי.

לו יהיה לו יהיה

אנא לו יהיה

כל שנבקש לו יהי.

"אם אפס רובע הקן,

אוהל שיכן אם ריקן,

אל נא נאבדה כי על כן,

יש לנו אב זקן".

הוא נשא את מבטו לכיוון הגדר. מחשבותיו שבו והוליכו אותו אל עיר מגוריו בפולין.

סמטאותיה הרחבות של העיר שבו ועלו בזכרונו, והוא התמכר בגעגועיו לימים שחלפו ואינם עוד.

"חיה, מה זאת ראיתי? דמעה על לחייך? ומדוע?!"

חיה, אשתו של ר´ אברום, מחתה במהירות את אותה דמעה קטנה, וחייכה חיוך מאולץ.

"בעלי, חיים יפים חיה אני עמך. חיים מאושרים. ועל זאת אני בוכה. הן קרוב לעשרים שנה עברו, ועדיין לא ילדתי לך בן, שימשיך את משפחתנו. דואגת אני ומצירה שמא עקרה אשאר, ואתה…"

היא לא יכלה לשאת את המילים. חשה בריח איום של סכנה. האם בעלה יעזבנה? האם אברום, האיש שלו נשואה היא באושר, יחליט לגרשה עבור אשה שתביא לו בנים?

ר´ אברום הביט בה, ומתוך רוך אבהי אמר: "רעיתי, אל תדאגי. הבטחה היא מאיתי שלא אעזבך"…

ועכשיו, בהיותו בין הגדרות, האם מפר הוא הבטחה זו?

ר´ אברום נפנה ונכנס אל הביתן שבמרכז המחנה - ביתו החדש, אולי האחרון.

הוא שכב על דרגש העץ שלו, והרהוריו לא פסקו.

אכן, ברכתו של הרב התקיימה בי, וזכיתי לזרע של קיימא.

ולפתע נרעד.

יוסל´ה בני. מה שלומו? האם אכל היום את מנתו הדלה - פרוסת לחם יבש ומרק דלוח?

רגליו של ר´ אברום ביקשו להוליכו למחנה הילדים, לראות השלום לו, לבנו, אך שכלו גבר על רגשותיו הסוערים, ופקד עליו לשבת במקומו: הן אור יום עדיין, ובשעה כזו יירה כל היוצא מחוץ לתחומו.

"אנסה בלילה", החליט, "אולי אז אוכל לחמוק באין-רואים, ואראה את בני. זה כמה שבועות שלא ראיתיו".

ר´ אברום חש לפתע את גודל הטרגדיה בה נמצא בנו: "בן עשר למשנה", אומרים פרקי אבות, ואילו יוסל´ה הקטן - בן עשר לעבדות.

"אבא, אבא"

"כן, בני היקר"

ר´ אברום הרעיף מבטי אהבה בבנו שצמח והיה לבן חמודות בן חמש.

"היום למדנו בחיידר פרשת ´וירא´"

"ומה למדתם?", שאל ר´ אברום בקול רך, שמח על עליצותו של הילד הקט.

יוסל´ה הרצין, ופתח ואמר: "היום למדנו על עקידת יצחק. על אברהם אבינו שזכה בבן אחרי שנים רבות בהן חי ללא ילדים, ובכל זאת מוכן היה אברהם אבינו לשחוט את בנו, ולקיים בכך את מצוות ה´".

"האם היה אברהם אבינו שמח לעקוד את בנו?", הקשה ר´ אברום.

יוסל´ה קרא כשעיניו נוצצות מאהבת התורה: "המלמד אמר, שאברהם אבינו שמח לעשות את מצוות ה´, וכלל לא חש בצער, שהולך הוא לשחוט את בנו-יחידו"

"כי כך צריך האדם להרגיש, השלים ר´ אברום, "על האדם להבין שהוא יציר כפיו של ה´, ומצוות ה´ מחייבות אותו בכל מקום ובכל שעה".

לזקנותו נולד לו יוסל´ה הקט. כבר עבר את גיל החמישים, וכל אנשי העיר דיברו ביום הולדתו של יוסל´ה על הנס שנעשה לר´ אברום.

מרחוק שמע ר´ אברום את צעקות הקלגסים.

"מכים הם בודאי יהודי שהעז לצאת מתחום הצריף", חשב ר´ אברום, "אולי כדאי שאוותר היום על הניסיון ללכת לראות את יוסל´ה".

אך משהו בתוכו אמר לו שחייב הוא לראותו היום.

* * *

"פנים לו תכיר,

וצדקו לפניך נזכיר,

קח נא בן יקיר,

ונמצה דמו על קיר".

דממת מוות שררה במחנה הריכוז. היום, כך נודע, מתכוננים לערוך סלקציה. עדיין לא ידוע את מי יקחו לתאי הגזים. את הזקנים? את החולים? הילדים? בכלל - יכול להיות שאת כולם יאבו הנאצים הארורים לשרוף היום.

הייאוש כבר מזמן נעלם ממחנה זה, ואת מקומו תפסה הרגשת ההשלמה עם המוות. לדידם של אסירי המחנה - כאן מתחיל הגהינום הפרטי של כל אחד, ולאחריו - אחרי הירייה או תא הגזים - יחל גן העדן הנצחי.

ר´ אברום קם, ככל אסירי המחנה, השכם בבוקר, ולאחר שהתפלל בדקות הספורות אותן נהג לכנות "בין הזמנים" - בין זמן השינה לזמן עבודת הפרך, שירך ר´ אברום את רגליו למקום עבודתו - המשרפות.

בנחיריו כבר עלה ריח המוות המבאיש, אולם הוא כבר היה רגיל לו. תפקידו היה לאסוף את הגוויות ולשורפם, שלא יישאר מהם זכר.

בימים טרופים אלו עמדו לזכותו אותן שנות לימודו בישיבה. שנים שחרטו עמוק בליבו את המוסר היהודי, ועידנו את רגשותיו. ראה ר´ אברום את חבריו לעבודה, כשהם אטומים לכל רגש, עושים את עבודתם כאילו מדובר בבית מטבחיים ולא בבית מטבחיים של בני אנוש. ראה גם כאלה שהשמינו ותפחו על חשבון המתים, כשהיו עוקרים שיני זהב מהם, ומוכרים אותם לפולנים, עוזרי הנאצים, תמורת כיכר לחם או בקבוק שכר.

אך הוא התעלה על הרגשות הגוף, והיה אומר על כל גופה וגופה ששרף פרק תהילים קצר.

בחצר המוות כבר ניכרה תכונה, והקצינים היו צועקים את פקודותיהם בהברות קצרות, חותכות.

