אהוד ברק - עובד למען עצמו  

ברק המודרך מכישלון קמפ-דיוויד ומכהונתו הקצרה חותר ללשכת ראש הממשלה. כמו בעבר הוא לא מהסס לבצע פניות בדרך ליעד

'הנכווה ברותחין נזהר בצוננין', אין תיאור מדויק מזה שיכול להסביר את עמדתו הניצית כביכול של שר הביטחון אהוד ברק ביחס לועידת אנאפוליס. כיו"ר מפלגת העבודה היה מצופה שדווקא ברק יהיה החסיד הגדול של עצם המפגש, כפי שהיה בתקופת כהונתו בשפרדסטאון בפסגה עם הסורים ומאוחר יותר בקמפ-דיוויד עם ערפאת והפלשתינים.

הרי כל חסידי התהליך המדיני לא מפסיקים להסביר כי ההישג של הפגישה הוא בעצם קיומה, גם אם מדובר בכישלון אחד גדול. אז אומנם פסגת קמפ-דיויד הפריכה טענה ילדותית זו אחת ולתמיד, אבל בממשלה שאיבדה את זכות קיומה, לפחות בדעת הקהל הישראלית, לא יכולה להמשיך ולהתנהל באוויר החם בלי אג'נדה או בלי פריצת דרך משמעותית.

את זה מבין אפילו ברק, שגם בשלהי תקופת שלטונו הרבה לקפוץ מאג'נדה אחת לשנייה. כולנו עוד זכורים את המהפכה החילונית אחרי כישלון קמפ-דיויד ולאחר מכן המהפכה החוקתית. נדמה כי באותם 600 ימי שלטון ברק, מדינת ישראל חוותה, לפחות על הנייר, אין ספור מהפכות, הגדולה שבהם הייתה נפילת ברק אחרי שנה וחצי בלבד.

מי שרוצה לתהות אחרי עמדותיו והתנהגותו של ברק חייב להבין את שתי הרגליים עליהן נשענת כל תורתו הפוליטית. הראשון, רצונו הבלתי מרוסן לחזור ללשכת ראש הממשלה. השנייה, הטראומה של תקופת שלטונו הראשונה. כל מהלכיו, עמדותיו, הצהרותיו מכוונים על בסיס שני עקרונות מקודשים אלה.

ולכן, כשברק התחיל להבין ולהפנים כי אנאפוליס היא עובדה קיימת וכי המשך התנגדותו עלולה להיתפס בציבור הרחב כחתרנות תחת ראש ממשלה מכהן, החליט ברק לבצע פנית פרסה, מהיום להיום. לפתע אנאפוליס היא בעצם ההצגה הטובה בעיר. לפתע הוא בעד השתתפות הסורים למרות שמדובר בוועידה שמרכזה הפלשתינים. כי גם זאת ברק לא שכח.

הרבה יותר קל, כך הוא מאמין, לסגור על הסכם שלום עם סוריה מאשר עם הפלשתינים. אומנם המחיר הוא אותו מחיר והכאב הוא אולי יותר גדול בגלל חלק ממתיישבי הגולן החברים במפלגת העבודה, אבל ממתי פגיעה בחברי מפלגה שיחקה תפקיד בקבלת ההחלטות של ברק. האיש עובד רק למען עצמו.