דעת תורה בעניין שביתת המורים המתמשכת  

הלכות שביתה
מאת הרב אליעזר מלמד
יחס ההלכה לשביתה

לפי רוח ההלכה, אין ראוי לכתחילה שפועלים ישתמשו בנשק השביתה כדי לתבוע העלאת שכר. ושני צדדים לדבר. האחד - אדם שהתחייב לעבוד, אסור לו להפסיק באמצע הזמן שהתחייב עליו. השני - דרך השביתה היא דרך של כוחנות ולא דרך של בירור אמיתי עם מי הצדק. וכך יוצא שעובדים ששביתתם גורמת נזק רב מצליחים להשיג משכורות גבוהות מאוד, ולעומתם עובדים ששביתתם אינה גורמת נזק לאנשים החזקים במשק, כדוגמת העובדים הסוציאליים, נשארים עם משכורות נמוכות.

דרך השביתה היא דרך של כוחנות ולא של בירור אמיתי עם מי הצדק. וכך יוצא שעובדים ששביתתם גורמת נזק רב מצליחים להשיג משכורות גבוהות מאוד, ולעומתם עובדים ששביתתם אינה גורמת נזק לאנשים החזקים במשק, כדוגמת העובדים הסוציאליים, נשארים עם משכורות נמוכות
במציאות מתוקנת, כך היה ראוי לנהוג: אם יהיו לפועל או לארגון הפועלים טענות - יש להפנותם לבית דין מיוחד המתמחה בדבר, שהוא יפסוק מה השכר הראוי תוך התחשבות בכל הגורמים, כדוגמת: השקעת העובד, התמורה היוצאת מעבודתו, השכר המקובל במשק וכדומה. באופן זה גם המשק ישגשג ללא השבתות ולחצים כוחניים, וגם המשכורות של כלל הפועלים יהיו גבוהות יותר.

וכך נמסר שהיתה דעת מרן הרב קוק זצ"ל, כפי שמסר רש"ז שרגאי (תחומין ה, 295). וכך כתב הראשל"צ הרב עוזיאל, שיש להקים בית דין שיהיו בו תלמידי חכמים ואנשי מדע בתחום הכלכלה והחברה, והם ידונו בכל סכסוך עבודה (משפטי עוזיאל חו"מ מב, ו-ז). וכך היתה דעתם של עוד פוסקים רבים, וביניהם: הרב פרנק, הרב אוירבך, הרב ישראלי והרב חיים דוד הלוי (עיין תחומין ח"ה 289-300).

כעיקרון ישנו איסור לפועל שהתחייב לעבוד לשבות

כעיקרון, אסור לפועל שהתחייב לעבוד במשך זמן מסוים להפר את התחייבותו. ואם הפר התחייבותו, על פי ההלכה, כל זמן שלא נגרם נזק ממשי למעסיק - זכותו של המעסיק להתרעם עליו, אך אינו יכול לתבוע ממנו פיצויים; ואם שביתת הפועל גורמת נזק ממוני למעסיק, הוא יכול לתבוע את הפועלים על הפגיעה בעסקיו, והם יצטרכו לפצותו על הנזקים שנגרמו עקב הפרת התחייבותם לעבוד. ואם כן, מה יעשה מי שאינו מרוצה משכרו? יפסיק את עבודתו בסיום הזמן שנקבע בחוזה, אבל לא יפסיק באמצע (עפ"י שו"ע חו"מ שלג, ה-ז).

מותר לציבור לקבוע תקנה שמתירה לשבות

זוהי ההלכה באופן עקרוני. אלא שזכותם של בני העיר או של בעלי אומנות מסוימת לקבוע לעצמם תקנות ומנהגים, ובכלל זה לקבוע את זכות השביתה אפילו בתוך הזמן שהפועל התחייב לעבוד. אולם כל זאת בתנאי שתקנות אלו יתוקנו בהסכמת "חבר-עיר", היינו בהסכמת בית דין או אדם גדול בתורה המעורב בענייני הציבור, כדי שאותו בית דין או תלמיד חכם יבחן האם אין בתקנותיהם עוולה (ב"ב ט, א, שו"ע ורמ"א חו"מ רלא, כח).