גרמנית לא ידע ר´ אברום, אולם במשך הזמן בו שהה במחנה הספיק לקלוט אי אילו מילים, והללו היו מכות בו עכשיו והולמות ברקותיו: "ילדים… סלקציה…"

רעד אחז את גוו. הוא לא היה מסוגל לפסוע ולו פסיעה אחת. היטב הבין את משמעות הדברים: היום ירצו לקחת את הילדים, את יוסל´ה שלו…

מכת רובה על ראשו הדחיקה את חולשתו, והוא החל בעבודתו.

הוא ניסה להתעלם ממחשבותיו הטורדות. בליבו כבר גמר, שהיום, לאחר העבודה, יילך מיד למחנה הילדים. ליבו נקפו, שלא הלך ביום האתמול לראות את בנו. אולי היתה זו הפעם האחרונה? הפרידה? אך מה יכול היה לעשות? רגע לפני שרצה לצאת מחוץ לצריף נורה אדם אחר שניסה לעשות כמוהו...

"אח…", נאנח ר´ אברום, "לו חיה היתה עכשיו עם יוסל´ה, היתה בודאי מרגיעה אותו ומפיגה את חששותיו. חיה - היכן היא כעת? החיה היא אם לאו? למעלה משנה שנפרד ממנה, ומאז שנלקחה לא שמע עליה דבר.

"אבא, רוצה אני לברך על התפוח בדבש"

"כן, יוסל´ה, אני אברך על התמר שייתמו אויבנו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו, ואתה תברך על התפוח בדבש, שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה".

יוסל´ה בירך בהתלהבות, בכוונה ככל שיכל לכוון, ואחר אכל בהנאה את התפוח, כשהדבש ניגר על סנטרו, ומשם - לבגדיו החדשים.

לחיה, אמו, הדבר לא הפריע: "אדרבא: שתהיה לו שנה מתוקה באמת".

היא נשאה מבטה אל ר´ אברום ועיניה נפגשו עם עיניו בהבנה: המלחמה כבר בפתח, והגרמנים בשערי המדינה. לו יהיה זה כבר סופה של המלחמה, אך ליבם ניבא להם צרות ורעות.

"שתהיה לנו שנה טובה", בירך ר´ אברום, וחיה ענתה אחריו "אמן".

"איזו שנה… איזו שנה… השטן הצליח לקטרג השנה מעל ומעבר….", "גזירה שכזו ודאי שמעולם לא הייתה".

"מחר ראש השנה", חשב בתוגה, "בשנה שעברה עוד חגגנו. בשעה זו הייתי מסתובב בשוק, עושה הכנות אחרונות לחג, קונה בשר ויין, תר אחרי מיני פירות לברכות החג, ומיני מגדנות שונים… והנה עתה נמצא אני בעמק הבכא הארור הזה…"

"יוסל´ה! אני חייב לראותו!"

* * *

"רץ אל הנער להקדישו,

ונפשו קשורה בנפשו,

עיטרו בעצים ואישו,

נזר אלוקיו על ראשו"

הוא הלך חרש בין הצריפים, משתדל לא לבלוט יתר על המידה. על שכמו נשא כלי עבודה, באמתלא שקיבל פקודה להעבירם לקצה המחנה, אך לא היה מקום לדאגה. בין כך ובין כך היו הצוררים עסוקים בארגון המחנה לקראת השמדת הילדים מחר. הם הכינו שביל מיוחד, מוקף בגדר תיל, בו ילכו הילדים, כדי שלא תהיה אפשרות אף לא לאחד מן המבוגרים להפריע למהלך ההשמדה.

כשהגיע אל קצה המחנה, פירק ר´ אברום את משאו, והניחו על גבי האדמה הצחיחה. הוא נשא מבטו אנה ואנה, וחיפש תוך כדי כך אחר פרצה בגדר - הפרצה שלו. לפני כחמישה חודשים גילה אותה, והיה מתחמק דרכה לתוך מחנה הילדים, וכך היה מתגנב בלילות אל מאחורי צריפו של יוסל´ה, ומביט דרך החלון באהבה על בנו הישן.

עתה, החליט ר´ אברום, אדבר עמו ואחזקהו לקראת יום מותו הקרב.

ר´ אברום לא חשב על עצמו באותם רגעים. השלמתו עם המצב הנורא בו היה שרוי הדחיקה מאיליה את הרגשת הבדידות האופפת אדם אבל. לאמיתו של דבר - ידע ר´ אברום שקיצו גם הוא קרוב, והפרידה לא תהיה ארוכה כל כך.

ליד צריפי הילדים לא שמרו היום שומרים. הן כבר ´בני קטלא´ הם - בני מוות, ואין צורך לשומרם.

ר´ אברום פסע חרש לעבר פתח הצריף. הוא שמע את המולת הילדים לפני לכתם לישון, והתאמץ לשמוע את קול בנו.

כשהגיע לדלת פסקה ההמולה מיד.

הילדים נעצו בו עיניים תמהות. חודשים ארוכים לא ראו מול עיניהם ר´ יהודי, והנה עכשיו עומד מולם אחד שכזה. "הזהו אליהו הנביא?…"

ר´ אברום חיפש במבטו את בנו האהוב, וגילהו על דרגש, ישן.

הוא קרב אליו בלאט. כשהגיע, התיישב ליד מיטתו, וליטף בידו את ראש בנו.

יוסל´ה נרעד. הלטיפה מוכרת מבית אבא הקיצה אותו משנתו. הוא נדהם לראות את אביו יושב לידו.

"אבא?!"…

"יוסל´ה שלי", התרגשותו של האב גברה, והוא חיבק ברעד את בנו.

"אבא? הזהו אתה? ואמא… היכן היא?". יוסל´ה היה מבולבל. בטוח היה שהמלחמה נגמרה, ואבא האוהב בא לחלצו מן המיצר.

"יוסל´ה, אני לבד. אמא איננה איתי… איתנו… באתי ממחנה המבוגרים".

"כיצד הצלחת?", שאל יוסל´ה עדיין מבולבל מעט.

"אין זה חשוב, בני. סוף סוף אנו יחד לאחר תקופה ארוכה וקשה, ומי יודע מתי נתראה שוב…"

ר´ אברום ידע שלעולם לא יתראו, אך להפחידו לא רצה.

"אבא, היודע אתה שאמרו לנו שמחר יסיעו אותנו למחנה נופש בהרים?"
"באמת?", שאל האב, והשים עצמו מופתע.

"כן", השיב יוסל´ה בהתלהבות, "נתקלח מחר במחנה שלכם, ואחר כך נצא לדרך. האם תבוא עמנו, אבא?"

ליבו של ר´ אברום כמו נבקע לשניים, ודמעות החלו מציפות את עיניו.

