תובנה מעניינת בנוגע להמנעות מפעולה צבאית  

אני עוד זוכר את גנרל זיני שהגיע מדי פעם לארץ. נניח שהוא היה
אמור לבוא בחודש מארס, כבר בתחילת פברואר הממשלה נמנעה מצעדי ענישה
קשים מול הרש(ע)ות הפלשתינא(צ)ית בגלל שבקרוב יבוא לפה זיני.

נניח לקראת פסגת שארם, כבר חודש וחצי או חודשיים קודם לכן נמנעו
מפעולות נרחבות ויוצאות דופן (אך היו הכרחיות בטחונית וגם דעת קהלית)
בגלל שלא רוצים להרוס את פסגת שארם.

נניח לקראת הפסגה בעקבה ונניח לקראת הפגישה אצל בוש בקמפ דיויד
(לא הועידה עם ברק וערפאת אלא פגישת שרון אצל בוש, או שאולי
זה היה בחווה של בוש בטקסס. לא זוכר ולא משנה).
בקיצור אחת לכמה חודשים תמיד יש או איזו פסגה או איזו פגישה חשובה
או ביקור של נשיא זימבבווה תחתית וכו' בארץ שלא רוצים להרוס אותה.

ככה זה נמשך כבר כמעט 7 שנים.
רק כשבאמת כלו כל הקיצין, למשל הטבח הברברי הפאשיסטו-נאצי במלון פארק
בנתניה ועוד בליל חג ובאמצע טקס דתי, הממשלה לא התחשבה בכלום ויצאה
לחומת מגן.
או נניח חטיפת גולדווסר ורגב יחד עם הפצצת ישובי קו העימות
(אנשים שכחו, אבל המלחמה החלה לא רק בחטיפה אלא גם בירי פצמ"רים על
ישובי קו העימות בגבול הלבנון).

גם מלחמת לבנון ה-II, אנשים הרוב לא יודעים והשאר כמעט כולם שכחו,
היתה באמצע ביקור היסטורי מאוד של ראש ממשלת יפאן, הקודם,
בארץ.
החטיפה והיציאה למלחמה ממש "גנבו את ההצגה" מהביקור.
כוונתי לראש הממשלה הצבעוני מאוד ויוצא הדופן (שגם קצת דומה
לריצ'רד גיר) קוואוזומי (או איך שלא כותבים את שמו בעברית).
סביר מאוד להניח שאם הפרובוקציה הכי זבלית היתה פחות חמורה מחטיפת
שני חיילים, הריגת עוד 8 והפצצת ישובי קו העימות שישראל לא היתה
עושה כלום, שכן היא היתה באמצע ביקור היסטורי של אישיות רמת מעלה.

אחזור לעניין ההמנעות/דחיה מביצוע פעולות צבאיות הכרחיות.
זה מזכיר את הקטע של המן הרשע שאמר לאחשוורוש "שהי פהי"
(שבת היום, פסח היום. כוונתו היתה לקטרג על ישראל {היהודים},
שתמיד זה לא יום רגיל עבורם. או שבת, או חג, או ספירת העומר,
או ימי סליחות וכו' וכו' וכו').
לצערי הממשלה בהפוך על הפוך נוהגת כמאמר המן ותמיד זה שהי פהי.
כלומר תמיד יהיה איזה תירוץ מדיני של למה לא לעשות את הנדרש.

מעל ל-85% מהזמן שעבר מאז פרוץ האינטיפדה, תמיד היה איזה תרוץ
מדיני של למה לא עכשיו.