מחלוקת האם מותר לשבות בלא רשות בית הדין

השאלה היא האם כיום, כשהרבנים ובתי הדין אינם מפקחים על ענייני הציבור, רשאים בני העיר או בעלי אומנות לתקן לעצמם תקנות שלא כפי ההלכה המקורית. דעת כמה פוסקים שבמקום שאין תלמידי חכמים המעורבים ומשפיעים על כל ענייני הציבור, מותר לארגוני הפועלים לארגן שביתות כראות עיניהם. וכך פסק הרב פיינשטיין (אג"מ חו"מ א, נח-נט).

לעומתם הרבה פוסקים סוברים שאסור לפועלים לשבות בלא הסכמת בית דין, וכך משמע שדעת הרב אוירבך (תחומין ה, 289), והרב ולדנברג (ציץ אליעזר ב, כג), והרב חיים דוד הלוי (על"ר ב, סד). לפיכך, מלכתחילה צריך כל פועל הרוצה לשבות להקדים ולשאול רב מוסמך שיכריע לו בכל מקרה ומקרה לגופו - האם מותר לו לשבות או אסור. והרוצה לסמוך על הסוברים שאין צורך כיום בהסכמת בית דין - רשאי.

האיסור למורים ורופאים לשבות

אלא שכל זה אמור לגבי עבודות רגילות שאין בהם מצווה, אבל למורים המלמדים תורה אסור לשבות. שכן כל מי שיכול ללמד תורה מצוּוה ללמד גם בחינם, ומה שנותנים שכר למורים הוא כדי שלא יצטרכו לחפש פרנסה אחרת ויהיו פנויים ללמד. אבל אם המורה אינו הולך לחפש פרנסה אחרת, עליו להמשיך ללמד את הילדים. וכן לגבי רופאים ואחיות, כיוון שיש מצווה לרפא בחינם, גם אם משכורתם אינה הולמת את מאמציהם אסור להם לשבות. כמובן שמותר להם לחפש עבודה אחרת, אך כל זמן שלא הלכו לעבוד במקום אחר, כיוון שהם פנויים - חובה עליהם להמשיך לרפא בחינם. את סכסוכי העבודה במקצועות המצווה הללו יש לפתור על ידי בוררות ולא על ידי שביתות.

המקרים הנדירים שבהם מותר לשבות

רק במקרים נדירים, כאשר המעסיק אינו מוכן לבוא לדין או לבוררות, ונראה שללא שביתה ייגרם נזק למערכת החינוך או לרפואה הציבורית, מותר להתייעץ עם בית דין, ורק לאחר קבלת היתר מיוחד - מותר לשבות. מפני שלפעמים צריך לבטל תורה כדי לקיימה אחר כך למשך זמן ארוך.

שביתת מורים צריכה הסכמה רבנית מיוחדת

לפיכך כל עוד אין אישור מפורש מבית דין חשוב או מרב חשוב המקובל על הציבור במקום (מרא דאתרא), אסור למורה המלמד תורה להשתתף בשביתה. ואף אם ארגון המורים מאיים עליו שלא יסייעו לו אם יצטרך אי פעם לסיועם בעתיד - אסור למורה להשתתף בשביתה. וכמו שאם יאיימו עליו שאם לא יאכל בשר טרף יפגעו בזכויותיו, לא יאכל בשר טרף, כך אם יאיימו עליו שאם לא ישבות לא ייצגו אותו בעתיד - לא ישבות. ובזכות זה יזכה להיות מחנך אמיתי שהערכים הרוחניים מגמת חייו, ובזה ישמש דוגמה לתלמידיו שיילכו בעקבותיו לתפארת התורה העם והארץ (ע' אג"מ חו"מ א, נט; הרב אוירבך תחומין ה 289; מנחת צבי ח"ב י).

דין המורות

גם למורות שמלמדות בנות תורה אסור לשבות ללא היתר רבני. ואין לומר שהואיל ונשים אינן מצוּות במצוות תלמוד תורה, ממילא אין בשביתתן ביטול מצווה ומותר להן לשבות. מפני שבאמת גם נשים מצוּות ללמוד את כל המצוות השייכות להן ואת כל יסודות האמונה. נמצא שגם המורות שמלמדות את הבנות הלכה ואמונה מקיימות מצווה. ובנות שמרגישות צורך ללמוד עוד, סימן הוא שתלמודן חשוב להן כדי להעמיק את האמונה והשייכות לתורה, ואף לימוד זה נעשה מצווה ואסור לבטלו (כמבואר בפניני הלכה ליקוטים ח"א א, טז).