"ודאי שאהיה שם", אמר ר´ אברום בקול רועד.

"ודאי שאהיה שם, בני", חשב ללא קול, "הן אני הוא זה שאקבור אותך… שאשרוף את גוויתך…"

* * *

"מילים השיבו מלהבהילו,

ויען ויאמר לו,

בני, אלוקים יראה לו,

ויודע ה´ את אשר לו".

"יוסל´ה", החל ר´ אברום לערוך את דבריו, "ישנם פעמים בהם הקדוש ברוך הוא מנסה את האדם לדעת האם הוא הולך בדרכיו. זוכר את את אברהם אבינו? א ת הניסיון הגדול שעשה עמו ה´ כשעקד את בנו יצחק?

"ודאי, אבא, זוכר אני שלמדנו זאת בחיידר", ענה יוסל´ה בהתלהבות, שמח לשחזר נשכחות. ימי ילדותו חזרו אליו, והוא התרפק עליהם בשמחה.

"וזוכר אתה מה שהמלמד אמר לכם?"

"המלמד אמר…", אימץ יוסל´ה את זכרונו, "ש… שאברהם אבינו עקד את בנו בשמחה. אברהם שמח על כך שהוא מקיים את רצון הבורא".

ר´ אברום הישיר את מבטו אל תוך עיני בנו ואמר לו: "אלמדך בני, שלא רק אברהם שמח, אלא גם בנו, יצחק. כשנעקד, שמח יצחק שמחה גדולה שעוזר הוא לאביו לקיים את מצוות ה´, והיה מוכן למות על קידוש שם שמיים".

יוסל´ה הצטנף במיטתו. דבריו הנרגשים של אביו חדרו אט אט לליבו ולהכרתו…

* * *

"במצוותך שניהם נזהרים,

ואחריך לא מהרהרים,

חשו והלכו נמהרים,

על אחד ההרים".

בוקר. בוקר חשוך כליל. נכון - השמש זרחה, אך לבבות האנשים השחירו…

צעדת הילדים החלה, ובין הגדרות שבנו הגרמנים לכבודם עברה תהלוכת הילדים בשירה, כאילו באמת הולכים הם לטיול.

הם צעדו לעבר המקלחת - תאי הגזים.

ביניהם צעד יוסל´ה. כבר לא שר איתם. כל כולו היה נתון לסערת רגשות. דברי האב מאמש החדירו בו את ההרגשה הברורה, שהולך הוא בדרכו האחרונה עלי אדמות.

אך גם זאת הבין: עליו לשמוח! עליו לשמוח, שעושה הוא את רצון הבורא, ומוסר נפשו על קידוש ה´.

ור´ אברום - הוא היה ממתין במשרפות לקבלת גופות הילדים הזכים והרכים. את הלילה ניצל לקריאת תהילים לעילוי נשמותיהם. הוא לא התפלל לנס. רק זאת ביקש: שיוסל´ה שלו יהיה חזק מספיק כדי לעמוד בגבורה בניסיון קשה זה.

* * *

"ראו אד תלולה,

מיהרו עצי עולה,

יחד באהבה כלולה,

ישרו בערבה מסילה"

העשן התמר אל על.

תאי הגזים עשו את שלהם, ועכשיו תור המשרפות…

ר´ אברום העמיס את המריצות בעצים, והובילם אל תוך האש.

הוא לא פסק מלומר פרקי תהילים. כבר הגיע כמעט לסופם:

"יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. אשתך כגפן פוריה, בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך…"

מרחוק כבר ראה את האסירים המובילים את הגופות למשרפה. ערימות ערימות של מלאכים קטנים וטהורים, של ילדים שלא ידעו טעמו של חטא - מהו.

"שיר המעלות: הנה ברכו את ה´ כל עבדי ה´ העומדים בבית ה´ בלילות. שאו ידיכם קודש וברכו את ה´…"

העגלות הגיעו, והוא החל פורק את משאם הטהור לעבר המשרפות. ילד ילד, כל אחד בתורו.

האש היכתה בו בלהט. יותר מתמיד. ר´ אברום ידע - זוהי האש הפנימית שבערה בקרבם של הילדים הללו. האש השמימית שבהם.

"בית ישראל ברכו את ה´, בית אהרון ברכו את ה´… ברוך ה´ מציון שוכן ירושלים, הללויה".

"הנה יוסל´ה", קרא ר´ אברום ללא קול. ראה את גווית בנו מוטלת בעגלה ללא רוח חיים. ידיו פשוטות לרווחה, ועיניו פקוחות. ר´ אברום עצם את עיני יוסל´ה בידו ועצר מעבודה.

"אחים יהודים", קרא בקול רם.

העובדים הפסיקו מעבודתם.

"אברהם אבינו עקד את בנו בימים אלו, והנה אני כאן, העומד לפניכם, עושה כמעשהו, ועוקד את בני-יחידי יוסף. עושה אני זאת בשמחה. שמח אני שקיימתי את רצון בוראי, ויותר - שבני הלך לקידוש ה´ בידיעה ברורה ובקבלה גמורה".

כאן הוריד ר´ אברום את קולו, ולאסירים המופתעים והמזועזעים אמר בשקט: "רק זאת אבקשכם. בואו והצטרפו למנין, שאוכל לומר קדיש על בני".

העובדים, שכבר שכחו יהדות מהי, עצרו מעבודתם. רגש חם של ימים אחרים ורחוקים פעפע בהם, והם עמדו מקשיבים:

"יתגדל ויתקדש שמיה רבא…"

* * *

"עוררה גבורתך להקיץ נרדמים,

למענך תפדה חרדים נדהמים,

להמשיך רחמיך משמי מרומים,

א-ל מלך יושב על כיסא רחמים".

(מתוך סליחות לימים נוראים)

שביעות רצון ניכרה על פניו של הרב כאשר נכנס אל תוך בית המדרש
וראה כבר את ראשוני הבחורים מתעמקים בגמרותיהם ואווירת התורה
התפשטה בחלל האולם. הוא התיישב במקומו ליד ארון הקודש, היטה את
הסטנדר אל מול פניו והצטרף ללומדים.

