משהו כדי שיזכרונו  

לא שגזר דין כזה מרחף חלילה מעל ראש הממשלה, אהוד אולמרט, שיאריך ימים ושנים; ובכל זאת כשנודע השבוע דבר חוליו המיקרוסקופי הוארו לפתע באור אחר, לכמה שניות לפחות, כל הספקולציות, החישובים וההתרוצצויות הנלווים למאבקי הכוח וההישרדות הפוליטיים. לרגע יכלו הן בעל הדבר עצמו והן סובביו לקבל פרספקטיווה אחרת על החשוב ועל השולי שבמנהיגות, כולל מחשבה על המורשת שהיא עשויה להשאיר אחריה, אם בכלל.

מושג זה, "מורשת", עבר בשנים האחרונות שחיקה בעיקר בהקשר של יצחק רבין, שעצרת-הכיכר המסורתית לזכרו אמורה להתקיים במוצאי שבת, שבועיים לאחר יום הזיכרון העברי הרשמי, שבו כבר מוצה כל מה שצריך ויכול להיאמר זה תריסר שנים. אך הריטואל הכיכרי הזה כבר נהפך למעין פאטיש, שבו, בכאב-רפאים על איבר שנכרת, משחזרים שוב ושוב את "העצרת ההיא", אולי בתקווה מיסטית שהפעם תסתיים אחרת.

אך תחושת העקרות וחוסר האונים רק מתגברת משנה לשנה, בעיקר כי האינתיפאדות, פעולות הטרור וניסיונות ההתנתקות הכושלים הוכיחו, שאין די בדקלום חגיגי או בשירת המלה "שלום". גם המושג "מורשת רבין" נשמע חלול משהו כי מתייחסים בו לדברים שראש הממשלה הנרצח רק ניסה או רצה לעשות ("שלום", "אי אלימות"), ולא להישגיו המוחשיים (העדפת החינוך, חיזוק עיירות הפיתוח, קידום תשתיות התחבורה, ועוד).

התרגלנו לכך, שראשי ממשלה אינם משאירים אחריהם דבר מלבד כוונות מטורפדות או טרפודים מכוונים: אזיקים פוליטיים שבהם כבלו את עצמם, טריזים שתקעו לעצמם וליורשיהם, הצהרות חסרות כיסוי, בזבוז זמן על זוטות של הישרדות; כל זאת לצד התפרצויות תזזיתיות וקיצורי-דרך גרנדיוזיים, המנסים לתפוס מרובה, לרוב ברגע האחרון: נסיגות, מתקפות חסרות מחשבה, ויתורים חסרי אחריות.

אין לנו מסורת, כמו בתרבויות שלטוניות ותיקות, שבה עמדת המנהיגות נתפשת כחוליה המקשרת בין הדורות שהיו לאלה שיבואו. לא לנו ענוותנות של מנהיגות, המאפשרת בניית קתדרלות, גנים ותשתיות לאומיות במשך מאות שנים לאורך אינספור קדנציות של שליטים שהלכו ובאו. בישראל שיטת ה"חאפ" פועלת גם בבכירות שבמשרות, כולל בראשות הממשלה ובראשות הערים: חצי ראשון של הקדנציה עובר בהתבצרות אישית וחציה השני בניסיון לבצע "אקזיט" מוצלח. לרוב התוצאה היא לא זה ולא זה.

יש כמובן גם יוצאים מן הכלל, שרק מאשרים את הכלל. לא במקרה אולי הדוגמה היחידה העולה תמיד על הדעת בקשר לשירות ציבורי ענוותני, מתוך מחשבה על הדורות הבאים, היא המורשת שהותיר אחריו ראש עיריית תל אביב המנוח יהושע רבינוביץ' בדמות פארק הירקון. את הפירות ידע שלא יקטוף, אך יום יום מברכים את המורשת שלו טיילים, אצנים, משפחות ואוהבים.

האם יש מורשת דומה במישור הממשלתי? וגם, הייתכן שהמורשת היחידה שעליה באמת יבורך אריאל שרון - לאחר קריירה של עשרות שנות נזק - תהיה פארק חירייה הענקי שקידם ונקרא על שמו השבוע?