האם מותר למורים ללימודי חול לשבות

רבים סבורים שרק את לימודי הקודש אסור להשבית, אבל לימודי החול, כיוון שאין מצווה ללומדם, חלים עליהם הדינים הרגילים. ואם מנהג המדינה להתיר שביתות, מותר למורים ללימודי חול להשתתף בשביתות. וכבר למדנו שגם לשביתה רגילה, לדעת הרבה פוסקים, צריכים לקבל הסכמה מרב חשוב.

אולם לעניות דעתי נראה שבכל מוסד שבו לימודי הקודש הם העיקר ונוספים עליהם לימודי חול, גם את לימודי החול אסור להשבית בלא היתר רבני מיוחד. וזאת מפני שכאשר לימודי החול נעשים אגב לימודי הקודש, אף הם נחשבים לענף מצווה.
שכן אמרו חז"ל במסכת שבת (עה, א): "כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב - עליו הכתוב אומר (ישעיהו ה, יב):

ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו". ומבארים הרמב"ם והמהר"ל ורבים מגדולי ישראל שאין הכוונה כאן לומר שרק חכמת האסטרונומיה חשובה וראויה ללימוד, אלא הכוונה לומר שכל מי שיכול להבין בחכמה את סדרי הטבע שברא ה' אלוקינו ואינו מבין, הרי הוא מתעלם ממעשה ה', שכן הקב"ה מתגלה אלינו דרך הבריאה והמדע. ועוד מבואר שם בגמרא, שעל ידי שישראל בקיאים בחכמות החיצוניות נעשה קידוש ה' בעיני העמים. ואמר הגר"א שכל מי שחסרה לו ידיעה בחכמות חיצוניות חסרות לו כנגד זה מאה ידות בתורה (כמבואר בפניני הלכה ליקוטים ח"א א, יד).

נמצא שאף לימודי החול, כשהם נערכים בתוך תוכנית שעיקרה קודש, נחשבים כמסייעים ושייכים לחינוך לאמונה ותורה, ואסור לבטלם בשביתה. במילים אחרות, כאשר המגמה של כל מערכת הלימוד היא לשם שמים, לחנך את הבנים והבנות לחיות חיים שלמים של אמונה בעולם הזה, אזי כל מערכת הלימוד נחשבת כמקשה אחת, ואסור להשבית מערכת חינוך זו שכולה מצווה.

אבל במקום שלימודי הקודש אינם מודגשים כראוי להם, כלומר אינם מקבלים את המקום המרכזי הן מבחינת השעות והן מבחינת החשיבות, אז לימודי החול נחשבים כעומדים בפני עצמם, וממילא דין המורים ללימודי חול כדין כל הפועלים, שמותר להם לשבות כמנהג המדינה.

הערות בשולי הדברים

כיוון שפרטי הוויכוח בין ארגון המורים לממשלה אינם ידועים, קשה לחוות דעה. פעמים רבות מפרסמים הצדדים חצאי אמיתות, ובלא היכרות מעמיקה לא ניתן לקבוע עמדה. ובכל זאת, בשולי הדברים אפשר להעיר מספר הערות. האחת, אכן ברור ששכר המורים נמוך יחסית. אם רוצים שאנשים מוכשרים יילכו למקצוע ההוראה, מוכרחים להעלות את השכר. הערה שנייה, שעות העבודה של המורים מעטות יחסית, ובאופן זה קשה להגיע להישגים לימודיים משמעותיים. הערה שלישית, הכיתות גדולות מדי. הערה רביעית, הסיבה המרכזית לירידת מעמד המורים הוא הקו החינוכי השולט כיום, לפיו הכול יחסי, האמת והשקר נזילים, הגבול בין הטוב לרע מטושטש, היחס למורשת מזלזל, וממילא כך היחס גם למורה האמור להעביר את המורשת. במצב כזה המורה הוא בסך הכול שמרטף, כי את האמת הרי כל אחד צריך לברר לעצמו לפי מה שטוב לו.

כאשר בבתי הספר ילמדו ערכי נצח, אמת וצדק מתורת ישראל, אז יכבדו את המורים, וירצו לשלם להם משכורת מכובדת.

http://www.inn.co.il/SendMail.aspx?print=print&type=7&item=6962