* * *

את צלצול הטלפון ההוא ניסים לא ישכח כל ימיו. ראשו טרוד בהבנת
התוספות כאשר חיים, מבחורי הישיבה, רמז לו לגשת לטלפון.
בטלפון שמע את אחותו שבקול היסטרי ביקשה ממנו לחזור הביתה.
מאותו צלצול טלפון שום דבר לא נותר כבעבר. כשהגיע לביתו נודע
לו שאביו קיבל ארוע מוחי ומאושפז במצב קשה בבית החולים.
ניסים מיהר לבית החולים, אבל כל שנותר לו היה רק לקרוא אחר
אביו קריאת שמע, ולעזור לאמו בסידורי ההלוויה.
בין המנחמים הרבים שבאו הופיע גם הרב רוזן. ניסים ציפה ממנו
לדברי עידוד, לחיזוק רוחני, אך להפתעתו פלט הרב רוזן משפט
שריסק אותו אל קרקע המציאות: "נו, עכשיו אין לך ברירה אלא
לקיים מצוות כיבוד אם ולעזור בפרנסת הבית. נפלאות דרכי
הא-ל..."
בבת אחת כל חלומותיו להיות בן תורה נגוזו. בבת אחת הבין שאף
אחד לא מצפה ממנו ללמוד. מצפים ממנו להמשיך את המסורת
המשפחתית: מכירה בבסטה בשוק...
הוא לא אמר דבר רק חשק שפתיים ואת עלבונו אסף פנימה.
מאותו רגע אי אפשר היה להכיר את ניסים העדין. הבחור כמו התחשל
מהצרה שפקדה אותו, והפך להיות אב המשפחה כולה. לישיבה הוא לא
הגיע להיפרד. את הרב רוזן הוא העדיף שלא לפגוש עוד. ידע שלא
יוכל לעמוד מול עיניו ולהטיח בו את האשמתו. ידע גם שלא יוכל
להעמיד פנים...
מידי יום קם בשעות הבוקר המוקדמות, התפלל ותיקין ומיהר לשוק
למכור במקום אביו.
הלחץ הבלתי פוסק של המכירות, הצעקות של המוכרים האחרים שהכריזו
על מרכולתם, לא נתנו לניסים להתבודד עם מחשבותיו, ואולי טוב
שכך, שכן בערב, כשהכל סיימו את עבודתם, ואחרוני המוכרים עמדו
ושטפו את דוכניהם מכינים אותם ליום המחרת, הגיעו המחשבות
הטורדניות ועלו במוחו של ניסים: "באיזה רשות הוא עשה לי את
זה??... למה??... כל כך רציתי להיות..." הוא כבר לא העז להעלות
על דל שפתיו את חלומו להיות בן תורה. ידע שכבר לא יהיה כזה.
לעולם.

* * *

הרב רוזן נאנח בסיפוק כשגמר לכתוב את המילים האחרונות בדף.
עכשיו יוכל להעביר את סוף הפרק לקלדנית ובכך יושלם ספרו הגדול
על חידושיו למסכת בבא קמא. עם קצת מאמץ כספי הצליח לגייס את
הסכום הדרוש להדפסת אלף עותקים מהכרך השלישי של חידושיו, וכבר
ציפה להתחלת העבודה על ספרו למסכת כתובות.
דפיקה נשמעה בדלת, והרבנית הזדרזה לפותחה ביודעה כי בעלה לומד.
היה זה אפרים מהישיבה.
"שלום. הרב נמצא".
"אני חושבת שהוא עסוק כרגע", ענתה, "אך בכל זאת המתן מעט ואשאל
אותו".
לאחר דקה חזרה הרבנית וסימנה לו בידה להיכנס לחדר עבודתו.
כשנכנס אורו פניו של הרב רוזן.
"אפרים. הכל משמיים. ממש כיוונו את בואך אלי עכשיו".
אפרים לא הבין אל מה חותר הרב.
"הנה, עתה סיימתי את ספרי על בבא קמא. הייתי רוצה שאתה תעבור
עליו ותבדוק שאין טעויות לא מראי המקומות ולא סגנון הדברים.
אני סומך עליך".
הרב רוזן ידע שעל שכלו של אפרים אפשר לסמוך, והוא קיווה שהעיון
בספרו והאתגר שבכך יעזרו לו להתמיד.
אפרים שכח למה בא אל הרב, והסכים בהתלהבות. לגביו היה זה שדרוג
במעמדו בחברה, והוא ידע שהרבה יקנאו בו על כך.
אפרים ניגש בחדוות יצירה להגהת חיבורו של הרב, מתוך חדוותו לא
הבחין בדבר מוזר שקרה...
כשאפרים החזיר את החיבור לרב מצפה לשבחים ממנו, הוא רק ראה את
הרב רוזן כשהוא מעלעל בדפים ומחוויר. השבח היחיד ששמע היה:
"תזכה למצוות. עכשיו אני ממהר לצאת..."
אפרים יצא בהרגשה רעה. והרב רוזן לא שיקר. הוא יצא אחריו הישר
לתוך מכוניתו בדהרה לבית גדול הדור הרב שפירו.

* * *

"מה חטאתי?", דמעות נקוו בעיניו, "שכך בחור יבייש אותי. ודאי
לעג לי אחר כך עם חבריו".
הרב שפירו עלעל בדפים, ונד בראשו: "אבל מה אתה רוצה רב שלוימה.
הבחור צודק... הוא פשוט צודק בהערותיו".
על כל דף רשם אפרים הגהות קצרות, תכליתיות וחותכות - הערות
שסתרו את כל בנייני חידושיו של הרב. לפעמים ניתן היה להבחין
בלעג-מה המבצבץ בינות לשורות על סברה סכלית או ראיה שאינה
במקום. הרב שפירו בהחלט השתוקק להנות ולהעמיק בסברות, אילולי
דמעות תלמידו הגדול הרב רוזן.
לבסוף בתפנית חדה מהעניין פנה הרב שפירו בשאלה נוקבת: "אמור
לי, האם פגעת במישהו לאחרונה?"
"פגעתי? אני? כבודו יודע שדרכי היחידה ברחוב היא מהבית לבית
המדרש. במי אוכל לפגוע?"
"האם פגעת בתלמיד?"
הרב רוזן לא הבין. את תלמידיו החשיב לבניו. כיצד יוכל לפגוע
בהם.
"ממש לא. ממש לא".
ניכר שהרב שפירו לא היה מרוצה מהתשובה שקיבל, אולם לא אמר דבר.
הוא הושיט את החיבור לידיו של הרב רוזן, נענע בראשו ושקע
בלימודו.
הרב רוזן יצא מחדרו מבולבל.

* * *

"אפרים. אתה לא הולך לבית הכנסת?"
"אפרייים!"
אפרים הסתובב במיטתו ובהה באימו בחוסר הבנה... "אהה... כן,
כן.. מיד... בעצם לא... אני לא מרגיש טוב. אתפלל בבית".
אמו הביטה בו במבט מוזר ויצאה.
אפרים גם לא התכוון להתפלל, אך ידע שאמו עוקבת אחריו, ולכן
בלית ברירה קם ממיטתו, נטל את ידיו והתכונן לתפילה.
מאז אותו יום בו ביקר בבית הרב רוזן חל בו שינוי עצום. עד
שהגיע לבית המדרש כבר הבין אפרים מה שעשה. הוא בעצם גרם לרב
רוזן להשליך את כל מה שכתב לסל האשפה. הוא בעצם גילה שמורו
ורבו הצליח לטעות כמעט בכל החידושים שכתב... אוי.. איזו בושה
עבורו שכך גילה את קלונו, ואיזו בושה היא לרב...
מאז החמיץ לו הרב רוזן פנים, והוא שידע מדוע היסב את פניו
ממנו, משתדל לא לראותו. ככל שהמתח בין השניים עלה, כך גבר
זלזולו של אפרים ברב.
גם הרב רוזן השתנה. גבו השתוחח כאילו נושא הוא משא כבד. צידי
זקנו הלבינו, ודיבורו נעשה שקט ועייף. לפעמים אדיש.
אפרים היה היחיד שידע מדוע, וידיעה זו לא הרפתה ממנו ופעפעה
כארס בליבו. לאט לאט זנח את לימודיו לגמרי ואת אורח החיים
הדתי. אם זהו הרב, חשב, אז מהי התורה שלימד אותנו כל שנותינו
בישיבה?
עד שבאותו בוקר החליט שהוא עוזב את הדת, וכדי לעזוב את הדת
החליט לעזוב את ביתו ולהתחיל חיים חדשים.

* * *

ניסים צבר סכום נאה מרווחיו בשוק, והוא החליט לחסוך אותו לימים
הבאים.
כשבא לבדוק בין הבנקים היכן יקבל את הריבית הגבוהה ביותר, צדה
עינו של ניסים את טבלת הנתונים של ה'בנק לפיתוח', בנק קטן בעל
סניפים בודדים. הרווחים שהציע הבנק ללקוחותיו היו מעל ומעבר
לכל הבנקים האחרים, וניסים החליט להשקיע את כספו בבנק הזה.
כשיצא מן הבנק לאחר שפתח תוכנית חיסכון לעשרות אלפי השקלים
שחסך היה מרוצה ומשתומם. ניסים מעולם לא הכיר את עולם
הבנקאות, והנה סגן המנהל שם נראה לו מוכר כל כך...

* * *

"אפי, אתה יכול להעביר אלי את המסמכים של יוסף אלמוג".
אפי קם מכסא העור שבמשרדו המרווח, ומסר לידיו של מנהל ההשקעות
את התיק.
"תשמע, הוא לקוח כבד ביותר. שמור לו על הכסף", התלוצץ.
הוא לא הבחין בזיק שניצת בעיניו של ארז, מנהל ההשקעות.
"אל תדאג. אני אשמור על כל שקל".

אפרים התקדם יפה בחיים. לאחר לימודי כלכלה ומנהל עסקים
באוניברסיטה בהצטיינות, הוצעו לו הצעות עבודה רבות ומגוונות.
לבסוף בחר להיכנס לעולם הבנקאות, ושם התקדם בסולם הדרגות עד
שהגיע לכסא סגן מנהל הבנק לפיתוח. בנק קטן אמנם אבל עם
פוטנציאל גדילה מצויין.
בהתווייתו נערכו שינויים ארגוניים בבנק, שהחלו לתת את
פירותיהם בהצטרפות של אלפי לקוחות חדשים לבנק. ביניהם היה גם
ניסים.

את שמו קיצר לאפי – שם שמשדר רעננות וקידמה, והוא התנער מכל
זיק למסורת ישראל. חיים חדשים לגמרי. ההצלחה האירה לו פנים,
והוא, נאמן למקום הצלחתו, השקיע את כל כספו בבנק בו עבד.
ארז, ידידו הטוב מהלימודים, ששימש כמנהל ההשקעות בבנק לפיתוח
עשה עבודה מצויינת. הוא שלט ברזי הבורסה ובסודות המקצוע כאחד
המומחים, והתשואות שהבנק יכל להציע ללקוחות היו הגבוהים ביותר
בכל עולם הבנקאות הישראלי.
אפי שנתן בו אימון מוחלט, חתם ואישר כל בקשה שלו ללא בדיקה
נוספת. המספרים הראו שיש על מי לסמוך.

כשנכנסו שלושת החוקרים הבכירים מבנק ישראל למשרדו, הבין
שטעה...

* * *

ניסים בהה בעיתון שלמולו בלי יכולת לקלוט ולהבין מה כתוב שם.
הוא ניסה פעם, ניסה פעמיים, אבל האותיות הטשטשו אל מול עיניו,
לבסוף הצליח לעכל:
"הבנק לפיתוח התמוטט בעקבות מעילת ענק"...
בקושי צירף אחת לאחת והבין שכל חסכונותיו עלי אדמות נקברו תחת
ההתמוטטות הפיננסית של הבנק. בקושי יכל לעכל שמאה אלף השקלים
שחסך לא יגיעו אליו יותר.
ניסים נשאר בלי כלום.

וכמותו גם אפרים-אפי. כל השקעותיו בבנק ירדו לטמיון יחד עם
מעילת הענק של ארז ידידו.
השעות שבילו חוקרי בנק ישראל במשרדו התישו אותו. לא ידע מה
לענות על השאלות שלהם: "ארז חתם.. לא, לא בדקתי... סמכתי
עליו... למדנו ביחד, איך יכולתי שלא??... גם כאן ארז חתם...
כן, גם כאן... לא קראתי..."
למזלו גמגומיו שכנעו את החוקרים שאין לו קשר לפרשה. מהבנק יצא
עצור רק ארז מנהל ההשקעות, כשמבטו המאשים והמיואש של אפרים
מלווה אותו.
כשאפרים הגיע לביתו הוא הבין שיצטרך להתחיל הכל מהתחלה. לבנות
את עצמו מחדש. שום דבר לא נשאר לו. את הבית עליו למכור על מנת
להחזיר את המשכנתא הגדולה שלקח על עצמו. את מקום עבודתו איבד
יחד עם כל עשרות העובדים האחרים.
כשהתחיל לחשוב מה יעשה ולאן יילך, נצנצה בו ההכרה שהא בעצם עבד
ל... כלום!!!
"אם את כל כספי שחסכתי איבדתי בשנייה, סימן שכל הכסף הזה הוא
כלום.. שקר! דימיון! סמכתי על דמיון!! עבדתי בשביל השקר!!"
ההכרה כי המיר תורת חיים בעולם חומרני וזמני בהחלט הייתה קשה
עבורו, אבל הוא היה מספיק חזק נפשית כדי להתמודד עמה. הוא הבין
שטעה. ואת הטעות הזאת רצה לתקן...
מבלי משים התבונן בביתו שרכש, הרהיטים לא עניינו אותו. הוא
חיפש בין הספרים ספר תהילים קטן שיעזור לו בשעה הקשה הזו. ספר
תהילים לא מצא, אבל עינו צדה את ספרו הראשון של רבו חידושים
למסכת גיטין. הוא פתח את הספר ואותיות רש"י שבו החזירו אותו
שנים לאחור. גם היום, כשהוא רחוק מעולם התורה הצליח להבין את
הכתוב. חריפותו לא פחתה, והוא גיחך לעצמו שכעת הוא צריך עט
להתחיל לתקן את הטעויות של הרב רוזן.
אך לא. החידושים היו פשוט מהממים! פלפולים בנויים, מסודרים
והגיוניים לגמרי. סברות ישרות וראיות חותכות עבורן. אפרים פשוט
לא הבין. הספר הזה ממש לא דומה לספר שהגיה לרבו על בבא קמא.
הרב רוזן של גיטין הוא גאון! מה קורה פה?...

* * *

ניסים ידע שהוא חייב לגמור את הסיפור הזה שהחל שנים לפני כן.
הוא חייב ליישר את ההדורים עם הרב רוזן.
הוא הגיע לביתו של הרב רוזן, ובלי לדפוק פרץ פנימה אל עבר חדרו
של הרב.
"למההה?"
"סליחה, מי אתה? מה אתה עו...", הרב רוזן הסתכל בתדהמה בזר
שפרץ אל ביתו: "ניסים?"
ניסים לא יכל לדבר. רק הביט בו והנהן בראשו.
"ניסים. שנים לא נפגשנו. מה שלומך היום? היכן אתה?"
"לא רציתי לראות אותך הרב רוזן. פגעת בי כמו שלא פגע בי אדם
מעולם".
הרב רוזן התיישב בבת אחת על כסאו: "אני פגעתי בך? מתי?"
וניסים סיפר. הוא שפך את כל מר ליבו לפני הרב רוזן, והרב שמע
בשתיקה כשדעתו נחלשת מרגע לרגע. עכשיו הבין מה ששאל אותו הרב
שפירו גדול הדור. עכשיו הבין לאן חתר הרב שפירו. פגיעתו
בתלמיד, בכך שיעץ לו לעזוב את התורה וללכת למסחר, גרמה לו
שייפגע. ספרו על בבא קמא נגנז כשכולו טעויות בגלל אותה
פגיעה....
הרב רוזן רצה לדבר אך גוש דמעות שאיים לצאת חנק את גרונו.
במקום זאת אחז בידו של תלמידו ניסים, וניסה להעביר לו את
מחשבותיו...

* * *

בחצות הלילה הרב רוזן שמע דפיקה בדלת ביתו. הוא הותש לאחר
המפגש הטעון עם ניסים ולא הבין מי יכול עכשיו להפריע למנוחתו.
כשפתח את הדלת ראה למולו צעיר לבוש היטב, כשעיניו מושפלות.
באפלולית חדר המדרגות לא הצליח להבחין בתווי פניו של הצעיר,
אולם קולו לא הותיר מקום לספקות. הוא אמר רק מילה אחת – מילה
שאומרת הכל:
"חזרתי"...

* * *

מתוך חשכת בית המדרש עלתה דמות אדם רכון אל ארון הקודש הפתוח,
כשעיניו זולגות דמעות, ובליבו תפילה: "אנא ה', עזור לי... עזור
לי ופתח את ליבי בתורתך... אהוב אותי כמו שאני, בלי כשרונות,
בלי הבנה, בלי כלום... אהוב אותי כבן, בלי סיבה..."
וה' אוהב...

ולא פעם, ולא פעמיים, לא הבינה.
כמעט תמיד לא הבינה. מה אמא רוצה ממני?
היא זוכרת את הלילות ההם, בהם ספגה הכרית את מטען דמעותיה, לאחר ויכוח סוער שסופו - סטירה מצלצלת.
היא זוכרת את הלילה ההוא, בו נדרס חתולה הקטן, חתול אפרפר קטיפתי מקסים שכה הייתה קשורה אליו. בלי משים, ברגע של חוסר השגחה קפץ החתול לכביש ונדרס.

אז החלה לעכל את משמעות המילה: "סוף", אז התחילה...

וזוכרת את שאלתה לאמה: "אמא, איפה עכשיו מושי (החתול) שלי?"
וזוכרת את תגובתה האיומה: "שתקי!"
"אבל למה..."
"שתקי!!!", צרחה, ובהינף יד הנחיתה סטירה מצלצלת על לחייה.

הכאב צרב, העלבון יותר,
לא יכלה לשאת את ישיבתה אצל אמה, ומיהרה לחדרה, לשפוך את הלב, את הדמעות...

כיום, שנים לאחר המקרה ההוא, הבינה אולי בהיסח הדעת, שאמא לא יכלה לשאת את שאלותיה על ה"אחרי", על ה"מעבר לכאן" על ה"סוף".
ולא הבינה...

והאם, הייתה מסתובבת בביתה כקפיץ מתוח. אצבעות קפוצות אחר נמתחות, ושוב נקפצות לאגרוף. לפעמים הייתה מטיחה את ידה בקיר, זועקת מכאב, אך לא מרפה...

היא לא הבינה. לא רצתה להבין התנהגות כל כך לא שפויה. התנהגות כל כך לא מובנת.

ודווקא רצונה של האם לחנוק בקרב הבת כל שאלה הנוגעת ליותר מרדידות החיים, דווקא הרצון הזה, גרם לה לבקש ולחפש את העומק.

וכשחיפשה - גם מצאה תשובות: מגבילות, מיצרות, תובעות ועם זאת - מוכנה הייתה לקיימן.
כי תשובות אלו שבאו לה, הצרו והגבילו במחשבה תחילה, עם טעם חודר ללב ולנשמה. שלא כמו אמה.

וככל שהתקרבה כך רחקה מאמה. וככל שכבלה את עצמה בכבלי הרוח, כך ניסתה האם יותר ויותר לחונקה, להצמידה אליה, להכניעה לדרישותיה, וכבר לא ידעה אם בכך אמה מגוננת עליה או שמא כופה.

* * *

את היום ההוא לא תשכח.
כבר הייתה עמוק עמוק בעולם התשובה. כבר ידעה לאן הדרך בה בחרה מובילתה, וכבר ניתקה בגזירה ארוכה וכואבת את חבל הטבור המקשרה לאם החונקת. ידעה כי בכך חוטאת היא לדיבר החמישי, אך מוכנה הייתה לשלם את המחיר ובלבד שתוכל להתנתק מחיים של חוסר סיבה, של אי טעם, ולהתחבר לעולם של הבנה מופלאה.
כי כל כך צריכה הייתה את ההבנה הזו, שתפצה אותה על סבלה בן עשרים השנה, סבל של שאלות "למה?" שזכו למענה חטוף או מחטיף...

ואז הגיע היום ההוא, יומה השחור.
לכאורה, יום רגיל, השמש זרחה (שלא כמו בסיפורים), השמיים בהירים היו (שלא כמו בסרטי האימה) הכל כרגיל, לבד מ...:
"נעמה, זאת אמא. אמא שלך"
"אמא? הכל בסדר?"
"כן נעמה... לא, לא בסדר, את יכולה לבוא?..."
שתקה, זה זמן שלא ביקרה בביתה, אם מחמת הבעיות ההלכתיות, אם מחמת הבעיות הרגשיות. לא ידעה מה תעשה.
"בבקשה, נעמה..."

"אני באה. אמא"

ונעמה כתפה את תיקה ויצאה.
כי אמה מעולם לא ביקשה, תמיד דרשה, והנה...

וכשבאה, לא הכירה אותה:
הזאת אמי???

לפתע נראתה כמו סבתה ע"ה, שיער לבן (ידעה שצבעה אך מדוע הפסיקה) שיווה לאמה פני זקנה קשישה שלא כמניין שנותיה, גופה דל וכחוש, כתונתה על עורה הסגירה את דלות בשרה.

"אמא, הכל בסדר?"

והאם, משראתה אותה מול עיניה, כרעה על מיטתה, כמו בלון שנפח את אווירו.

"אמא?"

האם הנהנה בשלילה.
"נעמה, אני יודעת שאת שונאת אותי"
"לא, מה פתאום", שיקרה, וכבר לא ידעה אם שונאת או שרק מרחמת.

"כן, נעמה, אני יודעת. את שונאת אותי על כל אותן שנים בהן אימללתי את ילדותך. את מתעבת את התנהגותי האיומה כלפייך. את צודקת".

נעמה לא ידעה מה לומר, היא ביכרה את שתיקתה כשעיניה נעוצות ברצפת החדר.

"נעמה, אינך יודעת כמה קשה לי הדבר... איך יודעת כמה מצטערת אני".

האם הפסיקה, שואבת בנשימתה מעט חמצן לריאותיה הדלות.

"כבר חמש עשרה שנה שאני כך"

"כך?", שוב לא הבינה...

"כן, נעמה. כך. אני חולה במחלה סופנית נעמה. זמני קרב ובא. נלחמתי חמש עשרה שנה שלא תישארי יתומה. די לי במות בעלי-אביך".

נעמה עמדה המומה. האם הלוחמת, החזקה כל כך, בעצם נלחמה על חייה...
לא ידעה מה לומר. לא ידעה מה להרגיש. בקושי עיכלה...

"נעמה. דעי לך, שכוחניותי נבעה מהפחד. הסגירות באה מהאימה. לא יכולתי לשאת את שאלותייך על ה"מחר". לא יכולתי לשאת. לא יכולתי לענות. נעמה!!! מפחדת אני!!!".

אמה התכווצה על מיטתה, אוחזת בבטנה בכאב, מתעגלת כמעט לכדי כדור שדוף.

"אמא. אוייי. אמא"

האם נרגעה, כאבה הוקל.

"בתי, בחרת לך בדרך טובה. מה שלא זכיתי אני להבין - תביני את. מה שלא זכיתי אני להרגיש - תרגישי את. את חדוות עלומייך שאיבדת אצלי תוכלי כעת להרוויח בחדוות השינוי בחייך. אך אני כבר חמש עשרה שנה מהלכת על חבל... על חוט המוות הדקיק הזה. לא יכולתי להרגיש, לא יכולתי לשאת מחשבות, לא יכולתי..."

נעמה פתאום התחברה אליה. פתאום כן הבינה. מה שלא עשו חמש עשרה שנה עשה רגע אחד.
"אמא אני איתך, לאורך כל הזמן שנותר".

היא אחזה בידה, מלטפת בעדינות אין קץ, מרגישה איך בהתחברותה לאמה, מתחברת היא לדיבר החמישי בתורה, ומשלימה את הכל.
היא חזרה בתשובה!

רק הלב האטום,
שנפתח, שפרץ מנעוליו.
רק הדם שגעש ונשקט,
רק איתם, יכולתי לכפר חטאתם...

כי אדם,
יצריו לוהטים ונוגסים,
את חלקה התמים והטוב,
של נפש,
של רוח,
נשמה,
יחידה
חלק אלוה ממעל,
א-ד-ם...

רק הגוף שרועד,
עיניו נוצצות מדמעה,
נסתרת...
יוכלו להמתיק, לרפא
את פצעיו הנוזלים
וזורמים
בדם.

דעהו בליבך,
דעהו במעשיך,
בכל מאודך - בנפשך.

דעהו עד כְּלוֹת,
דעהו עד מוֹת
היצר הרע שבקרבך.

בכל דרכיך דעהו,
בעבודת ימי החול התמידית.
בכל דרכיך דעהו,
בלימוד תורתו הנצחית.

דעהו למען ידעו אחרים,
דעהו למען דור הנערים,
הבאים אחריך - בעקבותיך.

דעהו בתפילה,
דעהו בתורה,
דע את ה' בנשמתך.

בכל דרכיך דעהו,
ב"שיויתי ה' לנגדי",
בכל דרכיך דעהו,
וחשבון מצוותי הוא עֵדִי.

(כנ"ל)

עוד תראה, עוד תראה
כמה טוב יהיה
בשנה, בשנה הבאה.

ענבים אדומים יבשילו עד הערב
ויוגשו צוננים לשולחן.
ורוחות רדומים ישאו אל אם הדרך
עיתונים ישנים וענן.

עוד תראה, עוד תראה...

בשנה הבאה נפרוש כפות ידיים
מול האור הניגר הלבן
אנפה לבנה תפרוש באור כנפיים
והשמש תזרח בתוכן.

ברגע פשוט של שמש
הִרְעִישׁ את חיינו רַעַם פתאום
החיוך שידענו אמש
חמק מן הבית אל תוך החלום

זֶה לא נִגְמַר, גַּם אִם מִבַּחוּץ הַחוֹשֶׁךְ
שׁוֹלֵחַ אֵלֵינוּ יָדַיִם
זֶה לא נִגְמַר, גַּם אִם לְרֶגַע אָרוֹךְ
נוֹפְלִים מֵעַלֵינוּ שָּׁמַיִם

גַם כַּאן לִפְעָמִים
הַרָקִיע נִצְבָּע בְּתִקְוַוה מֵחוּדֵשֶׁת
פָּחַד וְקּוֹר נְמַסִּים
וְאַתֶּם מֵרַחוֹק מְצַיְּרִים לָנוּ קֶשֶׁת

זֶה לא נִגְמַר, גַּם אִם שְׁאוֹן תּוֹתָחִים
אֶת רָחַשׁ הַלֵּב מְמַסֵּךְ
זֶה לא נִגְמַר, וגַּם בְּלֵילוֹת הכבויים
ירח מעל ראשיכם לא דּוֹעֵךְ

בַּחֲלוֹף שֵׁינָה טְרוּפָה
כְּשֶׁהַבַּיִת יֵעוֹר לְקוֹלוֹת מוּכָּרִים
אָז בְּנֶפֶשׁ חֲשׂוּפָה
נְבָרֵךְ עַל שׁוּבָם שֶׁל שְׁלוֹשָׁה אֲהוּבִים

זֶה לא נִגְמַר, עַד נְלַטֵּף אֶת פְּנֵיכֶם
אֶת כְּאֵב הַמֶּרְחָק נַרְגִּיעַ
זֶה לא נִגְמַר, לִבֵּנוּ פּוֹעֵם בִּשְׁבִילְכֶם
הֵן הָרֶגַע הַזֶּה עוֹד יְגִיעַ

ונתנה תוקף קדושת היום
כי הוא נורא ואיום.
ובו תנשא מלכותך,
ויכון בחסד כסאך,
ותשב עליו באמת.

אמת כי אתה הוא דיין
ומוכיח ויודע ועד
וכותב וחותם וסופר ומונה,
ותזכור כל הנשכחות
ותפתח את ספר הזכרונות,
ומאליו יקרא,
וחותם יד כל אדם בו.

ובשופר גדול יתקע
וקול דממה דקה ישמע
ומלאכים יחפזון
וחיל ורעדה יאחזון
ויאמרו: "הנה יום הדין
לפקוד על צבא-מרום בדין" -
כי לא יזכו בעיניך בדין.

וכל באי עולם יעברון
לפניך כבני מרון,
כבקרת רועה עדרו,
מעביר צאנו תחת שבטו,
כן תעביר ותספור ותמנה
ותפקוד נפש כל חי,
ותחתוך קצבה לכל בריה,
ותכתוב את גזר דינם.

בראש השנה יכתבון
ובצום יום כיפור יחתמון:
כמה יעברון וכמה יבראון
מי יחיה ומי ימות
מי בקצו ומי לא בקצו
מי במים ומי באש
מי בחרב ומי בחיה
מי ברעש ומי במגיפה
מי ינוח ומי ינוע
מי יישקט ומי ייטרף
מי ישלו ומי יתייסר
מי ירום ומי יישפל
מי ייעשר ומי יעני:
ותשובה ותפילה וצדקה
מעבירין את רוע הגזירה!

אמת כי אתה יוצרם
ויודע יצרם
כי הם בשר ודם:
אדם יסודו מעפר
וסופו לעפר,
בנפשו יביא לחמו,
משול כחרס הנשבר
כחציר יבש וכציץ נובל
כצל עובר וכענן כלה
וכרוח נושבת וכאבק פורח
וכחלום יעוף!

לא ידעתי שתברח,
לא ידעתי שתעוף[רחוק כל כך.
לא ידעתי שאותי תשכח,
תתחצף ותענה.

הנה, הנה, הנה,
עוד שנה שמתחלה לאט,
עוד שנה שמתחילה היום לנשום,
היום זוחלת, ומחר פתאום
תגיד שלום,
כמו חלום.
ממהרת לדרכה,
והנה היא עולה עולה.

הנה, הנה, הנה,
אהבה שמתחילה עמוק,
אהבה שמבטיחה להיות קרובה,
שמבטיחה
להיות טובה טובה,
יפה יפה,
עד סופה.
עוד קטנה בשביל גדולה
אך הנה היא עולה עולה.

לא ידעתי שתברח,
לא ידעתי שתעוף[רחוק כל כך.
לא ידעתי שאותי תשכח,
תתחצף ותענה.

הנה, הנה, הנה,
זאת היתה המנגינה שלי
מנגינה שאהבה אותי שנה,
אבל פתאום היתה שונה,
נשאה עינה,
והיא אינה,
והיא אינה,
והיא אינה.

ירח זורח מעל גן מאיר
אני לא מצליחה להרגיש בבית
צריך להרפות את האחיזה
עוד היום מחר יהפוך לאתמול

ראש השנה בחוץ בפנים הכל שבור לי
איך אני רגילה לברוח מאמת פשוטה
יש אהבה בחוץ בפנים חלון נגמר
תקוות ופחדים אתמול ומחר

צריך לב מברזל צריך עור של פיל
ירח גונח מעל איש צעיר
אלוהים שהכעס לא ישתלט על הלב השביר
שלח לו אור מחמם שלח לי אומץ לשיר

ראש השנה בחוץ בפנים הכל שבור לי
איך אני רגילה לברוח מאמת פשוטה
יש אהבה בחוץ בפנים חלון נגמר
תקוות ופחדים אתמול ומחר

ירח בוטח מעל גן מאיר
ואני בטוחה שהכל עוד יאיר לי
בחרתי בחופש ללכת ממנו שילמתי מחיר
זאת זכותי להמשיך בדרכי

הלוואי

מילים: אהוד מנור
לחן: בועז שרעבי

הלוואי ומענן תרד עלינו קשת
הלוואי שלעולם הזה יש תקנה...

הלוואי ויום יצמח מתוך סופה גועשת
הלוואי ולא תאבד לעד המתנה
הלוואי שהמדבר יצמיח עשב דשא
הלוואי ועוד נשב בצל התאנה.

הלוואי שלא נכאב ואיש אחיו יאהב
הלוואי ויפתחו שוב שערי גן עדן
הלוואי ויתמזגו מזרח ומערב
הלוואי הלוואי ונחדש ימינו כאן כקדם.

הלוואי ולא ישא עוד גוי אל גוי חרב
הלוואי ולא ננטוש את דרך התקווה
הלוואי והאדם יהיה רחום עד ערב
הלוואי שיש סיכוי אחד לאהבה.

הלוואי שלא נכאב...

מניחים כבר בערב החג בצד, 2 תבשילים המוכנים לאכילה המיועדים לאוכלם
בשבת וזה תחילת "הכנת האוכל לשבת", ואז בהסתמך על המנות הללו, ממשיכים
בזמן החג לבשל ולאפות אוכל לצורכי השבת.

ההליך הזה נקרא "ערוב תבשילין" שבו אנו מערבים את התבשילים שמכינים בצד
עם המשך התבשילים שנכין בחג עבור השבת.

כשמניחים בצד את המנות הללו שנאכל אותם בשבת, אנחנו מברכים ואומרים: